ג'וני מאר לא מתגעגע ל"סמיתס"

עם צאת אלבום הבכורה שלו מספר ג’וני מאר למה רק עכשיו החליט לעמוד לבד במרכז הבמה מול המיקרופון

דייב סימפסון, גרדיאן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דייב סימפסון, גרדיאן

בדיון שהתנהל ב2010- בבית הנבחרים הבריטי על העלאת שכר הלימוד באוניבריסטאות, הפנתה חברת מפלגת הלייבור קרי מקארתי שאלה סוריאליסטית למדי אל ראש הממשלה דייוויד קמרון, שזמן קצר קודם לכן חשף את העובדה הלא צפויה שהוא מעריץ את להקת האינדי השמאלנית האנטי שמרנית, “הסמיתס”.

"הסמיתס הם להקת הסטודנטים האולטימטיבית. אם ראש הממשלה יזכה בהצבעה של מחר בערב, לאילו שירים לדעתו יקשיבו הסטודנטים?" שאלה נציגת מחוז הבחירה בריסטול מזרח, לקול שאגת חבריה באופוזיציה. "'Miserable Lie' I Don't Owe You Anything' או 'Heaven Knows I'm Miserable Now'?"

קמרון, במפתיע, השיב לה באותו מטבע. "אני מניח שאם אופיע שם לא ישירו לי את 'This Charming Man' ", התבדח, "ואם אגיע לשם עם שר החוץ (ויליאם הייג) זה יהיה מן הסתם 'William, It Was Really Nothing'".

"אי אפשר שלא לתהות", אומר על כך ג'וני מאר בעוקצנות. "איזה חלק מהאתוס של הסמיתס הוא לא הבין?"

מעטות הלהקות הבריטיות שהשפעתן גדולה כמו זו של “הסמיתס”, ומעטים הגיטריסטים שזוכים להערצה כמו זו שזוכה לה מאר. לא מכבר הוכתר בתואר הגיטריסט האולטימטיבי של המגזין NME (לפני ג'ימי הנדריקס וג'ימי פייג'), ואף הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת סלפורד, על "ששינה את פני המוסיקה בבריטניה".

"הרבה אנשים מתייחסים אלי יפה מאוד, גם כשאני לא רוצה שהם יתנהגו אלי ככה", אומר חבר “הסמיתס” לשעבר בגיחוך. "חוץ ממקרה אחד או שניים, האנשים שאוהבים את המוסיקה שלי הם תמיד נחמדים מאוד והם לא רוצים להציק. הם רק רוצים לספר לי כמה הם אוהבים אותה". הוא אסיר תודה על שהשתייך ללהקה שיש לה "משמעות כל כך גדולה בעיני כל כך הרבה אנשים", אבל הוא מודה שיש לזה גם חיסרון: "לפעמים זה קשה כשיורד גשם ואתה רץ לרכבת". חיוכו מתרחב, אבל הוא מוסיף בנימה רצינית: "או כשאתה מנסה לעבור הלאה".

במשך 26 שנה מנסה מאר לעבור הלאה ולהשאיר מאחור את הסמיתס, שהתפרקו ב1987- ובתקופה זו הוא החליף סגנונות מוסיקליים כזיקית. בגלל מה שהוא מכנה "אישיות מחפשת" הוא עבר מפופ סינתסייזרים עם ברנרד סאמנר ב"אלקטרוניק" לרוק מבשר רעות עם "The The" של מאט ג'ונסון, ממוסיקת פולק עם ברט יאנש לפופ למבוגרים עם "קראודד האוס" , ובדרך גם ניגן עם בריאן פרי ועם נייל רוג'רס מ"שיק". הוא היה סולן להקת הרוק קצרת הימים "ההילרס", אלבום שהקליט עם להקת האינדי הלא צפויה "מודסט מאוס" הפתיע ודורג במקום הראשון בטבלת המכירות האמריקאית, והוא הופיע בתפקיד אקדוחן הגיטרות הנודד עם להקת האינדי הצעקנית מווייקפילד, ה"קריבס".

הוא התרחק ככל האפשר מצליל הגיטרה המצלצל שאיפיין את נגינתו ב”סמיתס”, שבגללו כונה "The Chiming Man" (על משקל השיר "This Charming Man"). ובכל זאת הוא כאן, גבר צעיר למראה בן 49, שמדבר על אלבום הסולו הראשון שלו, "The Messenger", שבו הוא חוזר למנגינות הגדולות ולמפלי האקורדים השבורים שאין לטעות בהם, שהפכו אותו לגיטריסט הטוב בדורו.

בלי נוסטלגיה

אנחנו נפגשים באולפן צילום בלונדון. מאר, שצולם קודם לכן, עדיין נראה כמו מחבר המנגינות תפוח השיער שהופעתו ב"טופ אוף דה פופס" ב1983- לצד מוריסי המנופף בגלדיולות ציינה את "שנת האפס" של האינדי רוק. השם שיצא לו כאחד האנשים הנחמדים ביותר ברוק אינו חסר ביסוס, אבל הוא גם ידען ודעתן, וכשהוא מסכים לבקשתו של הצלם להצטלם עם גיטרה הוא עושה זאת אך אומר בידידותיות אך בתקיפות, "רק אל תגיד לי איך להחזיק אותה".

בפגישה פנים אל פנים, השיער השחור בסגנון קית ריצ'רדס ולק הציפורניים המנצנץ על ידו הימנית האוחזת במפרט מרמזים על איש שכל חייו הבוגרים עברו עליו בתור נכס לאומי. פרט לכך הוא נורמלי להפליא, מלגלג על עצמו אבל לא מצטנע במלאכותיות, ובעיקר הוא גלוי לב. אבל הוא נשמע כמו אדם שיצא למלא משימה.

"הרגשתי שמשהו חסר בפופ", הוא מסביר על הסאונד האנרגטי, הרחב והרומנטי של "The Messenger", שמשתלב יפה, למרבה הנוחות, עם התחזיות הרבות על שובה של הגיטרה לקדמת הבמה בפופ של 2013. "אם עושים את זה נכון, גיטרות בפופ יכולות להיות מדליקות ואנרגטיות ומבריקות. יש לי זיכרונות נהדרים מלהקות כמו בלונדי. מבלי לגלוש לנוסטלגיה, כשאני במצב הרוח המתאים, זה מה שמייצגת הגיטרה מבחינתי. אם אומרים לי שחלקים מהאלבום נשמעים כמו הסמיתס, זה בסדר מבחינתי משום שאני מקווה שיש שם אותה אנרגיה".

"The Messenger" לא רק מזכיר את “הסמיתס”. כפי שמאר טוען, הפוסט-פאנק הקשוח של להקות כגון האבות הרוחניים ממנצ'סטר, "באזקוקס" ו"מגזין", השפיע עליו רבות. שיר הנושא הוא אלקטרו פופ. מאר (ששר לראשונה עם ה"הילרס", ועבד על השירה שלו ב"קריבס"), ולא מוריסי, הוא ששר. אבל במשך שנים מאר נזהר שלא להישמע אפילו במרומז כמו “הסמיתס”. כפי שהוא מודה עכשיו, הלהקה הטילה צל כה ענק עד שהשינוי המוסיקלי שעבר נבע מהחלטה "מודעת לחלוטין" שלא להישמע כפי שנשמע בעבר. אם צץ לו ריף שהזכיר במשהו את הלהקה, הוא היה "זורק אותו לפח, עושה לו אצבע משולשת".

אין ספור פעמים אנשים התלוננו באוזניו שג'וני מאר לא נשמע כמו ג'וני מאר, אך הוא אומר, "אף אחד לא אוהב שמכתיבים לו", והלוחמנות התוקפנית מתחילה להשתלט עליו. "אם שמו אותך בקופסה שמסומנת 'אינדי פופ בלה בלה', זו אחריותך להשתחרר מהתיוג הזה, אחרת אתה מת מבחינה יצירתית. אם לא תשתחרר אתה יכול לחרות בעצמך על המצבה שלך".

הוא מסיים בהצהרה גאה ומתריסה: "ברנרד סאמנר היה תופס את הראש בידיים ואומר, כולם יאשימו אותי! כשהופעתי בפעם הראשונה עם 'אלקטרוניק', עליתי לבמה וניגנתי בסינתסייזר".

אבל ב2005- הוא כבר עבר גלגולים כה רבים עד שכבר לא נחשב בעיני עצמו לאמן בריטי. הוא טס לפורטלנד שבארצות הברית (במקור כדי להצטרף ל"מודסט מאוס", ואחר כך חבר ל"קריבס" שהגיעו לשם אף הם) כדי למצוא "מרחב לנגן". באחד הערבים מצאו אצבעותיו את ההתחלה של קטע נגינה מלודי מהסוג שנהג לחבר בכמויות כשהיה המחצית המוסיקלית של צמד כותבי השירים מוריסי ומאר. "פעם הייתי זורק את זה לפח כי זה נשמע יותר מדי דומה לי", הוא מודה, "אבל זה היה כל כך מתוק וכל כך אמיתי, נראה לי חשוב לזרום עם זה". הקטע נהפך לשירם של הקריבס, "We Share the Same Skies", שבעקבותיו הוא החל להתגעגע לדרך העבודה של הלהקות בבריטניה, בייחוד בצעירותו.

"ידעתי שאני צריך לחזור לעמוד בראש להקה שפועלת ככה", הוא מסביר. "כאילו כולנו חיים במנצ'סטר ונפגשים לחזרות כמה ערבים בשבוע למרות שאנחנו לא צריכים להתאמן. התחלתי להתנהג כאילו הייתי בלהקה כזאת, אף שתיכננתי להוציא אלבום סולו. לא רציתי להיות בלהקה שבה הזמר הראשי כבר לא רוצה לנגן גיטרה. וכך קרה שאני האדם המתאים לתפקיד". הוא מגחך. "מזל!"

מאר טוען שלא היה עקשן – הוא רק דבק במטרה. "רק צעיר בשנות העשרים והשלושים לחייו יכול להרשות לעצמו להיות בלהקה כזאת", הוא אומר במעין סטייה חלקית מעמדתו הקודמת, ומודה שהעובדה שהיה חבר “הסמיתס” מלווה במטען רגשי כבד.

"מצד שני, אם אתה בשנות הארבעים לחייך ואתה עדיין מסתובב עם המטען הזה, יש לך בעיה".

במאי 1982 מאר היה בן 18, מוכר בחנות בגדים. הוא הציע לחברו האירי בן מעמד הפועלים ממנצ'סטר, סטיבן פטריק מוריסי, שובב ידוע בעיר, להקים להקה. השניים הוקסמו זה מיכולותיו של זה ובפגישה השנייה כבר תיכננו את “הסמיתס” בפרטי פרטים. הם תיכננו באיזו חברת תקליטים יחתמו (ראף טרייד), תיכננו את עטיפות התקליטים המפורסמות, אפילו את צבע התווית על הסינגל הראשון שלהם (כחול). הכל התממש. "לא ציפיתי לזה. סתם חיברתי מנגינות קליטות בחדר שלי".

סגנון הנגינה של מאר והשקפת העולם שלו הושפעו ממוטאון, מ”שיק”, מ”ההוליז” ומאיגי פופ, ואילו מוריסי הוסיף מלים בהשראת אוסקר ויילד ודרמות הטלוויזיה על מעמד הפועלים משנות ה־60. הצהרתו של מוריסי על פרישות היתה מהלך גאוני נוסף, שעורר בקרב המעריצים רצון נואש להיות הראשונים שיאהבו אותו. "אנחנו המצאנו את האינדי כפי שהוא עדיין כיום", אומר מאר. החוב הוכר בחגיגיות בשנות ה־90 כשנואל גאלגר מ”אואזיס” ניגן בגיטרה של מאר.

אבל הגיטריסט נדהם מהיקף ההשפעה הלא מוסיקלית של “הסמיתס”: מהאנשים הרבים שהחליטו להיות צמחונים משום ש"Meat is Murder", או נעשו מעורבים פוליטית בהשפעת "Margaret oh the Guilliotine". "היינו שייכים לדור שבא אחרי הפאנק והפוסט-פאנק", הוא מסביר. "אנחנו אסירי תודה על המהפכה, אבל הייתה שם קצת הומופוביה והיה שם קצת סקסיזם. הדברים האלה לא היו באינדי. לא מדברים על זה עכשיו, אבל זה היה לא מאצ'ואיסטי. כל מוסיקאי אלטרנטיבי, היה בהכרח אדם פוליטי, בגלל התקופה (הת'אצ'ריזם ומלחמת פוקלנד). היה מובן מאליו שהלהקות שהופענו איתן על אותה במה שותפות להשקפות הפוליטיות שלנו. אני לא בטוח שאפשר להגיד את זה היום".

כשדייוויד קמרון התחיל אפוא להגיד שהוא אוהב את “הסמיתס”, ניצתו מחדש ההתרסה הפוליטית הישנה של מאר וחיבתו למעשי שובבות, והוא פרסם בטוויטר ציוץ שנעשה מפורסם: "דייוויד קמרון, תפסיק להגיד שאתה אוהב את הסמיתס. אני אוסר עליך לאהוב את הלהקה". הציוץ נעשה להיט ויראלי. "קיבלתי הרבה תמיכה", הוא אומר בחיוך, על מה שהיה מלכתחילה בדיחה. "אבל לא תפסתי שטוויטר הוא פורום שיש בו כל כך הרבה אנשים כועסים. אני נדהם ממספר האנשים שהיו אמורים להיות חכמים והגיבו אלי בקיצוניות. 'היי ג'וני מאר, אני לא מהשמרנים אבל מה פתאום אתה אוסר על אנשים לאהוב את המוסיקה שלך? אני בטוח שלא תחזיר לקמרון את עשר הליש"ט שהוציא על 'The Queen Is Dead'. על מה אתה מדבר?"

מאר אולי ספג אש, אבל התקרית הייתה דוגמה מוקדמת לנטייה של קמרון – בוגר איטון שטוען גם שהוא אוהב את שיר המחאה "The Eton Rifles" – שלא לרדת לפרטים.

“אני יודע. ממש לא מצא חן בעיני שהוא מזכיר את השם שלנו. הוא בחר בלהקה הלא נכונה".

מאר נדהם לא פחות – והתרגש – כשבהפגנות הסטודנטים על ייקור שכר הלימוד, צעירה אחת צולמה עומדת מעל השוטרים בכיכר הפרלמנט בחולצת טי ועליה התמונה "of Hollow Hateful" של “הסמיתס”, תמונה שעד לא מכבר הופיעה בדף הבית שלו. "חשבתי שערכו את זה בפוטושופ", הוא מודה. "עברו כמה דקות עד שעיכלתי שזה אמיתי. אבל בסופו של דבר נתתי אותה לכולם. לניק קלג, למלכה. השתגעתי!" הוא מגחך.

טעם החירות

שמחתו של מאר התחלפה בהפתעה כשמוריסי הצטרף לחגיגה ופירסם שהוא תומך בציוץ של חברו לשעבר ללהקה על קמרון. זו היתה הפעם הראשונה שהם חברו למהלך פומבי משותף מאז “הסמיתס”. מוריסי הוא מומחה לאמירות מעוררות מחלוקת, ובכל זאת הם לא דיברו על זה. "פעם היינו מדברים על זה, בגלל התסכול".

מאר מגלה שהשניים, לשעבר חברים קרובים, נהגו להיפגש מפעם לפעם לפני כמה שנים, עכשיו הם אפילו לא מדברים זה עם זה.

"אין לנו סיבה לדבר, למען האמת", הוא אומר בעגמומיות מה. כשמאר העביר את הקטלוג של “הסמיתס” לפורמט דיגיטלי לפני שנתיים, הוא כתב למוריסי (ולכל שאר חברי הלהקה) בדואר האלקטרוני ששמע את האהבה במוסיקה, אבל לא קיבל תגובות. "זאת הייתה דרך נחמדה להיפרד, אני חושב", הוא מהרהר. ברור שהוא נזהר מלפתוח בדיון עמוק על שותפו לשעבר. "אתה מנסה שוב ושוב להיות ידידותי ולא מקבל שום דבר בתמורה, ובסופו של דבר אתה חושב: אח, לעזאזל".

כשמאר הקים את "אלקטרוניק" עם ברנרד סאמנר, מוריסי הביע את דעתו: "הוא החליף אותי. אני לא בדיוק יודע במה הוא החליף אותי". האם מאר חושב שהוא מרגיש שבגד בו? "אי אפשר לדעת. אין לי תחושה לא נוחה בעניין הזה ובכלל".

מאר – שפרישתו החישה את הפירוק – גילה מזמן שמאשימים אותו בפירוק “הסמיתס”. הוא כינס פגישה אחרי שגילה שהוא כורע תחת נטל כתיבת השירים, הפקת התקליטים וניהול עסקי הלהקה המבולגנים. כמה חודשים קודם לכן הסתמן שלא הכל בסדר אצל הגיטריסט (שבאותם ימים התמודד עם הלחצים באמצעות שתיית אלכוהול, שלא כמו משטר ההינזרות, הריצה והתה הלבן שהוא דבק בו עכשיו) כשהוא נתקע עם מכוניתו בקיר ובמזל יצא חי. אבל אני סקרן מזמן לדעת – כשכינס את הפגישה, האם ידע שייצא ממנה בתור חבר הסמיתס לשעבר?

"בכל הכנות, אני לא חושב שידעתי. היינו פשוט זקוקים לאתחול, לעשות דברים אחרת. היה יכול להיות נחמד לצאת לחופשה של שבועיים". אבל מאר אינו מתחרט: הוא גאה ש”הסמיתס” התפרקו בשיאם. "אני שמח שלא נשארתי 35 שנה באותה להקה. זה פשוט לא אני".

אם מישהו השתעשע ברעיון ש”הסמיתס” הם חבורה מגובשת ומלוכדת, הרעיון הזה נקבר סופית כשהמתופף מייק ג'ונס הגיש נגד שני כותבי השירים תביעה בגין תמלוגים. מאר עדיין פוגש את אנדי רורק, חברו מילדות, והבסיסט ביקר באולפן בעת הקלטת "The Messenger". אבל הם לא מדברים על “הסמיתס”. "אם אנחנו רוצים לחשוב על מה שקרה ב”סמיתס”, אנחנו יכולים להתענות ולקרוא את הספרים", הוא אומר ומתכוון לערימה ההולכת וגדלה של ביוגרפיות שנכתבו על “הסמיתס”.

עוד דבר מרגיז את מאר – השמועות העקשניות ש”הסמיתס” יתאחדו, שמועות שהוא עצמו ליבה בטעות לא מכבר כשאמר בבדיחות הדעת שיאחד את הלהקה "אם הממשלה תתפטר".

"מישהו תקע לי מצלמה מול הפרצוף", הוא מסביר. "אם לא אגיד איזו שטות, מה עוד אני יכול להגיד? 'לך תזדיין!' זה היה חוסך לי הרבה צרות". פתאום הוא נשמע יגע ממש. "אבל אז הדבר הזה מגיע לכותרות". הכעס שלו אינו נמשך זמן רב, ועד מהרה הוא נזכר בהתרגשות איך ראה מקרוב את ברט יאנש מנגן ובעקבות זאת השתכנע שיהיה סולן, אף על פי שבאמת יש לו להקה שעושה חזרות במנצ'סטר כמה ערבים בשבוע. בדיוק כמו אתם יודעים מי. כתיבת השירים עכשיו שונה מאוד מהעבודה עם מוריסי – שהיה מלביש טקסטים על קלטת ובה המוסיקה שחיבר מאר ומחזיר אותה, וכך לפעמים היה נוצר שיר שונה לגמרי ממה שמאר דימיין. "זה היה תהליך מרתק". אבל עכשיו הוא נהנה "מתחושת שחרור, כי אני קובע הכל"; הוא שר על הדברים שמעניינים אותו: על הקשר של האנושות לטכנולוגיה, ובשיר השמימי והאוטוביוגרפי "New Town Velocity", על היום שבו עזב את הלימודים בגיל 15 "למען השירה" והסתובב ברחובות מנצ'סטר, חוגג את טעם החירות לראשונה בחייו. לפני כשנה ביצע מאר כמה שירים של “הסמיתס” בשתי הופעות חיות קטנות במנצ'סטר, והופתע לגלות כמה הוא נהנה לנגן אותם. מוריסי הודיע באחרונה על כוונתו לפרוש, אבל מאר אומר שהוא לעולם לא יפרוש. אם נראה שהוא שלם עם עצמו, זה בגלל קשר שקיים הרבה לפני “הסמיתס”.

בתור ילד קטן, כששאר הילדים שיחקו במכוניות צעצוע ובדובונים, למאר הייתה גיטרה צעצוע. "לפני כמה זמן הורי שיפצו את הבית ומצאו כמה גיטרות צעצוע חבוטות שלי. הם הוציאו אותן החוצה, שיפצו, והחזירו אותן הביתה, כאילו היו עציצים".

כשהוזמן לא מכבר לדבר בבית הספר של ילדיו, יעצה לו אשתו אנג'י שלא "להפחיד" אותם, אלא לדבר על מה שהוא מכיר. מאר סיפר לילדים איך זה להיות גיטריסט.

"אמרתי: 'אם אתם רוצים להיות מאושרים, תמצאו משהו שאתם טובים בו ותבנו את החיים שלכם סביבו, לא חשוב אם אתם רוצים להיות נהגי קטר, אדריכלים או כל דבר אחר'". הוא מחייך ומכניס את כלי העבודה הנאמן שלו למכונית שמחכה לו. "למומחיות יש הרבה יתרונות".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ