שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

למה המוכתר חזר

אופרת הפרינג’ “איבון” מוצגת בתחנה המרכזית בתל אביב, אבל
 עלילתה מתרחשת בברלין ונוגעת בהיסטוריה המדממת שלה. המוכתר, שחיבר אותה לפני שובו מגלות ממושכת, מסביר מדוע רדיפת ילדיהם של
 מהגרי העבודה בארץ גרמה לו לשוב לכאן

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

מוזר לראות את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב ריקה מאנשים. זה מה שקורה בשבתות לפני הצהריים, כשכל שערי הכניסה נעולים והתחנה, שבימי חול היא אחד המקומות ההומים בישראל, נהפכת לחלל רפאים נטוש.

החלל הזה, או לפחות המתחם שלמרגלות המדרגות הנעות ליד שער 44, בין ארנקי לימור לנעלי ישי לנשים, התמלא בצהרי שבת האחרונה בצלילים שאינם מזוהים, בלשון המעטה, עם התחנה המרכזית. לא מוסיקה מזרחית, לא פופ צעקני, וגם לא צלילים אפריקאיים, שהם הפסקול האמיתי של אזור התחנה, המאוכלס ברובו במהגרי עבודה מאפריקה. אופרה נשמעה בתחנה המרכזית בשבת האחרונה! מוסיקה שמבוצעת בדרך כלל במשכני תרבות מהודרים בצפון העיר, לאוזניהם של אנשים שלא מרבים לנסוע בתחבורה ציבורית.

זאת היתה חזרה לאופרת הפרינג' "איבון", שתועלה באותו מקום ביום שישי ב 21:00-ולמחרת ב-12:00 בצהריים. לפני שהחזרה החלה, ארבע זמרות (נהדרות, כך התברר מקץ כמה דקות) הילכו למרגלות המדרגות הנעות ושרו סולמות כדי לחמם את גרונותיהם. לצדן פסע אחד משני הזמרים שמשתתפים בהפקה ושר בקול בריטון עמוק ומרשים את המשפטים הראשונים באופרה: "עם אור ראשון, תמיד לפני כולם, אני מקיץ, לוקח הרכבת אס-60 מבירקנוורדר..." אווירה ברלינאית קלה החלה להשתלט על המתחם, עד שהעין הבחינה בשלט מעל ראשו של הזמר, שבו נכתב: "יציאה לרחוב צמח דוד בקומה 4".

המוכתר. זה ייגמר בנקניקייהצילום: אילייה מלניקוב

בין הזמרים הסתובב גם כותב האופרה, גלעד פיליפ בן דוד, הידוע יותר בשם הבמה שלו, המוכתר. הוא סידר מעמדים של חזיות ותחתוני נשים (האופרה מתרחשת בתוך חנות כל-בו ברלינאית), הדביק לרצפת התחנה שטיח ורוד מוארך, שעליו יצעדו הזמרים והרקדניות בזמן האופרה, ואפילו הקפיד לבדוק את תקינותו של שואב האבק שהזבניות מפעילות באחת המערכות. אחר כך התיישב, צפה בחזרה וקטע אותה רק כשהיה לו משהו חשוב לומר לזמרים.

עם חליפה שחורה ומטפחת שחורה־שקופה קשורה לצווארו, הוא הזכיר ולא הזכיר את האיש הצעיר שכיכב במקומונים של תל אביב בתחילת שנות ה-90. המוכתר, אז בן 20, העלה בברים ובמועדונים בעיר מופעים כמו "חיילים וזונות" ו"הירח והפרתנון", שבישמו את חיי הלילה התל־אביביים בניחוח חדש ומסעיר של קברט אפל ושנסון דקדנטי. כיום, בגיל 40, המוכתר לא השתנה הרבה במראהו, וגם הנושאים שמעסיקים אותו נותרו בעינם, אבל עכשיו, לפחות ב"איבון", הוא לא ניצב באור הזרקורים. כותב, מלחין, חולם, יוזם, מביים – ומשאיר את הבמה לאחרים.

תקציר העלילה של "איבון": לחנות הכלבו הברלינאית "קאופ פרדיס" – שעובדיה הם ספק גרסה גרמנית של הטיפוסים מסדרת הטלוויזיה "מישהו מטפל בך", ספק דמויות מתוך סרטיו של ריינר ורנר פסבינדר – מזדמן ישראלי ששמו חיים, הנמצא בעיצומו של טיול שורשים לגרמניה. הוא יודע שחנות הכל-בו נבנתה על חורבותיו של בית כנסת שנשרף בליל הבדולח, והוא מתעב את האנשים שהוא רואה שם, ובמיוחד את אחת הלקוחות, אשה ששמה אולי איבון. הוא עוקב אחריה ברחבי החנות, רוקם בדמיונו את זהותה (שספק אם יש לה קשר למציאות), מפתח כלפיה משיכה מינית שהיא צדו האחר של התיעוב, ואחרי שהוא מרחרח תחתוני נשים, תוחב אותם לכיסו ויוצא אתם מהקניון, הסיפור מסתבך וגולש לאלימות שנגמרת בפיוס ליד דוכן נקניקיות.

אף ש"איבון" עוסקת בנושא שאין טעון ממנו ברגישויות, היא עושה זאת עם יסוד של סלפסטיק ובלי שום יומרה אינטלקטואלית. "ניסיתי כמה שפחות להיכנס לעומקים", אומר המוכתר. "מצאתי שזה לא קשור למדיום של האופרה. בגרסה הראשונה היה דיון יותר עמוק בכל מה שנוגע לשואה, אבל בחרתי להוציא את זה החוצה. זה נעשה כבר כל כך הרבה פעמים, שהעל-פניו הספיק לי".

כאמן קברט שקשור בנימי נפשו לתרבות הגרמנית, המוכתר הרבה להתנסות במדיום של השיר האמנותי, אבל זאת הפעם הראשונה שהוא מנסה את כוחו באופרה. ההחלטה הזאת, הוא אומר, קשורה להטבות שמקבלים מובטלים בגרמניה, המדינה שבה חי עד לפני שנתיים: "כשאתה מובטל בגרמניה, כמו שאני הייתי, אתה יכול לראות אופרה ב־3 יורו. אתה מציג את תעודת המובטל בקופה חצי שעה לפני ההופעה, ואתה מקבל כרטיס במחיר הזה".

אם נותרו כרטיסים.

"כמובן. זה הימור. אתה נוסע בשלג על אופניים במינוס 20 מעלות ולפעמים אין כרטיס. קרו לי מקרים כאלה. אבל ראיתי המון אופרות. היו לי סופי שבוע שלמים של אופרות, וזה היה מדהים. כשאתה נחשף לאופרה בצורה כזאת, זה נהפך לחוויה פיסית. אתה לא יכול להיות אדיש כששואגים וצועקים מולך. אתה מגיב בצורה גופנית. אתה נכנס למצב של היי".

מתוך "איבון"צילום: פבל וולברג

הרעיון המקורי שלו היה לכתוב אופרה על פי ספר איוב. "זה טקסט מושלם לאופרה, אבל בסוף יצא איבון", הוא צוחק. "כדי לברר אם אני יכול לעשות את זה עשיתי לעצמי טסט. כתבתי סאגה מוסיקלית של עשר דקות שבה אני משחק שלוש דמויות: עץ, הלך ובת קול. ניסיתי את זה על קהל, וזה עבד. הבנתי שאני יכול לגשת למשהו יותר גדול, וכך התחילה האופרה".

"איבון" נכתבה ברובה בגרמניה, אבל העבודה הושלמה עם שובו של מוכתר לישראל לפני שנתיים; הוא עזב את הארץ לפני 17 שנים, שבהן חי באמסטרדם, לונדון ולבסוף ברלין. "הייתי חייב לחלץ את עצמי משם", הוא אומר על ברלין. "לקחתי את עצמי ממש בכוח, גירדתי את עצמי מהמלונה של עצמי בברלין ושמתי את עצמי פה כדי להתחיל בעצם את חיי". הוא מוסיף שהחזרה שלו לישראל קשורה גם לכאב הגדול שחש כשקרא על החלטת ממשלת ישראל לגרש ילדים של מהגרי עבודה. "רציתי לעשות משהו", הוא אומר, "לא סתם לשבת בברלין ולקלל".

אז הוא חזר לישראל ושכר סטודיו בתוך התחנה המרכזית. "תמיד הרגשתי זר", הוא אומר. "כשחייתי באירופה הייתי זר וגם בארץ הייתי זר, כך שלחיות בין זרים זה דבר טבעי בשבילי". לצד השלמת האופרה, הוא עבד בתחנה עם ילדים של מהגרי עבודה. "מה פלוני יכול לעשות?" הוא שואל. "אין לי כסף כך שלא יכולתי לשכור עורכי דין, אז יזמתי פרויקט מוסיקלי. הילדים היו באים אלי לסטודיו בשבתות וכותבים שירים. ממש עד הרגע האחרון, עד שהאוטובוסים לקחו אותם. הם רצו להקליט עוד שיר בעברית. זה ממש קורע לב. חסרות לי הדפיקות האלה על הדלת".

כשהוא נשאל אם היה לו קל להעלות את "איבון" על הבמה, הוא אומר: "שום דבר אצלי לא הולך בקלות. יותר מ-20 שנה אני נלחם. וזה טוב. זה קשה אבל זה טוב. ככה צריך להיות. דברים שלא נוצרים במאבק נשמעים משעממים. מים עומדים מביאים ליתושים ומלריה". הוא מבקש לציין את מרכז מנדל של עיריית תל אביב ואת העומדת בראשו, אינגי רובין, ששמעה את האופרה, התלהבה והתגייסה כדי לעזור לו להעלות אותה. "זה היה נס, פשוט נס", הוא אומר.

לזיווג בין האופרה לתחנה המרכזית היה הסבר נסיבתי – המוכתר חי ועבד בתחנה – אבל גם ממד אידיאולוגי: "להביא את האופרה אל אחד המקומות הכי פחות נחשקים בתל אביב, שלא בצדק בעיני. כן, זה בהחלט היה אחד השיקולים. אבל לא היחיד. התפאורה הזאת של התחנה היא חלומו של כל בית אופרה. הממדים האלה, המפלסים האלה – איפה אתה מקבל את זה? והמדרגות הנעות. וההד של המקום, האקוסטיקה שלו. והרעיון שאפשר לעשות משהו דמיוני-פנטזי במקום שהוא לגמרי פונקציונלי. זה לוקיישן נהדר".

בן דוד גדל בראשון לציון במשפחה חצי תימנית-חצי הולנדית. המוסיקה שעיצבה את ילדותו ונערותו הורכבה מהניגונים התימניים בבית הכנסת של סבא שלו, אלבומים של ז'אק ברל וז'ורז' ברסנס שאמו אהבה, מוסיקה גרמנית שאליה נמשך מגיל צעיר, וקברט הולנדי ("אומצה-אומצה ובדיחות מיניות", הוא צוחק).

ונינה האגן, כמובן. "אח, מלכת הפאנק", הוא מתמוגג ונזכר בהופעה של האגן בתל אביב באמצע שנות ה-80. "לא הרבה זמרים מצליחים לעשות קרוס בין כל מיני סגנונות, והיא עשתה את זה בצורה מושלמת. פאנק עם טראש עם אופראיות עם הומור. נהדרת". הוא היה בן 14 כשהאגן הופיעה בתל אביב, וחרף גילו הצעיר כבר גר לבדו בעיר אחרי שעזב את בית הוריו ואת בית הספר. בגיל 16 הוציא את אלבומו הראשון, "מוכתר המושלים" ("היחיד שהשמיע אותו היה אהוד מנור", הוא מספר), ומאז דבק בו השם המוכתר.

למה המוכתר?

"הזדהיתי עם השם הזה, אני אפילו לא יודע למה. אני חושב שהוא נועד ליצור איזה דיסטנס ביני לבין הדמות הבימתית שלי. אולי ניסיתי לשמור על עצמי בעזרת שם במה. אבל זה שם שנהיה אני".

מה ההסבר שלך לעניין הגדול שעוררת? המקומונים התל-אביביים התחרו ביניהם מי יכתוב עליך יותר.

"כן, היתה תקופת זוהר", הוא צוחק. "למה התעניינו בי? אני חושב שבאתי עם דימויים וחומרים שלא היו אז בארץ. לא שהמצאתי את הסגנון הזה. אלה היו בעצם שנסונים בעברית, שנשמעו מאוד טבעיים. שמשון בר-נוי עשה את זה הרבה לפני, וגם אחרים. אבל באותה תקופה, עם הצבעים של העיר והתחושה של העיר, זה עבד. זה היה אינטימי מאוד אבל גם גופני מאוד, עם אלמנטים מסרטי אימה ישנים. הרבה אנשים דיברו אתי על 'נוספרטו', סרט שעדיין לא ראיתי, אגב.

"זה עבר יפה", הוא ממשיך. "היה טנגו יפה עם הקהל של תל אביב. האנשים שבאו לראות את ההופעות היו מאוד שונים זה מזה. אני חושב שהדבר המשותף היחיד ביניהם היה שכולם הרגישו זרים, כל אחד בעולם שלו. זאת היתה תקופה יפה".

גם הזהות המינית הלא ברורה שקרנה ממך בוודאי לא הזיקה. זאת היתה תקופה שבה תל אביב, או לפחות תל אביב שהצטיירה במקומונים, נעשתה יותר פתוחה לסוגים שונים של מיניות.

"זהות מינית לא ברורה זה משהו שעדיין עובד. אנשים אוהבים לתפור לעצמם סיפורים בראש. אז זה היה פחות טבלואידי. הכל היה הרבה יותר עדין. אבל כן, אני מניח שזה לא הזיק".

יציאת האלבום "מסיבת ריקודים" בחברת הד ארצי ב-1994 סימנה את שיא ההתעניינות במוכתר, אבל גם את סופה. סביב יציאת האלבום הוא עזב את הארץ ויצא לגלות אירופית ממושכת. "תמיד היתה לי אמביוולנטיות ביחס לבמה", הוא אומר, "וברגע הזה החשיפה התחילה להביך אותי. כשאתה נחשף לקהל אתה מזנה את עצמך. לא משנה איך אתה עושה את זה. אתה פורט את עצמך, הופך דברים אינטימיים לבידור. יש בזה משהו מסוכן ושוחק והרסני".

בשבע השנים הראשונות שלו באירופה, באמסטרדם ואחר כך בלונדון, הוא אסר על עצמו "באופן חולני כמעט" לכתוב בעברית. הוא גם בקושי הופיע. "אם הייתי ממשיך להופיע, זה היה כמו לעבור ממערכת יחסים למערכת יחסים. טוב לו לאדם לקחת הפסקה ולהיפתח מחדש. גם לא היה לי כוח. עבדתי במשמרות לילה, בשיפוצים, בגננות. הייתי עסוק בלשרוד".

בתחילת העשור הקודם הוא חזר לאט לאט לכתוב בעברית, והוא מזכיר את ההלם מהלינץ' ברמאללה כאחד הגורמים שהיו אחראים לכך. "זה לא היה פשוט לחזור אל העברית", הוא אומר. "קראתי את התנ"ך מתחילתו ועד סופו כדי לחזור. התחננתי אל העברית, זחלתי וביקשתי שהיא תחזור אלי, והיא חזרה".

הוא עצמו דווקא עבר אז מלונדון לברלין. הקשר שלו עם השפה הגרמנית יותר עמוק מאשר עם האנגלית, הוא הופיע והקליט יותר מאשר בלונדון, ואחד האלבומים שהוא הכי גאה בהם הוא אלבום בגרמנית ששמו "שלאגר וורסט", שירים בז'אנר השלאגר – "כמו מוסיקה מזרחית פה", הוא מסביר, "שירים מאוד נמוכים שמתאימים לשתיית בירה וריקודי שורות". הוא מספר שעורך המוסיקה של אחד מעיתוני הגייז המובילים בברלין הילל את האלבום הזה. "הוא גם היה העיתונאי היחיד שכתב על 'אני אשה' (אלבום בעברית שהמוכתר הוציא ב-2006)".

באלבומו האחרון, שיצא לפני שלושה חודשים, המוכתר הוא לא אשה אחת אלא שתיים. האלבום, שניתן לשמיעה והורדה בדף הבנדקמפ של המוכתר, נקרא "יפהדמארי", והוא מושר כביכול מפיה של דמות פיקטיבית שהיא שילוב של יפה ירקוני ושל שושנה דמארי. "בהתחלה רציתי לעשות מופע עם השירים של שתיהן", הוא מספר, "אבל זאת היתה גחמה. אני לא אוהב קאוורים, וגם יש לי זיכרון נוראי למלים של אחרים. זה לא היה עובד. אז החלטתי לעשות וריאציות חופשיות על שירים שלהן. הזדהיתי עם שתיהן באותה מידה – האחת מעין מיתוס, דמות שבקושי זזה והופכת לפסל זהב, והשנייה פחות ממלכתית, נאבקת להכרה, עוברת בין ז'אנרים ושפות, הולכת לפיאנו ברים, והתנועה הזאת מעניקה לה חופש אמנותי ומשווה לה דמות יותר קלילה".

שתיהן היו צריכות למות כדי שהאלבום הזה ייצא ממך?

"לא. התחלתי לעבוד עליו לפני שיפה ירקוני נפטרה. הכוונה היתה לעשות הצגת יחיד עם השירים, ומאוד רציתי שהיא תהיה בקהל כשאני אעלה את זה".

עם או בלי ירקוני, ההצגה לא עלתה. ניתוח שהמוכתר עבר הכריח אותו לגנוז את התוכנית. אבל בדיעבד, האי-יכולת לעמוד על במה התקשר לנושא האמיתי של השירים. "עם כל הכבוד לירקוני ודמארי, הן לא עניינו אותי עד כדי כך", הוא אומר. "הדמות הזאת והשירים האלה הם סאגה על עולם הבמה, על הצדדים האפלים שלו. יפהדמארי היא ישות בימתית שכל מהותה היא לקבל אהבה מהקהל. זה הרי פתטי.

"הבנתי את זה בגיל צעיר. הבנתי שאני חייב להיזהר. זו אחת הסיבות לכך שעזבתי את הארץ. ההצלחה, גם אם היא היתה מצומצמת, עשתה לי נזק. הייתי צריך לחזור לעצמי ולמצוא מחדש את הדבר שבגללו הרמתי עיפרון וכתבתי שיר, ואחרי תהליך ארוך הבנתי שאני, כמרכז של היצירה שלי, זה משהו שכבר לא מעניין אותי. להיפך, אני רואה בזה מכשול. במובן הזה, 'איבון' היתה הפתעה משמחת. אני לא שר באופרה הזאת, שישה זמרים אחרים שרים, אבל אני מרגיש כאילו זה אני שר בשישה קולות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ