בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסקווה מאמינה בדמעות

אוהבי צ'ייקובסקי יתמוגגו מהקנטטה הנשכחת "מוסקווה" למרות הטקסט הלאומני-דתי הרגשני, בהקלטה של הזמרים והנגנים המעולים של בית האופרה מרינסקי בניצוח גרגייב

תגובות

דיסק חדש מיצירות צ’ייקובסקי, בניצוח ולרי גרגייב, מביא יצירות ידועות שלו, ובהן הפתיחה 1812, לצד הקנטטה הנשכחת “מוסקווה”. האם זו יצירה שרק אוהדים שרופים של המלחין ימצאו בה עניין? איני בטוח בכך, כי בהאזנות נוספות מתברר שגם חובבים מתונים של צ'ייקובסקי יתענגו - אולי אפילו יותר - על פגישה עם יצירה כמו חדשה שלו.

"מוסקווה" היא קנטטה טקסית שהמלחין הרוסי הפטריוט, הנאמן לשלטון, הלחין בזריזות לפי הזמנה - לעטר בה את אחד מאירועי ההכתרה של הצאר אלכסנדר השלישי. נוכחותו של האידיום המוסיקלי הצ'ייקובסקאי ושל המבצעים עושה את העבודה: מנגינות פשוטות וקליטות שנשמעות כאילו הכרנו אותן תמיד, מרופדות תזמור שופע, בוקעות מפי זמרים סולנים פנומנליים, משורותיה של מקהלה מאסיבית, מכליהם של נגנים מעולים.

מדובר בדיסק שהפיק בית האופרה הפטרבורגי מארינסקי ובו חמש יצירות: שתיים ידועות מאוד: "הפתיחה החגיגית 1812" (שהצטלצלה לא פעם גם בפארק הירקון בביצוע הפילהרמונית שלנו), וה"מארש הסלאבי"; אחת ידועה למדי - "מארש הכתרה חגיגי"; שתיים שמבוצעות לעתים רחוקות והן "מוסקווה" הנ"ל ו"פתיחה חגיגית על נושא של ההמנון הדני".

אי–פי

ב-1883 חיבר צ'ייקובסקי, תוך שבועיים, את הקנטטה "מוסקווה", יצירה בת יותר מ-20 דקות, שאת מלותיה הנמלצות חיבר משורר ושמו אפולון מיאקוב. העיר מוסקווה בפרט ורוסיה בכלל הן הנושא; תולדותיה של מוסקווה סוערות: בין השאר שרפו אותה הטטרים פעמיים במאה ה-13, והחריבוה שוב במאה ה-14. באותה מאה גברו עליהם הרוסים, אך במאה ה-16 שוב שרפו הטטרים את העיר. במאה ה-17 היתה מוסקווה נתונה לכיבוש פולני-ליטאי קצר ובתחילת המאה ה-18 היכתה בה מגפת "המוות השחור" והוקמה פטרבורג, המתחרה שלה על הבכורה. ב-1812 שרפו תושבי מוסקווה את עירם בצו השלטון ועזבו אותה במאורגן, כאשר נפוליאון קרב אליה.

הקנטטה של מיאקוב-צ’ייקובסקי היא תמצית פואטית סלקטיווית, בשישה פרקים, של ההיסטוריה הזאת, אשר מובילה אל ימי כתיבת היצירה, במאה ה-19, תקופה שבה הצאר החדש שואף לאחד תחת הנהגת רוסיה את העולם הסלאווי-אורתודוכסי כולו. המקהלה פותחת בתיאור תקופה אידילית, אחר כך ההתנפלויות של הטטרים הרשעים והגלייתם של רוסים ממקומות מושבם (מוזכרים מקומות באוקראינה דווקא) ו”הלילה שירד על רוסיה”; בסיום, בפרק השישי, מזמרים בריטון (זמר צעיר ושמו אלכסיי מרקוב, בעל קול פנטסטי והיגוי ברור להפליא) והמקהלה על החוסן שמספקים כל בני האומה הסלאווית בהתאחדם, הזמר ממשיך בתהילה לצאר ולמשפחתו ומדגיש שהסמכות השלטונית שלהם נובעת מדבקות דתית מסורתית, מתמידה. המקהלה קוראת “סלאווה” שוב ושוב, כלומר ברכה ותהילה.

מושכים מאוד את האוזן שני פרקי “אריוזו”, בפי זמרת המצו-סופרן המזהירה ליובוב סוקולובה. נימתו של השני בהם (פרק חמישי של הקנטטה) רוויה פאתוס דתי: מונולוג של אשה שמצהירה על נכונות להקרבה, לסבל, כי “עושר ארצי אינו נחשב בעיניה, רק ברכת המושיע”. נעימת הפרק הזה מזכירה מלודיות רוסיות ידועות שזכו למלים עבריות (אסוציאציה פרטית שלי: “בין פרחי הגן”, מלים: יוסף אוקסנברג, לחן: ולנטין קרוצ’ינין, שנות ה-20 של המאה ה-20). עוד יצוין כי הקנטטה “מוסקווה” היא אמנם יצירה נידחת, אך בישראל כבר בוצעה, ב-2006, בקונצרט של התזמורת הסימפונית ירושלים בניצוח ליאונטי וולף.

צאר פשוט וגס

17 שנים לפני חיבור הקנטטה “מוסקווה” עיטרה יצירה אחרת של צ'ייקובסקי המובאת בדיסק, "הפתיחה עם ההמנון הדני", את חגיגת נישואיו של אותו צאר, אלכסנדר ה-3. צ'ייקובסקי חיבר אותה בהיותו בן 26 וזו היצירה הכי מורכבת בדיסק, מבחינה מוסיקלית (ידוע כי המלחין היה גאה בה תמיד, באוזניי אין היא מרשימה במיוחד). הקשר לדנמרק: דאגמאר, אשת הצאר, היתה דוכסית דנית, שהרי חתונות בין בתי מלוכה ואצולה באירופה היו עניין שבשגרה. במקרה זה התחיל הקשר בצורה מיוחדת: העלמה האצילה מדנמרק (דאגמאר הפכה ברוסיה ל”מרייה פיודורובנה”) היתה מאורסת ליורש העצר ניקולאי, אחיו הגדול של אלכסנדר: הוא שהכיר אותה והתאהב בה והביאה לרוסיה, אבל חלה ומת לפי שהם נישאו.

על ערש מותו ביקש ניקולאי כי אחיו אלכסנדר, שישלוט במקומו, ייקח גם את דאגמאר. אלכסנדר הסכים, דאגמאר/מרייה ואלכסנדר ה-3 הם אפוא הוריו של הצאר הרוסי האחרון, ניקולאי ה-2, שנרצח בידי הבולשביקים ביולי 1918. דאגמאר, האם, המשיכה לחיות עד 1960 וייתכן שיש עד היום באירופה ואולי אף בישראל אנשים שהכירוה.

על הצאר אלכסנדר ה-3, בעלה של דאגמאר, כתב ישעיהו לייבוביץ' באנציקלופדיה העברית כי היה "ענק גוף ובעל שרירים, פשוט וגס בהתנהגותו ובדיבורו, קשה עורף וקשה לב אבל גם נטול הדו-פרצופיות שציינה את אביו"; כותב החוברת הנלווית לדיסק הנסקר כאן כתב, בקשר ל"מארש הכתרה חגיגי", כי זו "מוסיקה פשוטה – כמו הצאר עצמו". הכותב הרגיש שעליו להתנצל על העובדה שהמוסיקה של צ'ייקובסקי המוצגת בלקט צמודה לטקס של הערצה לשלטון עריץ, להישגים צבאיים, לדתיות אדוקה. "כיום אנחנו מעריצים את יכולתו של צ'ייקובסקי להביע בצלילים כל נושא שהוא", כותב בעל ההערות. "נושאים באים, נושאים הולכים, הצורך האנושי באמפתיה נשאר".

הצאר אלכסנדר ה-3 היה לאומן, פן סלאווי, אנטי ליבראלי, כתב עוד לייבוביץ', וציטט גם את ההיסטוריון שמעון דובנוב שציין כי אלכסנדר זה היה אכזרי ליהודים, "שנא אותם על יתרונותיהם בכישרון ובהשכלה על המוני הרוסים הבוערים וראה בהם את נושאי הסוציאליזם ומעוררי המהפכה". בתחילת שלטונו של אלכסנדר (1881) פרצו באוקראינה הפוגרומים הידועים כ"סופות בנגב", שהשלטון כנראה עודד אותם, בהמשך גירש הצאר את היהודים מכפרים שבהם התגוררו (שלום עליכם תיאר זאת ב"טוביה החולב"), ואחר כך גירשם גם ממוסקווה.

על הפתיחה 1812, המתארת את המלחמה בצבאות נפוליאון ב-1812 ומשולב בה ירי תותחים, אין להכביר מלים. המוסיקה התוכניתית מוגשת כאן בביצוע מצוין, וכך גם "המארש הסלאווי" (חובר ב-1876 לאירוע שמימן גיוס מתנדבים רוסים למלחמת השחרור של סרביה מטורקיה. הגראף ורונסקי, ב"אנה קרנינה" של טולסטוי, יוצא אף הוא למלחמה זו).

איכות הסאונד בדיסק טובה מאוד, אבל המקהלה מוקלטת קצת מרחוק: הצליל האדיר שלה ניכר, אך איכותו רחוקה ממה שאפשר לשמוע מ"מרינסקי" בהופעה חיה, למשל בקונצרטים בהאנגר, בנמל אילת.

“צייקובסקי, הפתיחה 1812 , הקנטטה ‘מוסקווה’ והמארש הסלאבי”, בניצוח ואלרי גרגייב, עם התזמורת, המקהלה והזמרים של בית האופרה מרינסקי, בהפקת מרינסקי. יבוא: “מוסיקה במשכן”, טל 03-6927888



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו