בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמוליק קראוס 2013-1935: הכאוס שממנו נולדת הרמוניה

למרות חשיבותו המוסיקלית ויופיים של רבים משיריו, הקריירה של קראוס התנפצה שוב ושוב על סלעי אישיותו הפרועה והקשה

82תגובות

שמוליק קראוס, שמת אתמול (ראשון) בגיל 77, היה אחד מגדולי היוצרים במוסיקה הישראלית ב-50 השנים האחרונות. לצד אריק איינשטיין ושלום חנוך, הוא היה דמות המפתח במעבר מהזמר העברי אל הפופ והרוק הישראלי, תהליך שהתרחש במחצית השנייה של שנות ה-60 ושינה מן היסוד את פני המוסיקה המקומית. אבל למרות חשיבותו הגדולה כאחד האבות המייסדים של המוסיקה העברית הפופולרית, וחרף יופיים הבלתי מעורער של עשרות משיריו, הקריירה של קראוס התנפצה שוב ושוב על סלעי אישיותו הפרועה והקשה, החבולה והמחבלת.

ספק אם היה בתולדות המוסיקה הישראלית יוצר שהתאפיין בכל כך הרבה סתירות פנימיות. "לא איש שכדאי להסתכסך איתו. פראי, אבל גם בעל רגישות גבוהה והבנה חדה של בני אדם ואנשים. ואינטליגנציה חריפה", כתב עליו יענקל'ה רוטבליט, שחיבר את הטקסטים של רוב שיריו הגדולים ולמעשה כתב, ברגישות מופלאה משלו, את דמותו העזה, המורכבת והטרגית של קראוס לתוך שיריו. במקום אחר דיבר רוטבליט על מה שהוא כינה "הכאוס שמתוכו נולדת ההרמוניה". זאת אולי ההגדרה הטובה ביותר של נפשו היוצרת של קראוס ושל המתח הבלתי נתפש בין האדם האגרסיבי לבין המלחין הרגיש; בין השירה המחוספסת באופן קיצוני של קראוס (שלפעמים פגע בצליל הנכון, ולפעמים רק שוטט בסביבה) לבין העדינות והרוך שקורנים מלחנים מופתיים כמו "שוב", "ימי ראשית הקיץ", "זמר נוגה", "אחרי 20 שנה", "סוס עץ", "זה קורה" ועוד רבים רבים אחרים.

איך אפשר להיות כל כך מחוספס ועם זאת כל כך עדין? שאלה טובה, שאי אפשר להשיב עליה. "מאיפה באים לו הניגונים האלה, שואלים אותי שוב ושוב", כתב רוטבליט. "מה אני יודע על הקשר בין הגנטי לפואטי. בעלי ניגון מקבלים את ניגונם מהיכן שמקבלים בעלי ייסורים מתנות חסד ושמוליק הוא אחד כזה ואלו הן המתנות".

קראוס נולד בשכונת נחלת אחים בירושלים ב-1935. אמו היתה עקרת בית ואביו היה נהג. "חישבו על הילד הרזה שגדל בסמטאות המלמדות לשרוד של שוק מחנה יהודה בירושלים והאנגלים אז בארץ", כתב עליו רוטבליט. "חישבו על בן לאב מן היישוב הישן בירושלים של הרבה לפני הציונות ואמא בת השבט האורפלי, העיר ההררית בגבול סוריה-טורקיה שמצמיחה אנשים קשים. הוא לא בא מן הרקע החברתי-תרבותי שממנו צמחו כמעט כל גיבורי התרבות וכוכבי הבמה של זמנו, יוצאי הלהקות הצבאיות. ודאי שלא בא מ'רקע מוסיקלי' כמו שאר המלחינים והמוסיקאים. הוא בא ממחוזות אחרים שבהם מפלסים את הדרך בתחבולה ואגרוף".

קראוס התפרנס בצעירותו מריקוד סטפס ואחר כך היה לימאי בצי הסוחר. אחד הסיפורים שסיפר על התקופה הזאת לוכד בדיוק מפחיד את האישיות המורכבת והגבולית שלו. באחד המסעות, ספינתו של קראוס הגיעה לווירג'יניה שבארה"ב. "יצאתי עם החברים שלי והסתובבנו בעיר", סיפר, "ופתאום ראינו חבורה של משוגעים שיצאה לטיול ברחוב. התערבתי עם החברים שלי על 20 דולר שאני יכול להיטמע בין המשוגעים בלי שמישהו ירגיש. וככה נכנסתי ביניהם. תוך דקה הם כבר נכנסו לתוך מבנה ואני איתם. כשניסיתי להפסיק את ההצגה ולצאת, השומר הענק לא נתן לי לצאת. רק אחרי שלוש שעות החברים שלי הצליחו להוציא אותי משם. אני עוד הספקתי לאכול שם ארוחת צהריים".
קרה או לא קרה? מה זה חשוב. זה סיפור מצוין, מצחיק וטרגי כאחד, ובעיקר כל כך שמוליק-קראוסי. הפעולה האימפולסיבית והמתריסה שלא לוקחת בחשבון את ההשלכות שלה; הגבולות המטושטשים והנזילים בין שפיות לשיגעון ובין אומניפוטנציה לחוסר ישע; אי היכולת להיחלץ בכוחות עצמיים מתוך הכאוס; וגם נוכחותם של החברים, שבזכותם הסדר שב אל כנו, עד לפעם הבאה.

בתחילת שנות ה-60 קראוס היה חבר בשלישיית העופרים ביחד עם אסתר ואבי עופרים, שאחר כך נפרדו ממנו ונהפכו לצמד. כמה שנים לאחר מכן הכיר את ג'וזי כץ והקים ביחד איתה ועם אריק איינשטיין את שלישיית "החלונות הגבוהים". תקליטם היחיד של "החלונות הגבוהים", שכלל שירים נפלאים כמו "זמר נוגה", "אינך יכולה", חייל של שוקולד", "הבובה זהבה", "כל השבוע לך" ו"יחזקאל", היה אבן דרך: הרגע שבו הפופ העולמי חדר אל תוך הזמר העברי, אירוע שבעקבותיו המוסיקה הישראלית שינתה את פניה.

זה גם אלבום שאחרי 45 שנה לא איבד דבר מהרעננות שלו – בזכות הלחנים הנהדרים של קראוס, בזכות השילוב הקולי החד-פעמי בינו לבין איינשטיין וכץ, וגם בזכות הנגינה החדשנית של המוסיקאים שהשתתפו באלבום. "בדרך כלל באותה תקופה אם ניסית לנגן משהו מיוחד, משהו שעלה אצלך בעקבות האזנה לאלבומים מחו"ל, היו אומרים לך 'זה לא נשמע ישראלי'", סיפר הבסיסט שמוליק ארוך, שהשתתף בהקלטת האלבום. "שמוליק קראוס וגם זיגי (הפסנתרן זיגי סקרבניק, שעיבד את השירים, ב"ש) עודדו אותנו לנגן את הדברים האלה. זה לא היה ניסיון לעשות בכוח משהו שלא נעשה עד אז. זה פשוט קרה כי האנשים היו מקוריים".

"החלונות הגבוהים" התפרקו אחרי זמן קצר, וקראוס וכץ נסעו לניו יורק, שם קראוס עבד בחנות לבגדי עור והתחכך באצולת הרוקנרול האמריקאית. הוא חזר לישראל כעבור שלוש שנים, תרם כמה שירים לאלבומיו של אריק איינשטיין "פוזי" ו"פלסטלינה" והיה חלק מההרכב "כיף התקווה הטובה", שהתפרק אחרי זמן קצר בלי להוציא תקליט אבל הותיר אחריו כמה שירים נפלאים שקראוס הלחין ובהם "אצלי הכול בסדר" ו"בלדה לעוזב קיבוץ" (שהולחן עם שלום חנוך).

אלבום הסולו הראשון של קראוס, או "קראוז" כפי שהוא קרא לעצמו באותה תקופה (זאת היתה למעשה חזרה לשמו המקורי), הוא אחד האלבומים הפרועים והמחופפים בתולדות המוסיקה הישראלית. באותה שנה קראוס רצה להקים בית ואולפן הקלטות בשטח אדמה שירש בנבי סמואל, אך הדבר הוביל להסתבכות עם החוק. חיילים נשלחו לפנות את קראוס מהשטח והוא איים עליהם בנשק ונשלח לכלא. בהיותו בכלא ביקש לקבל גיטרה, והותר לקבל אותה בתנאי שיסתפר. את השירים שכתב מאחורי הסורגים הקליט בסשן קצר ופראי לאחר שהשתחרר.

על עטיפת האלבום, שנקרא "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" (ובאנגלית "Criminal Record") מ-1977, כתב קראוס: "מה בעצם יש לי לומר? היה לי כמעט הכול ורציתי להתנסות במה שצריך להיות לפעמים. היה לי הכול ורציתי את 'קראוז צינוק'. ובשביל להיות בצינוק צריך להיות רע ביותר. בין הגרועים למשל. מה יכול להיות יותר גרוע מאשר במאורה של נחשים? או עקרבים? או סרטנים? אף פעם לא האמנתי באלוהים. אבל אף פעם גם לא התנסיתי בהתבודדות. שם אתה באמת יכול. אני מאמין גדול של אמא טבע. וגם בעצמי. אני אוהב לתאר את שמואל גם עם כמה ברגים חסרים". באחד השירים באלבום, "אל תשימו לב אלי", קראוס חזר שוב ושוב על הקריאה "אל תשימו לב אלי, חסר לי בורג".

שנות ה-70 היו עשור כאוטי ומפוספס בקריירה של קראוס, אף על פי שהוא כתב והקליט בעשור הזה שירים מדהימים ביופיים ובעדינותם כמו "שוב", "ימי ראשית הקיץ", "זה קורה" ו"סוס עץ". האחרון היה שיר הנושא של סרטו של יקי יושע שקראוס שיחק בו. "הוא ידע להיכנס לדמות, אבל לא ידע לצאת ממנה", סיפר יושע. "בסיומו של הסרט הוא התאשפז שוב. סף הרגישות שלו מביא אותו לשם. כשהוא נכנס להליך של יצירה הוא טוטאלי. היצירה הופכת להיות הוא והוא זה היצירה. כמה כאלה יש?".

לא היו עוד כאלה. "האיש שאינו מציית", כינה רוטבליט את קראוס, והמזג הפרוע של הזמר גרם לכך שגם חייו הפרטיים וגם חייו האמנותיים היו רוויים בסבל, הרס והחמצה. אלבומו השני של קראוס, "גלגל מסתובב", יצא ב-1982 כשהזמר היה בן 47. אמנים גדולים מחו"ל שיש להם מזג נפשי דומה נוטים למות 20 שנה לפני הגיל הזה ולהשאיר אחריהם מספר נאה של אלבומים.

"גלגל מסתובב", שהיה אלבום נפלא (כמו האלבום שבא אחריו, "אחרי עשרים שנה"), סימן את תחילת העבודה המשותפת של קראוס עם המפיק והמעבד אילן וירצברג (ואת המשך העבודה עם רוטבליט). על פני השטח, קשה להעלות על הדעת שני אנשים יותר שונים מקראוס ווירצברג. קראוס מוחצן ופראי, וירצברג מופנם ועדין. "אבל לכל אדם יש אני חיצוני ואני פנימי", טען וירצברג. "שמוליק בוטה בחוץ ורך בפנים, אני רך בחוץ וכסחני בפנים". העיבודים היצירתיים של וירצברג וקולות הרקע הענוגים שלו לכדו וביטאו את הממד העדין של קראוס, והניגוד העז בין כל הרכות הזאת לבין קולו הכבד של הזמר הוסיף וחידד את האפקט הרגשי של המוסיקה ואת המורכבות הקשה ורבת הסתירות שעומדת בבסיס יצירתו של קראוס.

העבודה עם רוטבליט ווירצברג הזכירה עד כמה שיריו הגדולים של קראוס היו תוצרים של שיתוף פעולה עם יוצרים אחרים. זה מצחיק: המוסיקאי הכי קשה בתולדות המוסיקה הישראלית, אדם שהבריח מהאולפן בדמעות לא מעט שותפים פוטנציאליים, הוא גם המוסיקאי שהיה תלוי בצורה המובהקת ביותר בתרומה של שותפים ליצירה. בגלל האדם שהוא, וגם בגלל המוסיקאי שהוא, הוא נזקק תמיד ליד מכוונת ותומכת.

האלבום האחרון של קראוס ווירצברג היה "ידידותי לסביבה" מ-1994. תשע שנים לאחר מכן קראוס חזר עם אלבום זקנה יפהפה, "יום רודף יום", שהיה לאלבומו האחרון. בשיר הנושא של האלבום קראוס שר למילותיו של רוטבליט: "מישהו היה בעולם / מישהו איננו עוד / אם יחיה או ימות בן אדם / העולם לא יעמוד". זאת לא היתה הפעם הראשונה שהמוות – ובמובן מסוים מותו שלו – בקע מתוך השירים. 20 שנה קודם לכן, באחד השירים הכי יפים שלו ושל רוטבליט, הוא שר: "ראיתי איך כמו סוס אציל, פראי, דוהר לחופש / שבוי בקסם רע ומר כלענה / אסור בכישופים, בלהטים, באש הקודש / הוא מתפרץ אל כיליונו באור הלבנה / אהבתי ועוד אוהב כעת / את השיר החי של הזמר המת / אהבתי ועוד אוהב כעת / את השיר החי של הזמר המת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו