ילד רוק בועט? אלישע בנאי הוא בחור מתון ומחושב

אלישע בנאי בכלל לא מוכן להביא בחשבון כישלון. עם תוכנית מוסיקה לילית חדשה ואלבום שני בדרך, הוא משווה את הלהקה שלו לחבורת “לול” ומבהיר שלא היה הולך ל”דה וויס”

גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

אלישע בנאי לא מורד. חשוב לו להבהיר זאת. הוא כל כך לא מורד, שהרעיון להתערטל באמבטיה, בחזה חשוף ודק, כששתי דוגמניות בבגדי ים לצדו, מחלץ ממנו מבטים מודאגים. מרבדי קעקועים שחרוטים על הזרועות והחזה שלו, שיער פרוע, גיטרות ורוקנרול - הכל טוב ויפה, אבל החברה שלו ואמא שלו, הוא מהרהר בחשש בקול, לא ימותו על הרעיון.

"תמיד מדברים אתי על קעקועים ומרד, אבל בכלל לא כל כך מרדתי", הוא אומר. "עזבתי את הבית בגיל 21, אני עובד מגיל 17 במטבחים, עשיתי צבא, אני גר עם החברה שלי והכלב, הכל רגוע. אני לא כל כך מעניין".

אבל לא רק עניין הצילום החושפני גורם לו לנענע רגל בעצבנות. בניגוד לדימוי המשוחרר, עצם הרעיון של חשיפה אישית גורם לו התקף חרדה. זה קורה לו, כך הוא מספר, בכל היתקלות עם תקשורת. "אני פשוט לא בן אדם פתוח", הוא מסביר. "אני נפתח במקומות וסיטואציות אחרו. הסוויץ' שלי נפתח על במה, ברגע שהאור נדלק. אני מהטיפוסים האלה שצריכים במה ואורות בשביל להיות במיטבם".

צילום: איליה מלניקוב

ובכן, במה ואורות לא חסרים במיוחד לבנאי, בן 24. ביום שני השבוע הוא החל להגיש תוכנית לילית שבועית חדשה ושמה "החשמלית" בערוץ המוסיקה 24, שמטרתה המוצהרת היא יצירת במה לרוק ולאנשים שיוצרים אותו. זהו שלב חדש בקריירה של בנאי ובהתייחסות אליו. מי שהדימוי שלו כרוקר פרוע, ובעל דם כחול במונחים של בצת התרבות והאמנות המקומית, נצרב בתקשורת עוד לפני שמלאו לו 20 שנה, נדרש תמיד לעמוד בנטל ההוכחה. מאז נחשף לראשונה, כשמובלט ייחוסו המשפחתי כבנם של הזמר יובל בנאי והשחקנית אורלי זילברשץ, נדמה שהמחאת-ענק נרשמה על שמו. היום, כמה שנים, לאחר שהוציא ב-2012 אלבום בכורה עם להקתו ("אלישע בנאי ו-40 השודדים") והופיע ברחבי הארץ, התוכנית החדשה היא צעד נוסף בדרך לפירעון הצ'ק. אליה מיתוסף תפקיד בולט בסדרת דרמה חדשה ועוד אלבום שצפוי לצאת לקראת הקיץ. הזרקורים שרק חיכו להאיר על בנאי, כך נראה, עומדים לסנוור.

לא צופה בטלוויזיה

כמו הווידוי על העדרה של רוח מרד, כמעט מפתיע לגלות שבימים האחרונים היה בנאי טרוד פחות בנטל של נשיאת תוכנית ראיונות על גבו, ויותר בעניינים ארציים כמו מעבר דירה. מרחוב אלנבי התל-אביבי הסואן והמפויח לרחוב שקט יותר, גם הוא במרכז העיר. בכלל, הוא אומר, "אני עסוק באלף דברים ואין לי זמן להתרגש. כבר חצי שנה אנחנו כותבים אלבום שני ואנחנו בחזרות ובעוד חודשיים נכנסים להקליט. זה בעיקר מה שמעסיק אותי. חלק גדול מהעניין של מוסיקה הוא ההופעות, ואתה לא יכול להפסיק להופיע. הבעיה היא שזה תובעני. אתה צריך לעבוד בזה, למכור את עצמך, לפרסם, לשווק. כשכבר עולים על הבמה זה הרגע השקט והטוב. אבל כדי להגיע לשם אתה צריך לעבוד בזה כל השבוע".

מה אתה מביא לתוכנית?

"מכיוון שאני גם מוסיקאי ובשנתיים האחרונות חרשנו כל במה אפשרית וקרענו את התחת בכל במה אפשרית, גם בפאבים הכי מרוחקים בכל חור - אז רוב האנשים שאני מראיין, היתה לי כבר איזו אינטראקציה אתם. אם זה להופיע לפניהם או אחריהם, אם זה להיתקל בהם בסיטואציות אחרות. יש בזה חיבור נחמד שיוצר שיחות מקצועיות אינטימיות יותר".

הוא עוסק במוסיקה מאז היה נער ועד לאחרונה גם היה טבח במסעדות שונות (כיום הוא עובד מפעם לפעם כשף פרטי). כפי שהוא עצמו מעיד, נדמה שמרחק גדול נפרש בין אישיותו על המסך ועל הבמה לבין זו שמתגלה בפגישה אישית. מה שמצטייר על מסך כגישה בועטת, נראה מתון ומחושב בהרבה, לא מתמסר, שלא לומר מרופד במגננות. ההבחנה העצמית על הצורך באור הזרקורים כפי הנראה מדויקת.

בתוכנית, בתפאורה אדמדמה משונה, מעוטרת נורות ליבון המזדקרות מהרצפה והקירות, בנאי נראה בהחלט נינוח וטבעי. בתוכנית הראשונה ששודרה, למשל, ריאיין את ערן צור, לשיחה ארוכה ורגועה על הדיסק החדש של צור וההשפעות שהניעו את יצירתו. אחרי הראיון הזה שוחח עם חברי הלהקה הצעירה “לילי פרנקו” ושידר קליפ רעשני כמתבקש שלה. השיחה עסקה בין השאר בכתיבת רוק בעברית ובשאלה אם הסאונד מלוכלך במתכוון או שהוא נובע מקשיים בהפקה.

הבחירה בנושאי השיחה, במרואיינים ובבנאי עצמו כמגיש אינה אופיינית לערוץ 24 בשנים האחרונות. זוהי ככל הנראה הצהרת כוונות שקשורה לחילופי הכוחות בהנהלתו. מנהל הערוץ החדש, אייל אופנהיים, מסביר: "נדלקתי עליו כשראיתי אותו מתראיין בתוכנית של גל אוחובסקי (שגם היא שודרה בערוץ). אהבתי איך שהוא בא, בגרבי ספורט ומכנסיים קצרים. הוא הביא גישה שאהבתי. הרגשתי שיהיה נכון לנסות להביא מוסיקאי לעשות תוכנית שעוסקת ברוק, ואלישע נולד עם חבילה שלמה של כישורים. בעיני הוא אנטרטיינר, איש של במה, וזה נכון גם באופן שבו הוא יוצר מוסיקה וגם בדרך שהוא מגיש".

"אני מכיר את אלישע שנים", מספר גם דרור נחום, עורך מוסיקלי ומנהל אמנותי ותיק, שהוא עורך התוכנית. "עבדתי גם עם ‘משינה’ כעורך ויועץ, ואני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שהוא דחף לי אוזניות עם הסינגל הראשון של הלהקה שלו. הוא טרי ורעב, מחובר ואוהב מוסיקה, וזה שהוא בן של שחקנית גדולה ומוסיקאי גדול, שלא לדבר על סבא שלו, מלמד אותך מההתחלה את העולם הזה. זה בדי-אן-אי של המשפחה שלו".

בנאי מצדו עונה בדיפלומטיות כשהוא נשאל על שיבוץ התוכנית בערוץ. "אני חושב שבערוץ הזה, שנטה להיות אם-טי-וי ישראלי עם המון תוכניות ריאליטי, פתאום יש תוכנית כזאת שיש בה מקום למוסיקה, וזה לעניין".

זאת הפעם הראשונה שאתה עושה דבר כזה.

"כן, ונורא התרגשתי בפיילוט. אני לא יודע אם זה יצליח ואחוזי הרייטינג יהיו בשמים. אני לא מבין בשום צורה בטלוויזיה, אני גם לא רואה טלוויזיה, אבל אני מאמין שיש בה תוכן שיספיק. מבחינתי, אני רוצה לעשות משהו כיפי ולייצר במה לרוק, למוסיקאים ותיקים וללהקות צעירות שעובדות בארץ. המטרה מבחינתי היא לתת במה לרוקנרול ישראלי, צעיר ומבוגר".

אם הייתי רואה חשבון

באופן בלתי נמנע, כפי שהשתמע גם מדבריהם של אופנהיים ונחום, שאלת הקשר המשפחתי מרחפת סביב בנאי תדיר. בצילומי הפיילוט, למשל, השתתף שלומי ברכה, חברו הקרוב של אביו ושותפו המוסיקלי ל”משינה”; שניהם זוכים באחרונה גם הם לחשיפה טלוויזיונית נדיבה כשופטים בתחרות המוסיקה לחובבים "דה וויס".

כל ראיון שנתן בנאי הצעיר בעבר סבב בעיקר סביב קשריו עם אביו וחוויות ילדות שנעו בין חזרות בסלון הבית להופעות בפארק הירקון. לא קשה להבחין שהדבר אינו לרוחו. בראיון מצולם בעבר, כאשר נשאל על סבו יוסי בנאי ועל הוריו, נדמה היה שהוא משתעשע במחשבה לקום וללכת. העיסוק המשפחתי, הוא מסביר, נמאס עליו. "יש לי כבר תשובות מוכנות להכל".

יכול להיות שהבחירה שלך במוסיקה, בגלל הרקע המשפחתי, עושה לך דווקא חיים קשים יותר?

בנאי בהופעה. אלבום שני בדרךצילום: דודו בכר

"כן, לגמרי. אני מרגיש את זה, אף על פי שלדעתי גם אם הייתי רואה חשבון היו שואלים אותי על ההורים שלי, על הדודים שלי ועל סבא שלי. אני בחרתי להיות על במה. אני מוסיקאי וזאת האהבה שלי. גם ההורים שלי עומדים על במה. אני שמח שההורים שלי עושים משהו שהם אוהבים, והם עוזרים לי המון. את העצה הכי טובה שאני יכול לקבל אני אקבל מהם".

בנאי מדקלם ושפת הגוף שלו מביעה משהו אחר לגמרי. ברגע שמוזכר הקשר המשפחתי, הוא משלב ידיים לפני החזה. כשאני מציינת את השינוי בשפת הגוף, הוא מגיב שווה נפש: "אז כאילו פסיכולוגית אני מגן על עצמי?"

כאילו אמרת “תניחי לי”.

הוא שותק. "החיים קשים, מתגברים על זה. כמו בכל עסק, אתה צריך להיות חזק כדי להגיע למקום מסוים וכדי להישאר בו. צריך להיות עם עור של פיל ולי אין עור של פיל, יש לי עור של ממותה".

זה לא נראה כך לפי התגובה שלך.

"אני יכול להעיד על עצמי שאני רגיש במעגלים הקרובים, אבל בכל מה שקשור לעבודה יש לי עור של ממותה. תקשורת, עיתונאים, מה שאומרים או כותבים עלי - זה לא כל כך משנה לי. כשהכל התחיל ייחסו למשפחה המון חשיבות. כשאתה הבן של, לאנשים יש המון מה להגיד והם מתעניינים בך מזווית מסוימת".

עם הזמן זה ישתנה.

"אני מרגיש שזה כבר השתנה, מאז שהאלבום יצא. אנחנו מופיעים ואנשים מכירים אותנו. מי שבא לראות הופעה שלנו, מקשיב למוסיקה שלנו או יצפה בתוכנית, לא עושה את זה כדי לראות את הבן של אורלי ויובל. באים לשמוע את המוסיקה שלנו, והם קופצים כמו משוגעים לא כי אני בנאי.

“אני אגיד משהו יותר מזה – הקהל שלנו, שהם בני 15 או 18 או 21, הם לא מעריצים לא של אבא שלי ולא של אמא שלי. זה נגמר. נכון שזה משפיע בצורה מסוימת, בעיקר בעיתונות, כי אפשר להגיד שאתה הבן של, אבל לגופו של עניין, מי שבא לראות אותנו בא לראות את ‘אלישע בנאי ו-40 השודדים’".

נמאס לך ששואלים על זה?

"זה מתיש להישאל על זה, אבל זה חלק מהעבודה. כשאני עושה תפקיד בדרמה אני לא משחק כי אני הבן של, וגם בערוץ 24 לאף אחד לא אכפת שאבא שלי הוא אבא שלי. אני מרגיש שאני עומד בזכות עצמי ושהלהקה שלי עומדת בזכות עצמה. לכולנו יש 200% אמביציה להצליח וליצור מוסיקה".

היית מארח את אבא שלך בתוכנית?

"אבא שלי הוא אדם מאוד מעניין, אז בתור מראיין הייתי שמח. גם אמא שלי היא מרואיינת מעניינת. אבל כרגע לא הייתי מראיין אף אחד מהם".

ראיון של שניכם ביחד הוא חלום רטוב לכל עורך.

"בעוד 20 שנה נעשה את זה. בינתיים תני לי את המקום שלי ולו את שלו. שנינו נמצאים במקומות אחרים לגמרי וזה בסדר גמור. אני מאוד מאמין בכך שלשנינו יש מקום, כל אחד בפני עצמו".

כשהשקת את הסינגל הראשון של הלהקה, אבא שלך אמר שבארץ האפשרות היחידה שלך כמוסיקאי היא או להיות פועל ברוקנרול או להיות ב”כוכב נולד”. זאת הערה מעניינת בהקשר של השלב הנוכחי בקריירה של שניכם.

בנאי (מימין) עם ערן צור ב”חשמלית” בערוץ 24. במה למוסיקאים ותיקים וצעירים

בנאי שוב שותק. "כן. כרגע לא הייתי מראיין את אבא שלי. לכל אחד יש המקום שלו ויש רגעים שצריך לתת ספייס".

להתמודד עם עול של שם משפחה זה יכול להיות גם משתק.

"אתה יכול להפסיד לעצמך. תסתכלי על אבא שלי. עד היום אומרים עליו 'הבן של יוסי'. אתה צריך להיות בן אדם מספיק חזק, ואני אומר הרבה תודה לאמא שלי, כי כל מה שאני יודע על חוסן וכוח מגיע מהטיפוס הפולני הקטן שהיא. אתה גדל להיות משהו, וגם אם אתה נגר בן של נגר, או מוסכניק בן של מוסכניק, זה תמיד שם. אבא שלי הוא אבא שלי ואמא שלי היא אמא שלי, השאלה היא לאן אני לוקח את זה – או להפסיד לשם שלך, להפסיד לעצמך, או ליהנות מהחיים ולתת בראש. אני בחרתי ללכת לאן שאני רוצה וליהנות".

למה להיכשל?

ובנאי, לפחות לעדותו, מקפיד ליהנות. לאחרונה הצטלם לסדרה "מקימי", עיבוד לספרה של נעה ירון העוסק בחזרתה בתשובה, שביים רם נהרי. בנאי מגלם גולש חוזר בתשובה וזאת לו התנסות ראשונה לא רק בדרמה טלוויזיונית אלא במשחק בכלל, בתפקיד משמעותי.

"חיפשתי טיפוס, מישהו מעניין ומשוגע", מסביר נהרי את הבחירה בבנאי. "משהו בנוכחות של אלישע הופך אותו לחד פעמי ויש לו כריזמה פסיכית. יש לו מראה של שד והוא מפוצץ אנרגיות טובות ומוכן ללכת עד הסוף. הרגשתי שהוא מוכן תמיד ללמוד. והוא הילד הכי טוב בעולם, מלא אמביציה ומוטיבציה".

נדמה שעניין הכריזמה והמוטיבציה משך גם את תשומת לבם של המבקרים. בן שלו, מבקר המוסיקה של "הארץ", התפעל מאלבום הבכורה הרבה פחות מאשר מההופעה (ראו מסגרת). אסף נבו מהאתר ”מאקו” האשים את בנאי ב"אגו נפוח, ים של פוזה, כולו רעש", אבל גם ליטף ב"רוקר אוריגינלי, צעיר, זועם, מרדן". ואילו ב”מעריב” השווה רועי בהריר חלקים מהאלבום לשנים הטובות של “משינה”, אבל ציין שהלהקה הצעירה “לא רואה ממטר את חבורת הרוקרים המזדקנים" וגם נשמעת “כמו רוק של נערים חרמנים", "שום דבר חדש, מקורי".

האלבום ההוא היה תרכיב צעיר של גיטרות-בס-תופים וטקסטים כמו “פשוט כמעט כמו אהבה, ענן מתוק בתוך הפה, כי לא יכול להיות לי מר, רק שלושה אקורדים, פשוט כמעט כמו אהבה” (מתוך “ברצלונה”). בנאי אומר: “התחלתי לכתוב אותו בגיל 19 וחצי ועשיתי אותו עם החברים הכי טובים שלי (חברי הלהקה הם מתי גלעד, נועם ורדי ואיתמר לוי, ג”א). בדיעבד מה שטוב באלבום הוא שהוא היה מאוד בוסרי. זה מה שהייתי באותו רגע, זה מה שהיה לנו וזה הקסם שלו".

והאלבום הבא יהיה אחר?

"להגיד שאנחנו יותר בוגרים זאת קלישאה אבל זה גם נכון. אנחנו יודעים יותר איזו מוסיקה אנחנו רוצים לנגן. אנחנו מכוונים יותר למה שאנחנו רוצים לנגן ולא למה שיוצא באותו רגע. זה אלבום שפחות מדבר על אהבה, פרידות ולמה הלכת ממני. האלבום הזה יותר כבד מבחינה מלודית, יותר רוק ויותר מדויק".

השירים של האלבום הראשון עדיין מדברים אליך?

"חלקם. אני לא בורח ממה שהייתי. אפשר להיות נבוך ממשהו, אבל הוא עדיין קרה לך. לנגן בכלל זה הדבר הכי אדיר שאפשר לעשות ואלבום זה הדבר הכי ממלא שיכול להיות. הרבה מהאמנים שבאים לתוכנית מגיעים לפני שהם מוציאים אלבום או יוצאים לסיבוב הופעות, ובמצב שאני נמצא בו היום, יותר קל לי להתחבר לזה".

לסינגל הראשון מהאלבום הבא, אגב, יקראו “אריק איינשטיין”. הוא נכתב אחרי שאריק איינשטיין הרים טלפון ליובל בנאי אחרי ששמע את המוסיקה של בנו. מה נאמר באותה שיחה - אלישע בנאי לא מוכן לספר. הם מכירים מאז שהוא היה ילד קטן והשתתף בקלטת הילדים “כמו גדולים” 2, לצד דוד שיסל, בנו של צבי שיסל, שהוא חבר ילדות שלו. בכלל, בנאי הצעיר מעריץ את איינשטיין, גם בזכות היצירה המוסיקלית וגם בשל מעורבותו בפרויקטים כמו חבורת “לול”. “השיר הוא לא על אריק איינשטיין”, הוא מספר, “אלא על משפט שאריק איינשטיין אמר לאבא שלי עלי, משפט מרגש לאללה שהוא אמר לפני כמה חודשים אחרי שהוא כנראה שמע אותנו. אריק איינשטיין הוא בכלל השראה מאוד גדולה. הוא תל-אביבי וגם אני מאוד תל-אביבי והאלבום תל-אביבי. יסלחו לי כולם, אבל אני רואה בנו חבורה יצירתית. כמו ‘לול’”.

מפחיד אותך להיכשל? לא להצליח כמו אחרים במשפחה?

"אני לא מתעסק בזה. לא חושב על להיכשל. למה להיכשל? איך להיכשל?"

לא להצליח באותה מידה כמותם.

"אנשים כבר באו להופעות, כבר אהבו את האלבום ואני מתייחס לעצמי כאל מתחיל. אין יותר מתחיל ממני. את רוב מה שאני עושה, אני עושה בפעם הראשונה בחיים שלי. אני לא מפונק. אני קורע את התחת ועד לפני חודשיים עבדתי בשלוש עבודות כדי לשלם על החזרות של הלהקה. עכשיו עשיתי סדרת טלוויזיה ואני יכול לשלם את שכר הדירה, אבל אין יותר ראש על הכתפיים ממני". הבחור, כאמור, מחושב.

אם היית בן 16 עכשיו היית הולך ל”דה וויס”, נאמר?

"לא, בכלל לא. גם עכשיו אני לא הולך. להתמודד בריאליטי זה לא קל, אני לא מזלזל, אבל אני מעדיף את הדרך שלי. זה ממלא אותנו כלהקה ברמה אחרת. חונכתי על עבודה קשה ואני עצמי עבדתי במטבחים וזאת עבודה קשה. אין שום דרך אחרת להצליח. הצלחה זה לא כסף ולא פרסום, זה ליהנות ממה שאתה אוהב ושתהיה לך האופציה להמשיך לעשות מה שאתה אוהב כל הזמן. אני לא חושב על כישלון".

אז מה מבחינתך הפנטסיה לעוד עשר שנים?

“משינה” (במרכז יובל בנאי). ילדות בין חזרות בסלון הבית להופעות בפארק הירקוןצילום: דניאל צ'צ'יק

"להיות אחרי עוד כמה אלבומים, להקליט ברמה הכי גבוהה שיש ולעשות לפחות אלבום אחד של ‘וואו’. בגיל 35 הייתי רוצה לפתוח מסעדה קטנה. גדלתי בבית של מוסיקה ואמנים תפרנים, אני יודע שאני לא אהיה מיק ג'אגר ולא מיליונר. אין פנסיה בעבודה שלנו ואנחנו בגדול רק מוציאים כסף ולא מכניסים. אבל אני בן 24, אני לא אתחיל להתלונן עכשיו, נתמודד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ