בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מופע

חנוך לוין על פי שלומי שבן ויוני רכטר

הגרוטסקה, הייאוש וחוסר האונים בשירים של חנוך לוין נותרו בעינם במופע “היספיקו החיים?” אבל נצבעו בצבעים עדינים ורכים

תגובות

"כן, היה יפה", אמר ידיד שנכח בהופעה בנימה מעט מסויגת, "אבל האם הלחנים האלה יעמדו במבחן הזמן כמו הלחנות אחרות של שירי חנוך לוין? האם אלה חומרים שיכולים להיהפך לקלאסיקה?"

על פחות מזה היה הסניגור בסדרת בית משפט אמריקאית קם וצועק "התנגדות! לא רלוונטי". ולא רק מפני שצריך להיות נביא כדי לדעת אם שירים שיצאו עכשיו מהתנור יצלחו את מבחן הזמן. שאלת הקלאסיקה איננה רלוונטית במקרה של "היספיקו החיים?" – אלבום חדש של שירי חנוך לוין שהלחינו וביצעו יוני רכטר, שלומי שבן, איתמר רוטשילד ואחרים – גם משום שתהליך הקאנוניזציה של לוין ושל שיריו המולחנים התרחש לפני שנים רבות. השפה של לוין היתה אז חדשה ומסעירה, השפה המוסיקלית שבה הולחנו ובוצעו פזמוניו (למשל ב"מלכת אמבטיה" או באלבום של להקת "אחרית הימים") היתה כזו אף היא, ובסופו של דבר ההצעה הזאת התקבלה כמופת של כתיבה והלחנה.

התהליך הזה הסתיים מזמן. כבר אין בו צורך. וממילא ספק אם המנגנונים התרבותיים-תקשורתיים שמכוננים קלאסיקות עדיין פועלים כיום. כך או כך, נדמה שהמטרה של יוצרי "היספיקו החיים?" – האלבום שהופק על ידי "עבודה עברית" והמופע שהועלה בשבוע שעבר בכנס השפה העברית בראשון לציון – היתה צנועה יותר: לבחור שירים פחות מוכרים של לוין ולהלחין ולבצע אותם בחוכמה, בתנופה ואולי אפילו עם קצת שאר רוח. במשימה הצנועה-אך-לגמרי-לא-פשוטה הזאת הם עמדו בכבוד.

דודו בכר

הידיד המסתייג צדק בדבר אחד: זה לא היה מופע נפלא, וזה גם לא אלבום נטול פגמים. ראשית, כמה מן השירים – בעיקר אלה שזכו ללחנים "תיאטרליים" או כאלו שמנגידים תוכן מייאש עם פסקול מחייך בקריצה אירונית – נותרו בטריטוריה שמוכרת היטב, אם לא מוכרת מדי, מעיבודים קודמים של שירי לוין, בתיאטרון או בפופ. שנית, הבחירה להפקיד את רוב הלחנים בידיהם של רכטר ושבן צופפה את רשת הביטחון של הפרויקט (אי אפשר ליפול עם מלחינים כאלה) אבל הקטינה במובן מסוים את אלמנט ההפתעה, שלפעמים מבדיל בין מצוין לבין נפלא.

עוד הסתייגות אחת נוגעת להיבט הווקאלי, והיא זקפה את ראשה רק בשיר העשירי באלבום, "ליד הספסל הזה", שמבצע אלי מגן. מגן הוא זמר נהדר, והשירה שלו באלבום ובהופעה טסה כמו חץ אל הלב. קולו של מגן, איש "אחרית הימים" לשעבר, נושא כמובן גם מטען היסטורי מרתק במקרה של שירי חנוך לוין. אז מדוע הוא שר רק שיר אחד באלבום? זה ממש בזבוז של משאב עילי (בהופעה מגן שר שלושה שירים, וגם זה היה מעט מדי).

אבל עד כאן ההסתייגויות, מפני שעל כל שיר שאינו מחדש ומלהיב יש באלבום לפחות שיר אחד שחורג מהטיפול השגרתי-"תיאטרלי" בלוין ולוקח את הטקסטים שלו – בסיוע האנסמבל המובחר עד מאוד שקיבץ המנהל המוסיקלי אסף תלמודי – למקום מעניין, עשיר ועמוק. יש לפחות שבעה שירים כאלה באלבום: "ימי הקיץ" שהלחין איתמר רוטשילד בדינמיקה יפה של בהיר וקודר; "שמים את אבא במקום שקט" של שבן (שמתנקז אל משפט מפתח מוסיקלי שמעלה במחשבה את רנדי ניומן, שהיה בוודאי עושה מעדנים משירים של לוין); "זו שעה נפלאה" (זה השיר ששר מגן, בלחנו של שבן); "חשבתי שאצלנו זה יהיה שונה", ששבן השכיל להלחין במקצב כועס-דוהר; ושלושה שירים נהדרים של רכטר: "היא ישנה עמוק" (קינה ליאונרד-כהנית עם מצלול מפתיע של פסקול מערבוני ספגטי), "השיר של יונה" (שנהפך למסע אינסטרומנטלי קצר כשגיבורו המובס של השיר מדמיין את נעליו "כשתי ספינות עוגנות קוראות לי: קום להפליג!") ו"ליד הספסל הזה" הנפלא, שבו המפגש בין המנגינה של רכטר לבין הטקסט הלויני מדגים (פחות או יותר) את הטענה שטוען שבן בטקסט הקצר שהוא תרם לחוברת הדיסק.

דודו בכר

"ככל שהצטברו הטקסטים, הצטיירה תמונה מפתיעה", כותב שבן על תהליך העבודה. "את מקום הגרוטסקה, הייאוש וחוסר האונים הצפויים תפסו עדינות רבה מאוד ורכות לב נדירה". זה לא לגמרי נכון. מדויק יותר לומר שהגרוטסקה, הייאוש וחוסר האונים נותרו בעינם אבל נצבעו בצבעים עדינים ורכים. זאת לא רכות מנחמת, לא רכות שקרנית. היא מודעת למה שהמשורר זלי גורביץ מכנה בטקסט שלו בחוברת "הפינצ'ור המתמיד של האושר" בכתיבתו של לוין. ב"ליד הספסל הזה" לוין כותב: "ואם ישאלו אותי על דבר שמחת החיים/ כהרף עין אמלט אל בת שחוק הנבוכים/ כאומר: חייתי, חייתי, היו כמה רגעים/ ובתוכי צינה קרושה מכסה על המיית קול בוכים".

השורה האחרונה היא שורה מזעזעת, ורכטר הלחין אותה במין השלמה שקטה עם הייאוש, אבל בשורה שלפניה הוא עשה מעשה מרתק של פרשנות. לוין כתב "חייתי, חייתי, היו כמה רגעים", וההכפלה של המלה "חייתי" משווה לשורה נופך עייף ומובס. רכטר, לעומת זאת, השאיר רק "חייתי" אחד, ואף הטעין אותו בהבלחת קצב אופטימית ומוארת. זאת אופטימיות רגעית. סופו של האושר להתפנצ'ר, והבית האחרון של השיר כולל את הדימוי המדכא עד עפר "והנני בא אל בצק נפשך באצבע גסה למעוך". אבל בין צינה קרושה להמיה בוכייה למעיכת בצק הנפש באצבע גסה ישנו בכל זאת איזשהו אור של חיים, והלחן של רכטר מדליק אותו להרף עין, ואז מכבה.

 

היספיקו החיים?”, מופע משירי חנוך לוין. ניהול אמנותי והפקה מוסיקלית: אסף תלמודי. היכל התרבות בראשון לציון, כנס השפה העברית “לשון ראשון”, 6.2



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו