בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הריאליזם החידתי של שלום גד

בין היחיד לבין בית הגידול שלו. בין האני לבין האנחנו. על "תלמי אליהו", אלבומם החדש והמצוין של שלום גד ו”היהלומים”

7תגובות

"... אבל המפעל המעמיק ביותר במוסיקה הישראלית של תחילת אותו עשור רחוק, כפי שאנחנו יודעים היום, היה הסדרה הנפלאה של שישה אלבומים ששלום גד הוציא בפחות משלוש שנים, בין תחילת 2010 לסוף 2012. בזמן אמת התרבות הישראלית לא ידעה להקשיב לאלבומים האלה ולהעריך אותם, אבל ברבות השנים הם נהפכו לקלאסיקות אהובות, ולראיה: העונה ה-17 של סדרת הטלוויזיה 'האלבומים', שהוקדשה במלואה לששת האלבומים האלה, זכתה לרייטינג חסר תקדים" (מתוך פנטסיה מופרכת במיוחד על הכרה מאוחרת ביצירתו של שלום גד).

בתחילת 2010, כששלום גד שבר שתיקה של חמש שנים והוציא את האלבום המעולה "קוץ ברוח", השמחה על חזרתו לפעילות (ולא יכולנו לדעת אז כמה אינטנסיבית תהיה הפעילות הזאת) נמהלה בתמיהה על הדרך שבה שהוא הפיץ את המוסיקה החדשה שלו. גד בחר לא להוציא את האלבום בפורמט של דיסק, אלא הציע אותו להאזנה והורדה רק בדף הבנדקמפ שלו ברשת. זה לא היה מעשה יוצא דופן – הדיסק נחשב כבר אז חיה נכחדת – אבל מאחר שגד שתק הרבה זמן, ומכיוון שהקהל שלו הוא קהל לא צעיר, שמשתייך בחלקו למפלגת מלטפי הדיסקים, נדמה היה שהוא עושה טעות כשהוא משחרר את האלבום רק לרשת.

שלוש שנים ושישה אלבומים אחרי, די ברור שגד צדק. לא היתה הצדקה להוציא את "קוץ ברוח" ואת חמשת האלבומים שבאו אחריו בפורמט של דיסק. דיסקים על המדף לא היו קונים לגד עוד אוהדים. ששת או 600 מאזיניו של הזמר מצאו את דרכם אל דף הבנדקמפ שלו, והשירים שהם שמעו שם היו מספיק טובים כדי שהם יוכלו למשש ולהרגיש אותם גם ללא עטיפה ופלסטיק.

אלי שאולי

אז אין צורך בדיסק. אבל יש דיסק. שלושה, ליתר דיוק. זאת לא יוזמה של גד, אלא של יזמי התרבות הירושלמים "קמע" (קבוצת מוסיקה עצמאית). אנשי "קמע" הוציאו לפני כמה שבועות מארז ובו שלושת הדיסקים האחרונים של גד ולהקתו "היהלומים": "תל אביב תל אביב" (שיצא בסוף 2011), "ירושלים" (אמצע 2012) והאלבום החדש "תלמי אליהו". ביחד הם מכונסים תחת הכותרת טרילוגיית "המצב". עכשיו לא רק ברשת, אלא במה שנשאר מחנויות התקליטים הקרובות למקום מגוריכם.

יש להניח שהמניע של אנשי קמע אינו כלכלי, אם כי נאחל להם לכסות את ההוצאות ואף למעלה מכך. המניע שלהם הוא תרבותי. הם מבקשים לכוון את הזרקור הקטן שלהם אל יצירתו של גד ולומר לכל מי שרוצה לשמוע: "שימו לב, יש כאן מפעל אמנותי יוצא דופן. כל כך יוצא דופן, שהוא מעורר בנו רצון ללכת נגד רוח הזמן ולהוציא אותו בפורמט שעדיין מזוהה עם האזנה סבלנית ומעמיקה, שהיא ההאזנה היחידה ששלום גד ראוי לה".

אנשי קמע צודקים. ששת האלבומים שגד ו"היהלומים" הוציאו בשלוש השנים האחרונות הם באמת מפעל יוצא דופן. הבעיה היחידה עם המפעל הזה היא שהסמיכות בין אלבום לאלבום עלולה להקהות את העוקץ של חלק מהאלבומים. כך אכן קרה עם האלבום "היהודי המעופף", שיצא אחרי "קוץ ברוח" הראשון והמעולה, ובמידה פחותה עם "תל אביב תל אביב" ו"ירושלים", שיצאו אחרי "שירי ארץ ישראל" האדיר, שהיה לטעמי אחד האלבומים הישראליים הכי טובים של השנים האחרונות.

די להקשיב לשיר שפותח את "תלמי אליהו" החדש כדי לדעת שעוקצו של האלבום הזה לא יקהה. תלמי אליהו הוא המושב הדרומי שבו גד גדל, המקום שאותו הוא עזב, וייתכן שהזיקה הנפשית אל טריטוריית הילדות והנערות גורמת לטון שלו בשיר הפותח, "הכל מחוק", להיות יותר ישיר, ללא האירוניה המרה של "תל אביב תל אביב" וללא האימה הסוריאליסטית של "ירושלים" ו"שירי ארץ ישראל". התמונה שמצייר "הכל מחוק" היא תמונה ברורה, שאינה אופיינית לסגנון הרישום החמקמק יחסית של גד. אדם – מעניין מי – חוזר אל המקום שבו גדל ואותו עזב, ומה הוא רואה? "הכל מחוק, פלא שהגענו / אין אפילו שלט אחד / הכל מחוק, יש רק סדין קרוע / שמישהו השאיר על סולם". האינסטינקט הראשון הוא לברוח ("בוא נרוץ לאוטו מיד", שר גד). והוא אכן רץ: "אני רץ לאוטו להביא נייר / אני רץ להביא נייר ועט". רץ לא כדי לברוח אלא כדי לתעד.

אלי שאולי

התיעוד הזה לא לגמרי ישיר. הריאליזם של "תלמי אליהו" הוא ריאליזם שיש בו מן הפיוט ומן החידה. מי זאת "היא", שנכנסה אל החדר (בסערה רוקיסטית נפלאה) וחוללה את "ניצחון האב, כישלון הבן", שמו של השיר השני באלבום? והאם את השיר השלישי, "הרעב", צריך לקרוא כטרגדיה של ילד מחונן מהפריפריה, שהוריו דוחקים בו לעלות בסולם החברתי-מעמדי בעזרת שכלו, אבל דוחקים יותר מדי עד שהוא מאבד את זהותו?

שכל מאזין יחליט בעצמו. כך או כך, יופיו וכוחו של "תלמי אליהו" נובעים במידה רבה מהזיקה שגד רוקם בין היחיד לבין בית הגידול שלו, בין ה"אני" לבין ה"אנחנו". אלה לא יחסים של ניגוד (היחיד החריג לעומת הציבור ההומוגני) וגם לא יחסים של השתייכות (היחיד כחלק בלתי נפרד מהציבור), אלא משהו אחר, נזיל יותר, שבין חריגות להשתייכות, או אולי שניהם גם יחד.

אפשר אולי לומר ש"תלמי אליהו" הוא קינה על ה"אנחנו" (המושב, המדינה) מנקודת מבטו של החריג-השייך, והשיר שמבטא את הקינה זאת בצורה החזקה ביותר הוא "העלייה לקרקע". ההאזנה הראשונה לשיר הזה ממש עוצרת נשימה, בעיקר בגלל הפורמט הלא שגרתי שלו – שירת א-קפלה. גד מגולל מעין מיתוס מכונן של המושב, שיש בו מידה שווה של הרואיות ולוזריות, גאווה ויגון, והוא עושה את זה באמצעות לחן מרהיב, שכולל מרווחים כמעט פליליים בין הצלילים (התמחות ידועה של גד), לרבות דיסוננס מכאיב שנשמע בכל פעם שהמייסד המיתי של המושב מנסה את כוחו בענף חקלאות חדש אך מגלה שהגידולים "השחירו תוך יומיים".

בסיום השיר נשמע רשרוש של דף, והתמונה המצטיירת בדמיון היא של אדם שעומד לבדו בנוף הצחיח, משתתף יחיד בטקס רפאים. אבל אז נגמרת הא-קפלה והשיר הבא, "תינוק במחתרת", מתפרץ אל הנוף הטראגי כמרכבה דוהרת של רוקנרול סמיך ורותח. גד אוהב ניגודים מוסיקליים, והוא משתמש בטריק הנהדר הזה במקומות נוספים, שמונעים מהאלבום להישען יתר על המידה על ביטוי אקוסטי.

שלום גד ואביב גדג' בביצוע לשיר "אצלנו בתלמי אליהו"

שיר נוסף שה"אנחנו" מככב בו הוא "אצלנו בתלמי אליהו". השיר הזה מתייחס כמובן ל"אצלנו בכפר טודרא" של "הברירה הטבעית" (גד מקפיד לשיר "אצלנו בתלמי אליהו שבנגב המערבי", על משקל "אצלנו בכפר טודרא שבלב הרי האטלס"), ובשלב מסוים מתגנב אליו צלו של שיר נוסף, "With god on our side" של בוב דילן ("אלוהים הוא תמיד אתנו, השנה היא תמיד שבעים", שר גד בבית הראשון, ובבית השני שר אחיו הצעיר, אביב גדג', "אלוהים הוא תמיד נגדנו, השנה היא תמיד שמונים"). הנימה הדו-משמעית שנעה בין גאווה לבין סרקזם, הדיאלוג בין שני האחים שנולדו באותו מקום אבל בעולמות שונים, הלחן הנהדר – יש בשיר הזה כל כך הרבה רבדים, שזה לא היה מוזר לשמוע אותו בפעם הראשונה באחת התוכניות ב-88 אף-אם, בין שני הימנונים נצחיים של רוק אמריקאי מהסיקסטיז, שבדרך כלל גורמים לשירים ישראליים חדשים להתבייש בפינה.

"תלמי אליהו" מאבד גובה בישורת האחרונה שלו, בסביבות השיר העשירי מתוך 13. זה קורה גם בגלל שהשירים האחרונים פחות טובים וגם בגלל שהצליל של האלבום – רוק רזה בשחור-לבן, עם התזות צבע בודדות מהגיטרה של אלי שאולי – אינו חורג מהקו של האלבומים הקודמים של גד ונשמע לפעמים קצת מובן מאליו. אבל ההסתייגויות האלה זניחות למדי בחשבון הכולל. אצלנו ברוק העצמאי שבצד שממת המיינסטרים אין הרבה תקליטים יותר טובים מהתקליט הזה.

שלום גד ו”היהלומים” - “תלמי אליהו”. בתוך מארז הדיסקים המשולש “המצב”. קמע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו