"ריגולטו" בין הרולטות

הדוכס מזכיר את פרנק סינטרה וארמונו דומה לקזינו צעקני. עם עליית ההפקה החדשה והנועזת של "ריגולטו" 
מספר הבמאי מייקל מאייר למה בחר למקם את עלילת האופרה דווקא בלאס וגאס של שנות השישים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צ'ארלס אישרווד, ניו יורק טיימס

"היתה לנו תחושה ש'לא שמים דיווה בתא המטען'", אומר הבמאי מייקל מאייר, עיניו זורחות בתחושת ניצחון, בהפסקה מהחזרות על ההפקה החדשה והנועזת של "ריגולטו" בבימויו, שעולה בימים אלה בבית האופרה מטרופוליטן בניו יורק.

הוא מתרגש משום שהתאפשר לו להשתמש במרכיב נכסף בבימוי המערכה השלישית, שנזנח משום שנחשב לקשה מדי, או לפחות לא מכבד די הצורך את הטיפול העדין ההולם דיווה. בניגוד לציפיות, זמרת הסופרן הגרמנייה דיאנה דמראו, ששרה את תפקיד הנערה ג'ילדה, הסכימה להיכנס לתוך תא המטען הפתוח של מכונית קדילק על הבמה, וליתר דיוק הרשתה שיישאו אותה לתוכו, משום שבשלב זה באופרה (אזהרת ספוילר) ג'ילדה מתה, או לפחות מתה כפי שדמויות של נשים מתות באופרה, עד שהן מגייסות כמה נשימות ארוכות אחרונות כדי להשמיע עוד קצת מוסיקה שוברת לבבות.

חובבי האופרה כבר משערים מן הסתם שמאייר, במאי התיאטרון הידוע שביים בין השאר את מחזות הזמר "אביב מתעורר" ו"אמריקן אידיוט" בברודוויי, החליט לסטות מהמסורת בבימוי סיפור האהבה, השחיתות והנקמה של ורדי. מכוניות מבהיקות זוללות דלק לא טסו ברחובות מנטואה במאה ה־16. ההפקה החדשה של מאייר מתרחשת בלאס וגאס בשנות השישים, כשה"ראט פאק" (חבורה של שחקנים שמנתה בין השאר את המפרי בוגרט, פרנק סינטרה, דין מרטין וסמי דייוויס ג'וניור) שלטה בעיר וביססה את צביונה כמקום חסר רסן וחוק, תיאור שכפי שמאייר מדגיש, עולה בקנה אחד עם החיים בחצר איטלקית באופרה.

"הכוח, הסקס, הכסף, מעשי הקונדס הפרועים, כשבאוויר מזל וגורל ואמונות תפלות", אומר מאייר. "התחלתי לחשוב על לאס וגאס בתקופת ה'ראט פאק'. בעולם הזה נהגו לנצל נשים, בדרכים הרסניות מאוד, ולהשליך אותן בתום השימוש. הכל התאים".

בקונצפט של מאייר, הדוכס נהפך לאמן שמזכיר את פרנק סינטרה, וארמונו לקזינו צעקני. ריגולטו, הליצן הגיבן שבדרך כלל מדלג על הבמה בכובע מחודד עשוי טלאים, מבוסס על קומיקאים אגרסיביים כגון דון ריקלס, שבידרו את סינטרה ואת מזדנביו, אך לפעמים שילחו בהם חצים חדים במופעים שלהם, כשם שריגולטו מתחנף לאנשי החצר של הדוכס אך גם משמיץ אותם במרירות.

פיטר גלב, מנכ"ל בית האופרה, מעורר עליו לפעמים את חמתם של הצופים המסורתיים בניסיונותיו להפיח חיים חדשים באופרה באחד המקדשים הנערצים ביותר שלה, כשהוא מעודד את הבמאים להציג פרשנויות חדשות ליצירות קאנוניות. היו להיטים – "הספר מסביליה" של ברטלט שר ו"כרמן" של ריצ'רד אייר, אם לנקוב בשניים – והיו כישלונות, שהבולט בהם הוא כנראה מחזור ה"רינג" של רוברט לה פייג', שעלה בבכורה בעונה שעברה וספג ביקורות קטלניות.

מתוך הפקה של "ריגולטו"צילום: NYT

התגובות הנזעמות שעורר ה"רינג" של לה פייג', שהחליף הפקה מסורתית של אוטו שנק, הגביר מן הסתם את הסיכון הכרוך ב"ריגולטו" של מאייר, המחליף גם הוא גרסה מסורתית (אך הרבה פחות מוערכת) של שנק. כל ההפקות בבית האופרה מטרופוליטן גדולות – הבמה שממדיה כמועדון באולינג, התקציבים הנמדדים במיליוני דולרים – אך כמה מההפקות נראות גדולות וחשובות יותר מאחרות, ו"ריגולטו" של מאייר היא אחת מהן.

ביום החזרות הראשון, כשהזמרים על הבמה, מאייר אינו מסתפק בבימוי ההצגה; הוא גם מככב בה. מיקרופון זעיר צמוד לדש הז'קט השחור המחויט שלו כדי לקלוט כל הערה בעוד הוא מזיז את הזמרים ברחבי התפאורה המרהיבה שעיצבה כריסטין ג'ונס למערכה השלישית של האופרה, שכאן מתרחשת במועדון עלוב בפאתי וגאס, לרבות עמוד הריקודים של החשפנית.

אנשי תוכנית הטלוויזיה "60 דקות" מצלמים כתבה ארוכה על המטרופוליטן, שתוכננה מזמן, וההפקה החדשה של "ריגולטו" היא אחד הנושאים הבולטים בה. כתב סי-בי-אס הג'נטלמני בוב סיימון צופה בחזרה ומצקצק בלשונו לתינוק של דמראו, בן שלושה חודשים, השוכב בעגלה באחד המעברים, בהשגחת מטפלת. כשמאייר רץ במעבר ועולה לבמה כדי לתקן משהו, באים בעקבותיו לא רק שני עוזרי במאי עם מחברות אלא לעתים קרובות גם צלם או שניים. עוקב אחריו גם צוות צילום יפני, המצלם סרט קולנוע תיעודי נפרד.

השיווק של "ריגולטו" בסגנון ה"ראט פאק" מזכיר שיווק של הצגת ברודוויי יותר מאשר הפקה חדשה סטנדרטית באופרה. במודעות הפרסומת בעיתונים משתמשים בגופנים שונים מהגופנים הסטנדרטיים של המטרופוליטן, והפרסומות בטלוויזיה, בכותרת בכחול ניאון ובכיתוב הלקוח מז'רגון הפוקר ("אתם בפנים?"), משודרות בתוכניות פופולריות כגון "טופ שף" של ערוץ בראבו.

גלב מקווה שההפקה תלהיב לא רק את קהל האופרה הרגיל אלא גם צופים אחרים, אף שהוא טוען, בשלוותו הרגילה, שגישתו של מאייר אינה צפויה להכעיס את הטהרנים שבחובבי האופרה.

מתוך "ריגולטו". ניצוצות באפלה צילום: ניו יורק טיימסצילום: NYT

"יכול להיות שההפקה תרגיז צופים שלא אוהבים שמעבירים הצגות קלאסיות לתקופה המודרנית", הוא מודה. "אבל לא הייתי מסכים לזה אילולא חשבתי שיש לזה הצדקה דרמטורגית. יש במה שמייקל הציע וביצע היגיון אמיתי מההתחלה עד הסוף".

"ריגולטו", אחת האופרות הפופולריות ביותר של ורדי, כבר הועברה לא פעם לתקופות אחרות ולרקע אחר, והגרסה המפורסמת ביותר ברוח זו זכתה לשבחים רבים ולגרסאות מחודשות רבות; זו היתה ההפקה שביים ג'ונתן מילר ב-1982 בנשיונל אופרה באנגליה, שהעביר את העלילה לליטל איטלי בשנות החמישים – כמה צעדים בלבד, מבחינה סגנונית, מלאס וגאס של שנות השישים של מאייר.

דמראו עצמה שרה את ג'ילדה בהפקות שלעומתן זו של מאייר נראית תמימה לחלוטין. "היה לי לא קל להתאהב בקוף", היא אומרת בשלווה על הפקה מפורסמת שהועלתה בברלין ובה עוצבה ג'ילדה בדמות שמזכירה את הנסיכה ליה על במה שכולה קופים. "הבעיה בהפקות החדשות הקיצוניות האלה היא לפעמים שכבר אי אפשר לספר כך את הסיפור. אבל באופן כללי אני חושבת שזה לא רעיון רע לראות כל אופרה שהיא מנקודת מבט חדשה, ולדעתי ההפקה הזאת תעבוד נפלא".

הימור גדול

ואף על פי כן, ההימור הגדול של גלב על מאייר טומן בחובו מרכיב מסוכן במיוחד. שלא כמו שר, אייר ומייקל גרנדג' – במאי תיאטרון שביימו הפקות שונות במטרופוליטן בתקופת כהונתו של גלב – מאייר לא ביים אופרה מעולם. כפי שהוא מודה בחופשיות, "זה מקום מפחיד לטירונים".

אך מאייר מתכונן לרגע הזה, מבחינה מסוימת, זה יותר מעשר שנים. הוא ניהל עם גלב שיחות במשך כמה שנים על הפקות אפשריות שלא התממשו. "ריגולטו" היתה אחת האפשרויות המועדפות עליו, לצד "לולו" של ברג ו"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" של וייל. פרויקטים אופראיים אחרים שהיה קשור אליהם, עם בתי אופרה אחרים, לא התממשו. כשגלב החליט לזנוח הפקה מתוכננת של "ריגולטו" בבימוי לוק בונדי, מאייר נענה מיד לקריאתו. מאייר גדל סמוך לוואשינגטון ונחשף למוסיקה קלאסית כפי שרבים מילדי הפרוורים נחשפים אליה: הוא ביקר בקונצרטים של התזמורת המקומית ושר במקהלת בית הספר. כשעבר לניו יורק ללמוד משחק באוניברסיטת ניו יורק, החל מיד לפקוד את האופרות במטרופוליטן בכרטיסי עמידה מוזלים.

"אף פעם לא קניתי כרטיס למושב", הוא מספר. "ותמיד שמחתי כשהאופרה שהוצגה לא היתה פופולרית. אני חושב שבגלל זה התאהבתי כל כך ב'לולו' – כי תמיד מצאתי כיסא פנוי". ב-1995, כשהתחיל להתבסס כבמאי תיאטרון, קיבל מאייר מלגה לבלות קיץ באירופה, במיוחד כדי לצפות באופרה, הן על הבמה והן בחזרות, מותרות שהוא עדיין זוכר בפרטי פרטים. הוא מונה את נקודות השיא: "הפקה נהדרת של 'The Nose' בספולטו, הפקה ענקית של 'אאידה' בבימוי פרנקו זפירלי בוורונה, 'יוליוס קיסר' ו'רחמיו של טיטוס', שבועות בפסטיבל גלינדבורן, 'דון ג'ובאני' קיצוני במינכן, 'חלום ליל קיץ' בנשיונל אופרה באנגליה".

הוא נעזר בחוויותיו מאותו קיץ שליו של צפייה באופרה כשנעשה במאי מהולל של מחזות זמר חדשים. "שיניתי את דרך העבודה שלי", הוא אומר. "הזמן שהקדשתי לצפייה בקשר בין מוסיקה לטקסט ולבמה היה חוויה מכוננת. לא הייתי יכול לעשות את 'אביב מתעורר' בלי החוויה הזאת".

אך כפי שגילה מאייר, יש הבדל גדול בין שיטות העבודה של מחזות זמר בברודוויי לבין אלה של האופרה – בייחוד המטרופוליטן, המעלה כמה הפקות חדשות בשנה ומנהלת הצגות רבות בשלבים שונים של הכנה בכל נקודה בזמן.

"במחזמר, אפילו בהפקה מחודשת של מחזמר, יש לך חמישה-שישה שבועות של חזרות, ואני מתכוון לימים מלאים", הוא אומר. "וכולם נמצאים כל הזמן, כמה שאתה צריך. הזמרים הראשיים, המקהלה, התפקידים המשניים – כולם שלך לתקופת החזרות. כאן במטרופוליטן לכל שחקן ולכל דבר יש לוח זמנים אחר". מאחר שצריך לפנות את הבמה להצגת האופרה של הערב, מאייר לא העלה לבמה את שני הזמרים ואת התפאורה אלא שבועיים לפני ערב הבכורה, וגם אז החזרות נמשכו לא יותר מכמה שעות ביום.

החזרות הטכניות של "ריגולטו" התקיימו במאי – התפאורות, התלבושות והתאורה נבדקו על במת המטרופוליטן – לפני שהוכנסו לאחסון עד החודש. "החזרות נקטעו", אומר מאייר. "רק התחלנו להרגיש את הטעם, וכבר היה צריך להפסיק פתאום".

"זה דומה יותר לעשיית סרט או לבימוי תוכנית טלוויזיה", הוא מסכם. "אתה מביים שלא לפי הרצף, אתה עושה חזרות עם מי שזמין באותו יום. לפעמים אין לך זמן לסצינות הכי מסובכות ויש לך המון זמן לסצינות הכי פשוטות. אילולא היה לי ניסיון בקולנוע ובטלוויזיה, היה לי הרבה יותר קשה להסתגל לשיטת העבודה הזאת, אף פעם לא חשבתי שזה יהיה ככה. זה שונה מאוד מבמחזות זמר".

עוד דבר שונה הוא הקהל בהצגת הבכורה. בברודוויי הצופים בערב הבכורה הם קהל אוהד: המפיקים ושאר המעורבים בהצגה, דמויות חשובות מעולם התיאטרון והקבועים שבאים לערבי בכורה. בערב בכורה במטרופוליטן רבים מהמושבים, אם לא כולם, מלאים בבאי האופרה הרגילים, ורבים מהם נוהגים להשמיע בקול רם את דעתם על הפקות שאינן נשמעות לנורמות המסורתיות.

מגיע לו לשרוד

מאייר מודע היטב לתופעה, ומשסע אותי כשאני שואלת בעדינות אם התכונן לתגובה הזאת. "שיצעקו לי בוז?" הוא אומר. "כן, הזהירו אותי, אבל אומרים שאם צועקים לך בוז במטרופוליטן או בלה סקאלה, אתה יודע שעשית משהו כמו שצריך. כך או כך, אשתמש במשחק מלים: אני מקווה שה-booze (האלכוהול) שאשתה לפני אותו רגע יעמעם קצת את עוצמת ה-boos (קריאות הבוז) שאשמע". ובנימה רצינית יותר הוא מסכים עם גלב, שמאמין שההפקה תמשוך קהל חדש לאופרה.

"כל מדיום אמנותי וכל יצירה קלאסית, אם במוסיקה ואם בתיאטרון, יכולים להפיק תועלת מצורות בימוי שונות", הוא אומר. "אנחנו יודעים את זה בתיאטרון, ומכירים בזה. היום לא הולכים ל'המלט' בציפיייה לראות אנשים בתלבושות מהמאה ה־14. אני גם חושב שבעזרת השימוש בסמלים התרבותיים של אמריקה אפשר לפתות קהל צעיר יותר לבוא לאופרה. כמו בברודוויי, הקהל של האופרה הולך ומתבגר. זה מדיום שמגיע לו לשרוד, והוא לא ישרוד אם לא נחדש את הקהל ונאפשר לו להתחבר למה שמתרחש על הבמה בדרך בלתי אמצעית".

אך אין להסיק מקור הרוח של מאייר לנוכח מתנגדיו הפוטנציאליים שהוא איבד תקווה לשמח אפילו את חובבי האופרה המסתייגים מהתחכמויות של במאים. אמנם האמצעים שהוא משתמש בהם עלולים להיתפס כקיצוניים, אך מטרתו הייתה לשמור על נאמנות לכוח הדרמטי של האופרה.

"יש במאים שיהיו מרוצים אם יבחרו במחוות תמטיות גדולות", הוא אומר על ניסיונות אחרים להפיח חיים באופרה בעדכון מודרני. "רציתי לספר את הסיפור של ורדי באופן שלם ככל האפשר".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ