פסטיבל “ג’ז חורף בים האדום 2013”

ומה עושה שם מייקל ג’קסון?

סדרת ביטולים לקראת פסטיבל הג’ז באילת הניבה תחליפים שעל הנייר היו טובים מהמקור - מהחצוצרן הצרפתי אריק טרופז ועד הסקסופוניסט יורי הונינג. בפועל הם היו רק די טובים, כמו הפסטיבל כולו

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בן שלו
בן שלו

שעות אחדות לפני תחילת הפסטיבל, ביום חמישי אחרי הצהריים, נחת עוד ביטול על ראשו של "ג'ז חורף 2013". הפעם היתה זו שלישיית האקורדיוניסטים הפולנית Motion, והביטול שלה העמיד את מניין הביטולים השנה על שלושה – מחצית ממספר ההרכבים הזרים שהשתתפו בפסטיבל: הרביעייה האנגלית "פורטיקו" היתה הראשונה שביטלה, בשל לחץ של ארגוני שמאל מחרימי ישראל, וכעבור כמה ימים הצטרף אליה הגיטריסט האמריקאי סטנלי ג'ורדן, שהיה אמור להיות כוכב הפסטיבל וביטל מאותה הסיבה. למעשה, המצב עלול היה להיות גרוע אפילו יותר. "לא כולם בהולנד אהבו את העובדה שהסכמנו לבוא לישראל", אמר הסקסופוניסט ההולנדי יורי הונינג לקראת סוף ההופעה שלו בפסטיבל, "אבל באנו בכל זאת".

המנהל האמנותי של הפסטיבל, דובי לנץ, גילה תושייה ומצא תחליפים לאמנים המבטלים. על הנייר התחליפים היו טובים יותר מהאמנים המקוריים (לפחות בעבור מי שחושב, כמוני, שסטנלי ג'ורדן הוא יותר אתלט גיטרה מאשר מוסיקאי מעניין), ונדמה שאפשר לקבוע שגם במבחן המציאות הביטולים היטיבו עם הרמה האמנותית של הפסטיבל. למרות זאת, הפסטיבל שהתקיים בסוף השבוע נפל משני הפסטיבלים הקודמים של ג'ז חורף, שכללו הופעות מעולות של "בד פלאס", אגברטו ג'יסמונטי ופרויקט מוצרט של אורי קיין.

בניגוד לפסטיבלים של 2011 ו-2012, ג'ז חורף 2013 לא היה אירוע חובה לחובבי הג'ז הצמאים לריגושים בתקופה שבה פסטיבלים המתקיימים במרכז הארץ (כמו פסטיבל הג'ז של תל אביב) מתבטלים או מקוצצים. היו בפסטיבל שננעל שלשום הופעות טובות, והיה תענוג לראות את אזור המלונות של אילת, שהפסקול שלו מורכב בדרך כלל מסקסופון קיטשי של מלכודות תיירים, נהפך לרפובליקת ג'ז אמיתית למשך שלושה ימים, אבל לטעמי לא נרשמו ב"ג'ז חורף 2013" שיאים אמנותיים מרוממי נפש.

טרופז באילת. בלי רעיונות מלודיים מעניינים צילום: יניב כהן

הגיטריסט קורט רוזנווינקל, שנקרא למלא את מקומו של סטנלי ג'ורדן, הדגים באלגנטיות ובטעם כיצד שליטה טכנית מושלמת בגיטרה יכולה להירתם לשירותה של המוסיקה, במקום להיהפך למפגן וירטואוזיות חלול. הפראזות שבקעו מהגיטרה של רוזנווינקל היו בהירות וחכמות, המשפטים המלודיים גובו ברעיונות הרמוניים מעניינים ומקוריים, ואם שמו של ההרכב, Standards trio, עורר בתחילה חששות לרפרטואר שחוק של להיטים מוכרים לעייפה באווירת "Autumn leaves", רוזנווינקל הרגיע אותם מיד כשניגן קטעים נפלאים ולא משומשים של ויין שורטר, צ'ארלס מינגוס, תלוניוס מונק וג'ו הנדרסון.

היה קצת משעשע לראות את ההופעה הצנועה והעניינית (במובן הטוב של המלה) של רוזנווינקל בתוך אולם מצועצע שמארח בדרך כלל מופעי בידור בנוסח "Wow Show" (המופע התקיים במלון רויאל גרדן), אבל לפחות לא היה קר כמו בשנתיים הראשונות של הפסטיבל, כשההופעות התקיימו בהאנגר ענק וקפוא בנמל אילת. הבעיה היחידה שהעיבה על ההופעה היתה הזמזום הטורדני שבקע מאחד הרמקולים והפריע מאוד למוסיקאים ולקהל. בכל כמה דקות ניגש מישהו מהקהל לעמדת הסאונדמן והתחנן שיפסיק את הזוועה, אבל הסאונדמן אמר שזה לא בשליטתו והזמזום נמשך.

טראסון בפסטיבל. זרימה מוסיקלית סוחפת לצד שטחיותצילום: יניב כהן

הסאונדמן צדק, מפני שגם בהופעה של החצוצרן הצרפתי אריק טרופז, כשמאחורי הקונסולה עמד טכנאי שבא עם הלהקה, הזמזום לא פסק. במקרה של טרופז זה לא הפריע. לחצוצרן יש סאונד מובחן שמזוהה אתו ומושתת על גרוב סמיך ובשרני של בס וקלידים, המכניע כל זמזום. הבעיה עם המוסיקה של טרופז, לטעמי לפחות, היא שחוץ מסאונד אין בה הרבה: לא רעיונות מלודיים מעניינים ולא אמירה קצבית מקורית. והסאונד עצמו, אף שיש בו חום וגרוביות, הוא לא יותר מפרפראזה על הסאונד של אלבומי הפיוז'ן הראשונים של מיילס דייוויס, מתובל בצליל של אלבומי פאנק משנות ה-70. טרופז לא יכול שלא להחוויר קשות בהשוואה למקורות ההשראה הגדולים האלה, וההופעה שלו היתה משעממת למדי. האיש שישב מאחורי וצרח בהתלהבות (כן, צרח. בהופעת ג'ז!) בוודאי לא יסכים, וכך גם רבים בקהל שהריעו ממושכות בסיום ההופעה.

הפסנתרן הצרפתי-האמריקאי ג'קי טראסון, שגויס במקום רביעיית פורטיקו, הוא עוד דוגמה לתחליף שעלה על המקור, אבל ההופעה שלו בפסטיבל עוררה רושם חצוי. טראסון, שהופיע עם טריו, בחר בנוסח הופעה משוחרר וזורם, שבו המוסיקאים מדלגים מקטע לקטע בצורה אסוציאטיבית וללא חציצה ברורה בין קטע לקטע. יש הרבה פוטנציאל בנוסח הזה, וייתכן שעם שותפים מעולים היה אפשר לממש אותו במלואו, אבל המתופף והקונטרבסיסט של טראסון לא הרשימו, ולצד רגעים יפים של זרימה מוסיקלית סוחפת היו גם רגעים שבהם האופי האסוציאטיבי והמרפרף הוביל לשטחיות, כמו למשל בביצוע ל"קרוואן" של דיוק אלינגטון, שכלל בין השאר פתיחה שבה שלושת המוסיקאים הקישו על הכלים שלהם וסיום שציטט את "Don't stop till you get enough" של מייקל ג'קסון (למה?).

בכלל, טראסון הפגין קיבעון מייקל ג'קסון (הוא ציטט גם מ"Beat it", או ביצע את השיר, היה קשה להחליט), ואם היה בקהל מישהו שזכה לשמוע את הפסנתרן האיטלקי סטפנו בולאני מבצע את "בילי ג'ין" בהופעה שלו בתל אביב לפני שנתיים, הוא בוודאי הבחין שבולאני ג'יזז את מייקל הרבה יותר טוב.

אחרי הקלילות הזורמת של טראסון האוזן היתה מוכנה, חרף השעה המאוחרת, לגישה רצינית יותר. וזה מה ששמענו מהרביעייה של יורי הונינג. הצליל של הרביעייה ההולנדית ונגינת הסקסופון של הונינג הזכירו במשהו את הצליל האירופי-הצפוני שמזוהה עם חברת התקליטים אי-סי-אם, אבל עם נטייה קצת יותר עדכנית ורגישויות של מי ששוחה בעולם המוסיקה האלקטרונית (אחד הקטעים שהונינג ושותפיו ניגנו היה גרסה לשיר של הצמד האלקטרוני "גולדפראפ", הרכב שמעט מאוד ג'זיסטים מודעים לקיומו).

האם הגישה המסוגננת והאסתטיקה המקורית הובילו לנגינה רבת יופי? כמעט. הונינג ושותפיו ניגנו בלהט ובמסירות, אבל התגלו כמאלתרים בינוניים למדי. כיוון החקירה שלהם היה מוצדק, אבל לא היה כל כך מעניין להקשיב לטיעונים עצמם. הופעה די טובה, כמו הפסטיבל כולו.

פסטיבל ג’ז חורף בים האדום. 17-19.1

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ