בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השאלה הגדולה של צ'רלס אייבז

כדי לפנות לעצמו חופש ליצירה, הקים המלחין הרדיקלי צ’רלס אייבז ב-1907 עסקי ביטוח. את יצירתו יוצאת הדופן, “השאלה ללא מענה”, תבצע תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית

3תגובות

"הקדים את זמנו" הוא ביטוי נפוץ בהקשר אמנות ויצירה, לתאר יוצר חלוצי שטבע שפת ביטוי חדשה, שהחל להשתמש במרכיבים חדשניים לפני היוצרים בני זמנו, שפרץ דרך והוביל. המלחין האמריקאי צ'רלס אייבז (1954-1874) אמנם לא הוביל, ובכלל לא התכוון להיות מנהיג מוסיקלי, ובדוחק אפשר להגדירו "פורץ דרך", כי הלחין באלמוניות ואיש לא הכיר את יצירתו הבוגרת עד שהיה כמעט בן 50; אבל הוא כנראה בין הבודדים שאכן הצליח להקדים את זמנו - אולי דווקא בגלל היותו כל כך מרוחק ממרכזי המוסיקה בימיו.

השבוע אפשר יהיה לשמוע בביצוע חי, ובאופן נדיר - כי איש אינו שש לבצע היום את אייבז למרות שהלחין לפני 100 שנה ויותר - את יצירתו מ-1906 "השאלה ללא מענה" (מחר 22.1 במוזיאון תל אביב, ביום רביעי בהיכל התרבות נתניה, בקונצרט מוסיקה אמריקאית של תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית).

רקס

היצירה "השאלה ללא מענה", אותה הסביר המלחין כשאלה קוסמית חוזרת ונשנית הזוכה לתשובות אנושיות לא מספקות על רקע שתיקה הולכת ונמשכת, מעוררת בעצמה תהייה גדולה: איך הגה אייבז שפה מוסיקלית רדיקלית כל כך, יוצאת דופן כל כך, בתקופה כה מוקדמת במוסיקה במאה ה-20 - בלי מודלים נראים לעין עליהם יכול היה להסתמך?

בהאזנה להקלטה של "השאלה ללא מענה", ואפילו מקריאת הפרטיטורה שלה, קשה להבין את הממד התיאטרלי המרכיב אותה. כדי לבצעה צריך להציב את הנגנים המשתתפים בה בשלושה אזורים שונים על הבמה, ולעתים יש צורך בשני מנצחים כדי לשלוט בה היטב. וההרכב מצומצם: ברובד אחד של היצירה משתתפים ביחד כלי הקשת, שמנגנים צלילים ארוכים, חרישיים, שאינם משתנים מבחינה ריתמית ודינמית והרמונית, כמין רקע, או אולי ספירה שעוטפת את המתרחש. אל המאסה הסטטית הזאת נשלחת שבע פעמים לאורך היצירה, כקרן אור בהירה שמוקרנת אל תוכה, קריאה קצרה של חצוצרה: קריאה שנשנית שוב ושוב, בלי שינוי, בקו מיתאר של שאלה. ומייד אחרי השאלה הזאת מנגנים ביחד כלי נשיפה מעץ: כמין מקהלה שפוצחת בקריאת-תשובה לא מתואמת, דיסוננטית, שונה בכל פעם.

וכך נוכחים שלושת הרבדים ביצירה הזאת. הם נפרדים זה מזה בטונאליות שלהם, בגוון שלהם, במקצבים שלהם ובמידת האנרגיה והעקביות והיציבות שלהם; ובכל זאת מתקיימים ביחד. לכאורה נעדר הקיום הזה כל חוקיות; אין בו מתח והרפיה כבכל מוסיקה שנכתבה עד אייבז, אין מלודיה, עליות ומורדות, או צורה מעגלית מקובלת - ובכל זאת נוצר יקום נהיר על ידי ההצטברות של שלושתם. ההיעדרות של מבנה מקובל מבטלת ב”השאלה ללא מענה" גם תחושה של התחלה, אמצע וסוף. הקיום הזה - כך הולכת ומתגבשת ההכרה תוך כדי ההאזנה - היה גם לפני שנשמעו הצלילים הראשונים שלה, וגם אחרי שגוועו האחרונים. ההתחלה והסוף של היצירה עצמה הם שרירותיים אפוא.

אייבז לא כתב רק בסגנון היצירה הזאת. הוא השתמש באינספור סגנונות, מרומנטיקה טונאלית ועד לנסיינות רדיקלית, גם ביצירות שכתב בסמיכות זו לזו באותה התקופה. חיקוי לרחשי הטבע ותיאורי נוף, מוסיקה עממית אמריקאית והמנונים כנסייתיים, אוונגרדיות בלתי אפשרית שבה ריבוי מקצבים וריבוי טונאלי ושירי ילדים: מגוון הסגנונות והמאורעות מעורר תדהמה אצל אייבז, מהנה ומצחיק, אירוני ותמים.

העושר הזה הונחל לאייבז על ידי אביו, מוסיקאי שניגן על כלים רבים, הלחין, וניצח על להקות כלי נשיפה עוד משירותו הצבאי במלחמת האזרחים. בעירו דאנברי הוא ניהל את חיי המוסיקה, כולל הוראת המוסיקה לבנו; וכך צ'רלס למד מוסיקה מגיל צעיר: נגינה בפסנתר ועוגב, התמחות במוסיקת עם אמריקאית ובמוסיקה כנסייתית אירופאית. הוא היה מתופף בתזמורות כלי הנשיפה של אביו, ובעיתון "דאנברי איבנינג ניוז" נכתב ב-1888 על "הילד הגאון במוסיקה, עליו ודאי עוד נשמע רבות".

בגיל 14 הפך אייבז לעוגבאי מקצועי ושירת בכנסייה בעירו, מלחין המנונות כנסייתיים, שירי קודש ופרקי תהלים לטקסים הדתיים, זאת בצד שירים אמריקאיים, שירי לכת וקטעי מיוזיקל. זו גם התקופה בה התחיל לשמוע מדי פעם קונצרטים של מוסיקה קלאסית אירופית בבוסטון וניו יורק השכנות.

חיי המוסיקה שלו קיבלו תפנית עם התקבלותו לאוניברסיטת ייל, בה היה בין הסטודנטים הספורים שלקחו קורסים במוסיקה, אצל המלחין הוראשיו פארקר. שם למד בפעם הראשונה הרמוניה וקונטרפונקט כפי שצריך, והתוודע למוסיקה האירופית בצורה שיטתית. קורסי ההלחנה אצל פארקר היו הפעם הראשונה שהוא לא הלחין מוסיקה שימושית לתפילה או מחול אלא יצירות מופשטות, כמו סימפוניה שנועדה רק להאזנה.

מסות על מוסיקאים

יחד עם זאת החליט אייבז לא להפוך את המוסיקה למקצוע. הוא למד שלל מקצועות, כולל ספרות ושפות, ואחרי שהשלים את התואר בגיל 24 עבר לניו יורק ומצא עבודה במשרד של חברת ביטוח. לתקופה היה נגן עוגב גם בניו יורק, אבל יצירותיו מעתה היו קונצרטיות בלבד. בשנת 1902 הוא התפטר ממשרתו זו ולא חזר יותר לעבוד כמוסיקאי. הוא החליט להלחין מוסיקה כפי שעלתה במוחו, לא למען מישהו אחר, וכדי להתפרנס השקיע את כל כולו בעולם הביטוח ואף הקים חברה משלו, ב-1907. שנה אחר כך התחתן עם נערה אותה הכיר בייל, אחות של חברו הטוב משם, ושמה הרמוני.

עסק הביטוח של אייבז שיגשג, לתקופה היה הגדול מסוגו במדינה - והוא הפך למיליונר. הוא המשיך להלחין - בערבים, בסופי שבוע ובחופשות בטבע. הדים מסגנונותיו בעבר נשמעו, ולצדם סגנון חדש - תיאור החיים האמריקאיים. מה שאיפיין אותו ביצירות אלה היה הרבדים: יצירה תאומה ל"השאלה ללא מענה" היא "סנטרל פארק בחשיכה", שבה שומעים את רעשי העיר על רקע קולות הטבע השונים בפארק.

אייבז נחשב למלחין האמריקאי הראשון שכתב מוסיקה קונצרטית אמריקאית, שהמרכיב הראשי בה היה אורח החיים האמריקאי. אחת הדוגמאות הנהדרות היא הסונטה לפסנתר "קונקורד, מסצ'וסטס: 1840-60", שנודעה מאז בקצרה בשם "סונטת קונקורד". ארבעת פרקי היצירה מתארים ארבע דמויות מרכזיות בספרות והתרבות האמריקאית: רלף וולדו אמרסון, נתנאל הותורן, עמוס ולואיזה-מיי אלקוט, והנרי דייויד תורו. בדברי הסבר ליצירה, שהצטברו למסה רחבת ידיים בשם "מאמרים מקדימים לסונטה" (Essays before a sonata), מתגלה העומק הפואטי של אייבז.

כך הוא כותב למשל על תורו: "תורו היה מוסיקאי גדול לא כי ניגן בחליל אלא כי... יכולת ההבחנה שלו בהתלהבות של הטבע, במקצבים שופעי הרגש ובהרמוניית הבדידות של הטבע - היתה אלוהית ממש. ההכרה שלו בכל אלה איפשרה לו לשיר - לשיר על ההתמסרות לטבע, על דת ההירהור ועל חירות הפשטות; זו הפילוסופיה שמאפשרת לנו להבדיל בין המורכבות של הטבע, אשר מעניקה לנו חירות, לבין המורכבות החומרית שדנה אותנו לעבדות". ובאותה לשון פואטית, שמצליחה להיות מסולסלת ובה בעת ממושמעת, כפי שבן ניו אינגלנד יודע, ממשיך אייבז לתאר את תורו, כמו גם את הסופרים האחרים שדיוקניהם טבועים בצלילי הפסנתר.

הרמוני אייבז העידה על בעלה, כפי שמצוטט באנציקלופדיית גרוב למוסיקה: "יום אחד הוא ירד במדרגות כשעיניו מלאות דמעות ואמר לי שאינו מסוגל להלחין יותר, ששום דבר לא הולך לו כמו שצריך". זה קרה ב-1930; ובגלל מחלת הסוכרת ומצב בריאותי מעורער בכלל, פרש אייבז גם מעסקי הביטוח שלו באותה שנה. רק מכאן ואילך התחילו יצירותיו להתפרסם - בזכות משוגעים לדבר שהכירו באיכויותיהן, ובראשם המלחין הנרי קאוול. קאוול וחבריו הציגו את יצירות אייבז לתזמורות והרכבים בבוסטון, ומשם המוסיקה שלו התפשטה, לאורך כל שנות ה-30, תחילה לניו יורק, אחר כך למדינות אחרות בארצות הברית ולבסוף לאירופה.

אייבז המשיך לעבוד על יצירותיו. שיפר אותן, הביא אותן לדפוס, ביצע אותן, הקליט אותן ודאג להפצתן. הוא מת מאירוע מוחי ב-1954, בן 80.

הקונצרט של תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית ייפתח ב"שאלה ללא מענה" שלו, וימשיך במוסיקה שנדמית כנובעת ממנה וכמעט מהווה את התשובה לה: יצירתו של ארון קופלנד "אביב בהרי האפלצ'ים". כאייבז, גם קופלנד פנה אל הנוף האמריקאי, אבל הוא לא ניחן ברדיקליות של קודמו הגדול.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו