משה קוטנר
משה קוטנר

הפרזה והקפדה היו חלק בלתי נפרד מהמראה של להקות גלאם מטאל מאז ומתמיד. ובכל זאת, הדימוי של "בלאק וייל בריידס", בידיים מלאות קעקועים ותספורות א-סימטריות שנזרקות על הפנים, לוקח את זה רחוק יותר - הם נראים כמו הפקת אופנה שהפכה ללהקה.

בתחילת דרכם, באמצע העשור הקודם, שויכו חברי הלהקה לגל האימו. סגנון הלהקה הושפע מסגנונות כמו מטאלקור וסקרימו והפגיש שירה מלודית עם צרחות ושאגות, של הסולן והמושך בחוטים, אנדי ביירסק. ביירסק הוא הכוכב הבלעדי של הקליפים, נער פין-אפ שנראה כמו שילוב בין בובת בראץ למרילין מנסון. מאז שהקים את בלאק וייל בריידס בהוליווד, ב-2006, התחלף הרכב הנגנים פעמיים, דבר שהפך את הלהקה לפרויקט הסובב בעיקר סביבו.

"בלאק וייל בריידס" בהופעה. שיאים חדשים של קיטשצילום: רוברט בג'יל

האלבום השלישי של הלהקה, Wretched and Divine: The Story of the Wild Ones, הוא אופרת רוק, וככזה לא מוותר על שום אלמנט מתבקש בפורמט. סיפור המסגרת מדבר על חבורת מורדים שמנהיגה הלהקה נגד אויב בשם “פ.ח.ד” במלחמה המתקיימת בתוך ראשה של נערה. בין השירים כלולים קטעי דיבור המאתגרים את האוזן ואת הסבלנות - אלה מפגישים אווירת סייבר-פאנק עם קלאסיקלטת לפעוטות, נגינת כינורות, אלמנטים קלאסיים ברוח פרוגרסיב רוק ותיאטרליות גדולה מהחיים. כל זה נושא את הלהקה ואת הז’אנר לשיאים חדשים של קיטש - אחד השירים באלבום נפתח בצליל של הדלקת מצית ושאיפת סיגריה, והאלבום מסתיים בנגינת פסנתר מלודרמטית על רקע קטע שנשמע כאילו נלקח מהצגת בית ספר, נאום המכריז על ניצחון המורדים על הדיקטטורה.

האלבום כולל פזמונים הימנוניים, קטעי סולו גיטרה ארוכים ושירים ידידותיים במיוחד למיינסטרים, כמו השיר 
“We Don't Belong” שמגיע ארוז מראש בדימוי של המוני אגרופים קפוצים עטופים בנדנות ושאגות קצובות של שם הלהקה. הטקסט הוא שיר העצמה לאאוטסיידרים בגילי חטיבת הביניים, ונשמע מושפע במיוחד מג’ון בון ג’ובי של שנות ה-90. אילולא הציטוטים המרובים היתה השהות במחיצת הבלאק וייל בריידס עשויה בהחלט לגרום לכל מי שעבר את הגיל של קהל היעד להרגיש כמו האאוטסיידר האמיתי. למרבה המזל, המוסיקה של הלהקה יכולה להעסיק במשחקי זיהוי של מקורות ההשראה לשירי האלבום מתוך ההיסטוריה של הרוק - קל לזהות פיסות גדולות של בון ג’ובי, בריאן אדאמס, איירון מיידן ואוזי אוסבורן בין השירים.

השיבוטים מוצלחים דווקא בקטעים הלהיטיים שכמו נכתבו במיוחד להופעות איצטדיונים עתידיות, כי הלב של בלאק וייל בריידס הוא בפופ. גם אם קשה למצוא רגעים נטולי תחושת דז’ה וו ללהיטי עבר, הם מצליחים לקבץ באלבום מספר גדול למדי של שירים מידבקים. בשביל המעריצים שלהם האלבום יספק עוד כמה סיבות טובות למרוח אייליינר, בשביל שאר חובבי המטאל הם בטח יישארו הלהקה הכי שנואה כרגע. אבל בין שאוהבים אותם ובין ששונאים, אי אפשר לקחת מהם הישג אחד. אחרי סיבוב עם הבלאק וייל בריידס, על הדימוי המוקפד ותחושת ההולוגרמה, קשה שלא להתגעגע לפרחחות המאצ’ואיסטית של דור הנפילים של גאנז אנד רוזס ומוטלי קרו, ולמטאל שמריח מזיעה, ולא מפוטושופ.

עטיפת האלבום

בלאק וייל בריידס. Wretched and" Divine: The Story of the Wild Ones", Lava/Universal Republic

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ