בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ויין שורטר נולד מחדש בגיל 80

“קדימה, נראה אתכם” - זוהי הגדרת הג’ז בעיני ויין שורטר, שהוציא לפני שבוע אלבום חדש, “בלי רשת ביטחון”, המביא לשיאים חדשים את הנגינה הספונטנית. הפסנתרן דנילו פרז, חבר ההרכב המופלא של שורטר, מספר למה התחיל לצפות בסרטוני טום וג’רי

7תגובות

מקובל לומר על ויין שורטר שהוא מלחין הג'ז הגדול ביותר שחי כיום ואחד הסקסופוניסטים הגדולים בעולם. הוא היה רוצה שתשכחו את כל הדברים האלה. לא את המוסיקה, או את הקשר שלו אליה, אלא את רעיון הנשגבות בכללותו, שיש בו נוקשות וקואורדינטות קבועות. "אנחנו צריכים להיות מודעים למלכודות של העצמי", הוא אומר בראיון שהתקיים לא מכבר. "אתה חושב שאתה היחיד שיש לו מטרה", הוא ממשיך, "ושהמטרה שלך ייחודית מאוד, ואתה מסביר שוב ושוב את התהליך הזה, את המטרה שהצבת לעצמך, בעזרת מה שנקרא אוצר מלים, שהוא עצמו הולך ומתיישן ונחלש". הוא צוחק בחדות.

השנה ימלאו לשורטר 80 שנה. החולשה לא הצליחה לעמוד בקצב שלו. לפני כשבועיים הוא הופיע בקרנגי הול כאורח של התזמורת הקאמרית אורפיאוס, שניגנה כמה מיצירותיו. שבוע אחר כך יצא "Without a Net" (בלי רשת ביטחון), אלבום הג'ז מעורר הציפיות והמדובר ביותר השנה, הראשון שהוא מוציא בלייבל בלו נוט אחרי יותר מ-40 שנה. באותו שבוע הוא הופיע באולם הקונצרטים על שם וולט דיסני עם התזמורת הפילהרמונית לוס אנג'לס בהופעת הבכורה של "גאיה", יצירה שכתב לנגנית הבאס והזמרת אספרנסה ספולדינג.

לא לבדו הוא צבר את התנופה בשנים האחרונות. את רוב פעילותו האחרונה של שורטר, לרבות עבודתו התזמורתית, הוא עושה עם חבריו לרביעייה מופלאה – הפסנתרן דנילו פרז, נגן הבס ג'ון פטיטוצ'י בבס והמתופף בריאן בלייד. זה הרכב שפועל באינטואיציה מרתקת, במחויבות מוחלטת לרוח הגילוי, והשפיע במידה עצומה על הג'ז במאה ה-21 – ולא בהכרח מהסיבות שביססו את שמו האגדי של שורטר במאה ה-20.

NYT

מאז נוסדה הרביעייה, שאלבומה הראשון יצא בחברת Verve בשנת 2002, המרכז האסתטי של הג'ז זז באופן בולט מן הסולן אל אידיאל שיתופי יותר של עבודת להקה. נוצר גם דיאלוג תדיר ועיקש בין מחנה הבית המסורתי של הג'ז לבין המוצבים המרוחקים שלו, אלה שבהם המוסכמות המוסיקליות קיימות רק כדי לקרוא עליהן תיגר.

ההרכב של שורטר ודאי אינו היחיד המגלם את העקרונות האלה בעשר השנים האחרונות, אבל הוא ללא ספק ההרכב המהולל והידוע ביותר. עקבות סגנונו ניכרים בהרכבים אחרים, ובהם אלה שמנהיגים הסקסופוניסט כריס פוטר והחצוצרן אמברוז אקינמוסירי. המתודולוגיה המורכבת שלו הכתה שורשים גם במוסדות הלימודיים - ולא רק במכללת ברקלי למוסיקה, שהפסנתרן פרז נמנה עם סגל המורים שלה , או במכון תלוניוס מונק לג'אז, שבו שורטר הוא מרצה שנחשב לגורו.

"הסטודנטים מכירים היטב את הרביעייה", אומר דאג וייס, המלמד שיעור פופולרי מאוד על הרכב ויין שורטר, ב"ניו סקול" לג'ז ולמוסיקה בת זמננו. "הם שמעו איך ההרכב מנגן יחד, ולרבים מהם לא היה מושג מה קורה שם ובגלל זה הם באים לשיעור". וכך, בנוסף על יצירתו של שורטר – לחניו התמציתיים והמרומזים, שמוסיקאי ג'ז מתעמקים בהם זה עשרות שנים – הדור החדש זוכה גם להתמודד עם פילוסופיית הנגינה החמקמקה שלו.

קפצה להגיד שלום

פעם, בראיון, התבקש שורטר להסביר למה בחר במוסיקה על פני צורות אמנות אחרות. הוא השיב שהמוסיקה ניחנה בתכונה מובנית של דינמיות ומסתורין. זוהי גם תמצית מרוכזת של סדר הקדימויות שלו כראש ההרכב.

John Shearer/Invision/AP

"כשאנחנו עולים לבמה אנחנו תמיד מתחילים מאפס", אומר פטיטוצ'י בשיחת טלפון מפנמה, מולדתו של פרז, שם התארחה הרביעייה כמופע מרכזי בפסטיבל ג'ז בחודש שעבר. "כל אחד יכול לסובב את הגלגלים לכיוון כלשהו ואנחנו מפתחים את הרעיונות". ומה שקורה אחר כך אינו בדיוק ג'ז חופשי, אף שנעשה שימוש באותם כלים: "זו יצירה ספונטנית", מסביר פטיטוצ'י, "עם קונטרפונקט והרמוניה ופיוטיות. כל הערכים האלה עדיין נמצאים שם. פשוט דוחסים אותם לאלפיות שנייה".

שורטר מביע את הרעיון בדימוי: "לא סופרים כמה מים יש בגל כשרואים את הים". הוא יושב על הספה בסוויטה המשקיפה אל סנטרל פארק, באחד מביקוריו בניו יורק מלוס אנג'לס, שם הוא מתגורר. בעוד כמה שעות יופיע בערב גאלה לקרן דייוויד לינץ', עם הפסנתרן הרבי הנקוק, לשעבר שותפו בחמישיית מיילס דייוויס. הוא נועל נעלי סירה הדורות וסוודר פליס שרקום עליו הלוגו של סוקה גקאי אינטרנשיונל, הארגון הבודהיסטי-ניצ'ירני שאליו הוא והנקוק משתייכים.

הראיון נפתח בהפרעה לא מתוכננת: ספולדינג – שזכתה בפרס גראמי לאמן החדש הטוב ביותר לשנת 2011 (ושלשום זכתה בפרס גראמי לזמר הג'אז 2012), ועומדת גם היא להופיע בערב הגאלה – קפצה להגיד שלום עם הפסנתרן הארגנטיני ליאו ג'נובז. למרות הצלחתה, ספולדינג עדיין שייכת לפלח האוכלוסייה שגדל על הרעיון ששורטר הוא אגדה: היא וג'נובז רק באו לתת לו חיבוק.

שורטר ידוע כאיש שיחה פתלתל הנוטה לסטות מהנושא ומרבה לשלב בדבריו רמיזות שונות. בראיון הנלהב בן השעתיים הוא נגע בנושאים כמו אמנות מודרנית, פוליטיקה חברתית ומדע בדיוני – אחד הספרים שהביא לעיון היה "Ready Player One" מאת ארנסט קליין – וכן דיבר על מוסיקה ועל סרטים, ועל מוסיקה לסרטים. "אני צופה עכשיו בהרבה סרטים אילמים", הוא אומר, "ואני מקשיב ללהקות הבנים החדשות. הקשבתי קצת לסלינה גומז". בעניין הג'ז הוא אומר בתמציתיות: "הפירוש של המילה 'ג'ז' בעיניי הוא רק 'קדימה, נראה אתכם'".

אבל הוא גם צייר את נרטיב הג'ז שלו במשיכות מכחול מדויקות, אם כשהקשיב לצ'רלי פרקר בבירדלנד בגיל 18 – מה שהרשים אותו ביותר היה ציטוט מ"פטרושקה", הבלט של סטרווינסקי, שפרקר הגניב לאחד מקטעי הסולו – ואם כשהרגיש את תחושת החירום הגורלית שבערה בג'ון קולטריין, עמיתו הסקסופוניסט, שהיה לו גם מנטור מבחינות מסוימות. שורטר הזכיר כמה פעמים בראיון את חוכמתו החידתית של מיילס דייוויס, ובכל פעם גלש לחיקוי משכנע להפליא של דיבורו הצרוד של החצוצרן.

צל מזדחל בנוף

החמישייה המהוללת של דייוויס היתה מאמצע שנות ה-60 אחד ההרכבים המתקדמים ביותר בתולדות הג'ז, ומלבד דייוויס עצמו, שורטר היה מעצב הבית. אחת מתרומותיו הידועות הייתה "נפרטיטי", מנגינה מתפתלת בת 16 תיבות, שאקורדים חצי-מוקטנים ו-altered נוסכים עליה אווירה של מסתורין וערפל. בקטע שנכלל בתקליט מ-1968, שנקרא על שמו, דייוויס ושורטר מנגנים את המנגינה בעוד נגני חטיבת הקצב מאלתרים ברקע, במסתורין גמיש, כצל שמזדחל על פני נוף. התקדים ההוא שימושי גם להרכב הנוכחי של שורטר, שחלק ניכר מהדינמיות שלו מבוסס על אחדוּת של חטיבת הקצב בתוך מסגרת רפויה ככל האפשר.

תקדים נוסף, פחות מובן מאליו, הוא הרכב המעבר שדייוויס הנהיג לפני שסטה אל תחום הג'ז־פאנק - חמישייה שכללה מלבדו את שורטר, את הפסנתרן צ'יק קוריאה, את הבסיסט דייב הולנד ואת המתופף ג'ק דג'ונט. מארז דיסקים שהוציאה לפני שלושה שבועות חברת התקליטים קולומביה/לגאסי, "Live in Europe 1969: The Bootleg Series Vol. 2" ("בהופעה חיה באירופה 1969: סדרת הבוטלג מהדורה 2"), מבהיר כמה גדולה מידת החירות בהתייחסותו ההרכב לחומרים - עד לאיזו נקודה של הפשטה קדחתנית. בהופעה בסטוקהולם תקפו חברי ההרכב שלושה קטעים שחיבר שורטר: "Paraphenalia", "Nefertiti" ו"Masqualero", והם מעולם לא נשמעו חופשיים יותר.

NYT

שניים מהקטעים האלה צצו באלבומיו האחרונים של שורטר עם ההרכב, לצד קטעים אחרים מתקופות אחרות בקריירה שלו. "Without a Net", אוסף של קטעים מהופעות חיות מ-2011, נפתח ב"Orbits", מנגינה מתקופת החמישייה של דייוויס. האלבום כולל גם פרשנות מלכותית ל"Plaza Real", מתוך הרפרטואר של "Weather Report" - להקת הפיוז'ן משנות ה-70 ששורטר עמד בראשה לצדו של ג'ו זווינול.

אך נקודות המוצא של המוסיקה חשובים פחות מהתהליך שהיא עוברת, שלדברי שורטר נועד להפיץ את בשורת ההנהגה המשותפת, המביאה למימוש עצמי. "דברים כאלה שאני מדבר עליהם הם אתגר קשה כשמנגנים על הבמה", הוא מודה ומגחך. "כשמיילס היה שומע שמישהו אומר משהו פילוסופי, הוא היה אומר" – ושוב הוא מחקה את קולו הצרוד של דייוויס – "'טוב, למה אתה לא יוצא לבמה ומנגן את זה?' אחד הדברים שאנחנו מדברים עליהם הוא שכדי 'לנגן את זה' אנחנו אולי צריכים לנגן מוסיקה שלא נשמעת כמו מוסיקה".

אם זה נשמע כמו חידת זן, אתם יכולים להירגע – גם חבריו של שורטר להרכב לא התיידדו בקלות עם חוסר הוודאות. "זה היה מטורף, אם להודות על האמת", אמר פרז על החוויות המוקדמות שלו ברביעייה. "זה היה הלם, להכניס את עצמי למצב שאין לי מושג מה קורה. גם כשהקשבתי בדיעבד, הרגשתי כמו אאוטסיידר, לא שייך: 'מה זה? באיזה סולם אנחנו נמצאים?'" בהדרגה הוא התאים את עצמו, ובין השאר שינה מעט את משטר האימונים שלו: במשך שעתיים-שלוש ברציפות הוא היה צופה בסרטוני טום וג'רי כשערוץ השמע מושתק, וממציא להם פסקול משלו.

אל תסלקו את העבר

הלהקה לא הרפתה מחיפושיה אחר הגילוי, דבר שהתבטא בדרכים מגוונות: הקדנצות המאולתרות של פרז, פצפוץ הרעם של מצילת הקראש של בלייד, הזינוק העיקש, כחץ מקשת, שבטיסות המאולתרות של שורטר. כל זה נשאר נכון גם כששורטר מקצין את התפוקה שלו כמלחין. "הוא לפעמים מביא יצירה של עשרה עמודים, והיא נפלאה", מספר פטיטוצ'י. "ואז הוא אומר, 'ננגן רק את שש עשרה התיבות האלה'. לא קשה לו להיפרד ממה שכתב".

מרכז הכובד ב-"Without a Net" הוא "Pegasus", קטע שבמרכזו "אימני וינדס" (Imani Winds), אנסמבל קלאסי של כלי נשיפה. במשך לא מעט זמן מתוך 23 הדקות של הקטע, כלי הנשיפה משמשים מסגרת מופלאה לתנודות הדרמטיות של ההרכב של שורטר; לפעמים שני הגופים מתמזגים למכלול מרתק, ומקדמים מוטיב דרמטי.

זו מוסיקה שפניה אל האופק, אבל צצות בה גם הבלחות מן העבר, כגון תרועת החצוצרה מהקטע "Witch Hunt", שפתח את אלבומו החשוב של שורטר מ-1965 בחברת בלו נוט, "Speak No Evil". במהלך הסולו שלו ב"Pegasus" שורטר גם מצטט מ"Oleo", הקטע הוותיק של סוני רולינס. במקומות אחרים באלבום החדש הוא מצטט מסטנדרט הבי-בופ האפרו-קובני "Manteca", ומוליך את ההרכב בפרשנות קוביסטית ל-"Flying Down to Rio", שיר מתוך סרט ששר במקור פרד אסטר.

"בעיניי אין דבר כזה, התחלה או סוף", אומר שורטר. "אני תמיד אומר, אל תסלקו את העבר לגמרי כי אנחנו צריכים להביא אתנו את המרכיבים יקרי הערך של הניסיון, שישמשו לנו כמו פנס. פנס אל הלא-נודע".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו