אדם הורוביץ בתפקיד סיד וישס

המוסיקאי והשחקן, יוצא “נושאי המגבעת” ו”ריר”, מספר על יחסיו הארוכים עם הפאנק לקראת הפקת תיאטרון שתעלה בחודש הבא ברומא ובה יגלם את הבסיסט האלים של ה”סקס פיסטולס”

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

אשה לא צעירה, שהיתה פעם סולנית של להקת פאנק, חוזרת לדירתה הלונדונית העלובה בסוף יום עבודה מדכא, שבו היא דחפה עגלות בסופרמרקט. יש לה יום הולדת, היא בת 50, והיא חוגגת לבדה. היא לובשת את בגדי הפאנק הישנים שלה, פותחת פחית בירה, אומרת לעצמה "Happy fucking birthday", ומחליטה להתאבד. היא קושרת חבל סביב הצוואר, אבל רגע לפני שהיא תולה את עצמה נכנס לחדר לא אחר מאשר סיד וישס ואומר שהוא זקוק למנת סם.

זה מוזר. השנה היא 2008, ווישס – הבסיסט הידוע לשמצה של להקת "סקס פיסטולס" – מת ממנת יתר של הרואין ב-1979, כמה שבועות אחרי שדקר למוות את חברתו, הידועה לשמצה לא פחות, ננסי ספנג'ן. אז אולי זאת בכלל רוחו של וישס ולא האדם עצמו. כך או כך, ההתאבדות של הפאנקיסטית לשעבר נמנעת, והיא ווישס יושבים בדירה ורואים טלוויזיה. למרבה הזוועה, באחת הפרסומות לטלפון סלולרי מככב שיר שהזמרת כתבה בימי הפאנק שלה, ובעידודו של וישס היא מחליטה לעזוב את החיים המחורבנים שלה, לנסוע לצרפת, שם פעלה הלהקה שלה, לחפש את האמרגן הנכלולי שמכר את השיר לכוחות הרשע הקפיטליסטיים ולנקום את נקמתה. וישס מלווה אותה במסע, נכון כהרגלו לכל מעשה אלימות.

כך נפתחת ההצגה "No" – כשמו של אותו שיר – שתעלה בחודש הבא ברומא, וככל הנראה תנדוד אחר כך למרכזי תרבות אחרים באירופה. את זמרת הפאנק המזדקנת תגלם השחקנית האיטלקייה קלאודיה דלה סטה, ואת וישס יגלם לא אחר מאשר אדם הורוביץ. אם לא מחשיבים אודישן מוצלח אך לא ממומש לדמותו של צביליך בסרט "בלוז לחופש הגדול", זאת הפעם השנייה בלבד שהורוביץ עומד לשמש שחקן (הפעם הראשונה היתה לפני כעשר שנים בסרט "חמש דקות בהליכה"), וזאת כמובן הפעם הראשונה שהוא יעמוד על במה וידבר איטלקית.

אדם הורוביץצילום: דודי חסון

אתה בכלל יודע איטלקית?

"לא באמת. היא מוכרת לי בצליל שלה. משהו בניגון שלה טבעי בשבילי. כרגע אני לומד את החומר. אני מקליט את קלאודיה מדברת את הטקסט האיטלקי וכותב את זה במין עברית־איטלקית. איכשהו זה מסתדר".

אז אם, נניח, סיד וישס אומר “Fuck Off“, איך זה יישמע באיטלקית?

"משהו כמו 'אפאנקולו! אפאנקולו!'", צוחק הורוביץ. "האמת היא שהבמאי של ההצגה לא רוצה שאני אדבר במבטא איטלקי. הוא מעדיף שאני לא תמיד אדע מה בדיוק אני אומר. אני משחק את סיד וישס, שמן הסתם מותר לו הכל. סיד עצמו היה מגומגם ומקושקש, בטח שעם כל הסמים שהוא לקח. הדמות שלו לא אמורה להיות רהוטה. אבל אני קצת גונב את הבמאי ולומד את החומר. זה בכל זאת פרויקט לא פשוט".

כל אחד יכול

הורוביץ לא התגלגל להפקה הזאת במקרה. דלה סטה, שלא רק משחקת בהצגה אלא גם הפיקה והניעה אותה, היא אשתו השלישית של אביו, המחזאי דני הורוביץ ("אני בן של אבא שהתחתן שלוש פעמים ושל אמא שהתגרשה שלוש פעמים", זורק הורוביץ בדקה הראשונה של הראיון אתו. "הייתי בשלוש חתונות של ההורים שלי: שתיים של אבא שלי ואחת של אמא שלי").

דלה סטה, ששיחקה באיטליה בכמה מסרטיו של הבמאי נני מורטי, הקימה בישראל את קבוצת התיאטרון אפרודיטה, שמתמקדת במחזות שדוברים כמה שפות, עם דגש על הצגות מוסיקליות. "No" היא ההפקה החדשה של הקבוצה. דלה סטה נדלקה על המחזה כשראתה אותו מוצג במפגש של אנשי תיאטרון אירופים. הוא נכתב (בהתכתבות!) על ידי שני יוצרים, הצרפתי דני בארונה והאנגלייה שרה קליפורד, שניהם חובבי פאנק. בארונה הוא גם מוסיקאי, והוא כתב את המוסיקה להצגה. הורוביץ יבצע אותה ביחד עם הזמרת דניאלה פטרוני, סולנית להקת הפאנק האיטלקית "מוטוראמה".

"זה מחזה רב עלילות, שמעלה כל מיני שאלות רלוונטיות על הפאנק ואפילו על המחאה החברתית אם תרצה", אומר הורוביץ. "מה נשאר מהפאנק? מהי הרלוונטיות של תנועה אמנותית כלשהי? וזה גם סיפור. סיפור על מישהי שמנסה להחזיר לחיים שלה איזה תוקף שאבד להם".

לפני כמה חודשים הורוביץ נסע לאיטליה כדי לעשות אודישן לתפקיד של וישס, ואחרי שהוא עבר את הבחינה הוא התבקש להרצות בפני האנשים שמעורבים בהפקה ולהסביר להם מה זה פאנק. "זה הזכיר לי סיפור מצחיק עם ה'פיסטולס' שקרה לי בצבא", הוא מספר. "כשבאתי לעשות מילואים בפעם הראשונה, במפקדת קצין חינוך ראשי, לא ידעו מה לעשות אתי. אז באתי לקצינה האחראית עם הצעה מהפכנית: ללכת לבסיסים ולעשות בהם הרצאות על הפאנק. אמרתי לה שזאת היתה מהפכה תרבותית ואמנותית מאוד חשובה. היא לא ידעה מה זה פאנק אבל הסכימה, ויצא שההרצאה הראשונה שלי היתה בהיאחזות של נח"ל דתי באיזושהי התנחלות. אתה כבר יכול לדמיין מה הלך שם. באתי עם 'תרמית הרוקנרול הגדולה' (סרטו של הבמאי ג'וליאן טמפל, שמספר את סיפורה של ה'סקס פיסטולס' מנקודת מבטו של האמרגן שלה, מלקולם מקלרן). לפני הסרט עשיתי הקדמה, שבה אני זוכר שהשוויתי את מקלרן לרב כהנא, ואחר כך הסרט התחיל וכבר בדקה החמישית רואים את מקלרן עירום באמבטיה. בסוף הסרט נשארו שלושה אנשים באולם: אני, הנהג ועוד איזו מש"קית. לא קראו לי למילואים הרבה זמן אחרי זה".

כשנכנסים לדירתו של הורוביץ, הדבר הראשון שנתקלים בו הוא פוסטר גדול של להקת הגאראז'־פאנק האמריקאית הנהדרת "הקראמפס", שמנהיגה לקס אינטריור מת לפני שלוש שנים ("היה לילה עצוב במרפסת שלי כשנודע שהוא מת", אומר הורוביץ). פריט הרוקנרול הבא שהעין קולטת הוא ספר על להקת ה"ראמונס", ואחר כך פוסטר של אלביס. אקדחי המין אינם תלויים על הקירות, אף על פי שזאת תחנת תרבות חשובה בחייו של הורוביץ.

הוא התוודע אליהם בגיל מאוחר יחסית. "גדלתי בפרדס חנה עד גיל 18", הוא מושך בכתפיו. "מה שמעו בפרדס חנה? רולינג סטונס, שמאוד אהבתי, ביטלס והרבה ניל יאנג, שהולך מצוין עם הנופים של האזור. למעשה, הפעם הראשונה שבה שמעתי על ה'פיסטולס' היתה דרך ניל יאנג. הוא שר את השורות האלה, ‘The king is gone but he's not forgotten / this is the story of Johnny Rotten’, בשיר 
‘Hey Hey My My’. לא היה לי מושג מי זה ג'וני רוטן. חבר שלי, שלימים נעשה מפקד השייטת, אמר לי שזה הסולן של הסקס פיסטולס.

הורוביץ בצילומי הקליפ להפקת התיאטרון האיטלקיתצילום: סטפאנו וויילי וגר

"אבל עברו עוד כמה שנים עד שנכנסתי אליהם. זה קרה רק אחרי שעברתי לתל אביב והתחלתי לשמוע חומרים יותר אלטרנטיביים. הסיפור של ה'פיסטולס' הקסים אותי. זאת להקה שיש מאחוריה סיפור מאוד גדול. להקה שהחדירה וירוס לתוך המערכת. זה עשה עלי רושם עצום. מאוד אהבתי גם את איך שהם נראו. את האטיטיוד שלהם. עד היום".

ואם כבר מדברים על אטיטיוד: "ג'ון ליידון הוא אמן הרבה יותר מתוחכם ומודע מווישס כמובן", אומר הורוביץ, "אבל כמו שמלקולם מקלרן אמר: ליידון הוא הקול של הפאנק, סיד הוא האטיטיוד. היה בו משהו אימפולסיבי וחסר פחד. באמת חסר פחד. וברגע שהוא נהפך ל'סקס פיסטול' (וישס החליף את הבסיסט המקורי של הפיסטולס, גלן מטלוק, ב-1978) הוא לא ראה בעיניים. זה האטיטיוד".

הוא היה קריקטורה, לא? בדיחה.

"לא. אני לא חושב שהוא היה בדיחה. מרגע שהוא הצטרף לפיסטולס, רוב הקהל היה עומד מולו בהופעות. קודם הם עמדו מול ליידון. אני חושב שהיתה לו השפעה גדולה. בדיעבד אומרים 'כן, הוא היה קצת בדיחה. הוא היה קורבן של הפיסטולס'. אבל הדמות הזאת, עם כל האלימות והאימפולסיביות שלה, לראות אותו בהופעות לוקח זכוכית וחותך את עצמו – יש בזה משהו מאוד חזק. זה בן אדם שהולך עד הסוף, וזה מרשים. זה בעצם אקט אמנותי. באיזשהו מובן, סיד עצמו היה יצירת אמנות. וגם היה לו סטייל משלו. איך שהוא התלבש, איך שהוא התנהג. אני חושב שהוא סמל מאוד חזק של הפאנק. משהו יסודי מאוד".

כבסיסט, יש לך משהו מעניין לומר על הנגינה שלו? אולי הוא לא היה גרוע כמו שאומרים?

"ממה שקראתי הוא למד די מהר. היתה לו קליטה טובה. אבל הוא לא ידע לנגן כשהוא הצטרף ללהקה, ואימונים לא היו בדיוק הדבר שלו, ומהר מאוד ננסי (ספנג'ן, בת זוגו הג'אנקית שבסופו של דבר נרצחה על ידו) גמרה לו על החיים עם ההרואין. אתה רואה בצילומים מההופעות שהוא לא כל כך הצליח לנגן. מוסיקלית, לא היה בו צורך. סטיב ג'ונס (הגיטריסט של הפיסטולס) החזיק את כל העניין. הוא גיטריסט מצוין. לפני ארבע שנים נסענו כמה חבר'ה ללונדון וראינו אותם באחד מסיבובי האיחוד שלהם. זה היה פנטסטי. הם ניגנו מדהים.

"אבל העובדה שסיד לא כל כך ידע לנגן, גם זאת היתה השפעה חשובה שלו. Anybody can be a sex pistol. הרבה אנשים – להקות כמו 'הפול' או 'ניו אורדר' – ראו את זה והבינו שאפשר לנגן גם בלי ללמוד לנגן. אגב, אני מאוד אוהב איך שהוא שר. בהופעות המסכנות שלו בניו יורק, אחרי הפיסטולס, הוא שר כל מיני קאוורים לשירי רוקנרול ישנים. הוא שר מצוין. אלביסי כזה. היה לו קול טוב. יכול להיות שאני אצטרך לשיר את הגרסה שלו ל'My way' בהצגה. אני אשמח מאוד לעשות את זה".

התרמית הקטנה

וישס של ההצגה "No" הוא לא וישס שמת בגיל 21. כמו הזמרת שהוא מלווה, גם הוא הזדקן. הוא בן 50, רק שהוא לא מודע לכך וחושב שהוא סיד וישס צעיר. "וישס בן 50", מהרהר הורוביץ בן ה-46 ואז אומר: "זה מדבר אלי באיזשהו מקום, כי גם אני נשארתי באטיטיוד שלי אחד שלא מתחבר לממסד. אני מרגיש קרבה נפשית אליו. גם אני מרגיש לפעמים איזושהי רמה של אימפולסיביות, בעיקר עם אורח החיים שניהלתי בשנים האחרונות, שהיה בו הרבה אלכוהול".

יש הבדל בין לשתות הרבה אלכוהול לבין לשתות הרבה אלכוהול ואז לנפץ את הבקבוק ולדקור מישהו, או את עצמך.

"אני לא משווה את עצמי לסיד וישס, אבל כבר עשיתי בחיים שלי כמה שטויות עם אלכוהול. אני מכיר את המצב האופורי הזה של זעם".

מה זאת אומרת, אופוריה של זעם?

"כשאתה מאוד שיכור ואתה מרגיש שמותר לך לעשות הכל ושאתה יכול לעשות הכל. אני מכיר את האטיטיוד הזה. הוא צרוב לי איפשהו. אני חושב שאני כן מכיל אותו, את סיד. אני מרגיש את הבן אדם. הזריקת זין הזאת. התחושה שהוא מחוסן. לבוא לאיזה חור בדרום ארצות הברית, לנגן מול חבורת רדנקס ששונאים אותך ולדפוק להם את הבס בראש. צריך להיות באמת דפוק בשביל לעשות את זה. יש בזה משהו שבין טמטום מוחלט לבין תחושת כוח מטורפת".

אבל איפה אתה נכנס לתוך הסיפור הזה?

"אני בן אדם קצת יותר מודע ממנו, אני חושב, אבל את הרגעים האופוריים האלה, שבהם אתה חושב שיש לך את כל הכוח שבעולם, אני זוכר מהופעות. בעיקר כשניגנתי דברים שהיו קצת אפלים".

תחושת הכוח הזאת לוותה באיזשהו יצר אלים?

"לא ממש. אם כבר, חטפתי מכות, לא הרבצתי. אני לא מדבר על אלימות, אלא על ההרגשה שאתה משדר בעזרת כלי הנגינה שלך משהו שמחולל כאוס. הכאוס עובר דרכך. אתה נמצא בלב הפחד, אבל אתה מנצח אותו ומקרין איזושהי התגברות עליו. בנגינה שלך אתה מתחבר אל הפחד, מתחבר אל האופל, אתה מרגיש שהאופל פורץ מתוכך ואתה דר בו, וכשאתה דר בו אתה יכול לשלוט בו".

אנחנו מדברים על "נושאי המגבעת"? כי המוסיקה שלכם לא היתה אפלה במיוחד.

"לא. אני מדבר יותר על 'ריר' (הלהקה שבה הורוביץ ניגן כשנתיים־שלוש אחרי הפירוק של 'נושאי המגבעת'). עשינו שם דברים יותר ניסיוניים, עם סאונד יותר מסיבי. המוסיקה היתה די אפלה. הרגשנו סוג של עוצמה".

אם כבר מדברים על 'נושאי המגבעת', ה"סקס פיסטולס" היתה איזושהי נקודת התייחסות בשביל הלהקה?

"לחלוטין כן. היתה עלינו אפילו כתבה שהכותרת שלה היתה 'תרמית הרוקנרול הקטנה'. מוטי שהרבני (האמרגן של '"נושאי המגבעת") היה כאילו מלקולם מקלרן, והטקסטים היו מאוד שנונים ופרובוקטיביים, ופתאום חתמנו בחברת תקליטים ממסדית, ואחרי שהתפרקנו ניגנו עם צביקה פיק כמו שהפיסטולס ניגנו עם שודד רכבות, ותמיד היו הרבה כותרות בעיתונים, שהיו יותר גדולות ממה שהמוסיקה היתה. וגם נגינת הבס שלי – ניגנתי מחורבן במגבעת. ממש חרא. בהופעות בעיקר. היו לי תפקידים מעניינים ויפים, אבל טכנית הייתי גרוע. ב'ריר' כבר ניגנתי הרבה יותר טוב".

הבעיה עם "ריר" היתה שהלהקה, שכללה עוד כמה פיגורות ארט־רוקיסטיות בולטות (רן סלוין, אריק חיות, אורי פרוסט), לא הותירה שום חותם. "עשינו חזרות שנה ומשהו, הופענו שלוש פעמים, היה דיסק, ובזה זה נגמר", אומר הורוביץ.

וזאת היתה בעצם הפעם האחרונה שממש ניגנת בלהקה.

"כן. היתה איזו אפיזודה באמצע העשור הקודם. קראו לה 'קינג', עם רע מוכיח, יהלי סובול ורם אוריון. אבל זה לא הלך לשום מקום. ואחר כך עשיתי תקליט עם תמיר אלברט, שהיה אמור לצאת אבל מכל מיני סיבות זה לא קרה. וזהו למעשה.

"קרה לי משהו מאוד מוזר לפני כמה שנים. פעם הייתי נכנס הביתה ודבר ראשון שם מוסיקה. היום זה כבר לא קורה. ואם אני שם מוסיקה, אלה בדרך כלל דברים ישנים שאני אוהב”.

מסימני הגיל.

"כן. פה ושם יש דברים חדשים מעניינים, אבל אני לא מרגיש את המשקע שלהם. לעומת זאת, כשאני שומע פאנק מפעם, אני מרגיש את הדבר חזק מאוד. ההצגה הזאת החזירה אותי קצת למוסיקה. להחזיק בס, לנגן בס. אני מנגן מדי פעם עם להקה של חבר'ה צעירים ובועטים שנקראת 'המפשעות'. להקה נהדרת. וניגנתי לא מזמן עם סמי בירנבך והיה כיף. אבל ימי הרוקנרול שלי כבר רחוקים".

כן רוצה לאפריקה

אדם הורוביץ פתח בעשור החולף מועדונים כמו "ברקפסט קלאב", "דאדא" ו"החתול והכלב", שתחמו בקפסולת עשן כמה מהמופעים המעוררים, המטלטלים, האלקטרוניים והרוקנרוליים ביותר של חיי העיר. בשלב מסוים נדמה שהוא הצליח להתפצל לכמה הורוביצים שמנהלים את חיי הלילה של תל אביב מבלי לעבוד יותר מדי.  הוא פשוט היה שם, תמיד נראה עייף מלהעמיד פני סחבק, מטפח את תדמית ההארד-קור שלו.

את הבר "טקסידרמי" פתח לפני שלוש שנים, עם אסף ארליך ורונן בן חורין, ברחוב נטול מקומות בילוי. לבר עם התפריט של שרי אנסקי ושורת הפוחלצים על הקירות, שבהו בעיניים מתות בשתיינים, נהג להגיע קהל בוגר, ברנז'אי וחרמן. בתקופה האחרונה, עם פתיחתם של מקומות חדשים שנגסו בקליינטורה, המקום התרוקן, ואפלוליותו התחלפה בריקבון. לאחר אוורור משמעותי פתח החודש הורוביץ באותו מקום, רחוב הרכבת 18 תל אביב, את הבר "אפריקה". שלט ניאון כחול מבשר על חילוף הקונצפט. הפוחלצים נותקו מהקירות ושוחררו חזרה לטבע. בחצר האחורית שובצו ספסלים ושולחנות עץ. שולחן הביליארד בקומה השנייה מרכז סביבו עניין מסוים, ויש אווירת התחדשות.

הורוביץ הרכיב במקום החדש קואופרטיב של אושיות תרבות, כאלה שביום כותבים, יוצרים, מנגנים, או נותנים כיף לכל מי שהם נתקלים בו ברחוב, ובלילה נהגו לבלות במקומות שלו. כל אחד תרם את חלקו, כישרונו ומעט מכספו לעסק. בשבוע הראשון להרצה, לאחר כמה כתבות בעיתונות תל-אביבית מקומית, ניסה הורוביץ למנות את רשימת החברים המעודכנת של קואופרטיב "אפריקה" ולספר על כישרונו או תפקידו של כל אחד מהם. את נתי אביב הורוביץ מגדיר כ”לב הזהב” של המקום, את גיגי בן ארצי כצלם ובסיסט “טייגר לאב” ואת אחיו רועי בן-ארצי כסולן ומלחין הלהקה.

עוד הוא מציין את אבישי כהן (חצוצרן בינלאומי), ארנון כץ (איש הטכנו), גיא בולנדי (יוצר וידיאו), אמיר פלדמן (במאי טלוויזיה), נועה יפה (אמנית), ניסן שור (עיתונאי ובמאי), גיא דור (אחראי כספים), אילון קורח (שחקן, סולן להקת "המפשעות"), אהל עדן (אשת לילה) וגל אוחובסקי. ואז עוצר ואומר: "יש המון. פשוט כל כך הרבה" ואז נזכר ביולי ויינשטיין (אשת לילה), גיא פיטשון (אמן) ואן ששון (מעצבת אופנה). "ככה פועל קואופרטיב, הרעיון הוא לצרף כמה שיותר אנשים, שלכל אחד יש תפקיד במקום, וכך ליצור קבוצה יצירתית שבונה ועובדת על הפלטפורמה של ‘אפריקה’ ומשם יוצאת למיזמים אחרים: תוכניות טלוויזיה, הבאת אמנים מחו"ל, הפקת מסיבות גדולות יותר. לכל אחד בתחומו יש רשת של קשרים חברתיים-יצירתיים וכך הקואופרטיב יתרחב.

"ה’טקסידרמי’ עבד במתכונת הרגילה של מקומות בילוי בתל-אביב; מספר מועט של שותפים, היררכיה ברורה, קבוצת משקיעים יותר כבדה. הוא היה בר הרבה יותר קודר ואפל. ולעומת זאת ‘אפריקה’ הוא מקום הרבה יותר מאוורר ושמח, שיעבוד גם בשעות היום ויגיש אוכל ואלכוהול. הוא לא לייט-נייטי בהגדרתו, למרות שאנחנו לא מתכוונים להעיף אף אחד מהמקום גם אם הגיע סוף הלילה".

דפנה ארד

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ