בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ניק קייב בתפקיד הבן הטוב

אלימות, סקס ונבואות אפוקליפטיות מופיעים באלבומו החדש של ניק קייב לצד נושאים אופייניים לו פחות, כמו כוכבת הילדים מיילי סיירוס. בראיון עמו הוא מגלה מה לדעתו המעשה הגדול ביותר מבחינת כנות אמנותית

2תגובות

ניק קייב, שזוף ולבוש חליפה יפה, מקבל את פני העיתונאים בחדר שבקומה העליונה של בר-מסעדה מקסים בקמפטאון שבברייטון. קייב נולד באוסטרליה ובמשך השנים התגורר בברלין, בלונדון ובסאו פאולו, אבל בעשור האחרון הוא נהפך לאחד התושבים המפורסמים בעיירה שלחוף הים. מלך הרוק קייב, כפי שהעיתון המקומי מתעקש לכנות אותו כשהוא מופיע על דפיו, בולט מאוד ברחובות העיירה, אולי משום שכיאה לכוכב פופ שמכבד את עצמו, הוא מסרב לוותר על ההידור בלבושו. ראיתי אותו פעם בחנות העשה-זאת-בעצמך הומבייס, לבוש כמעט בדיוק כפי שהוא לבוש עכשיו. ולפני כמה שנים, כתב שהציע לו לשקול להתרווח בסופי השבוע בתלבושת נינוחה יותר של מכנסי ג'ינס ונעלי ספורט, ספג תגובה צוננת במיוחד.

ברייטון התגנבה אל אלבומו החדש, “Push The Sky Away”. תמונת העטיפה צולמה בחדר השינה שלו, מרחק כמה רחובות מהמקום שאנחנו יושבים בו. נראית בו אשתו, הדוגמנית סוזי ביק, בעירום, וקייב מדגיש שזה לא היה רעיון שלו. הוא נכנס במקרה לסשן הצילומים של אשתו למגזין צרפתי, הצלם לחץ במקרה על כפתור המצלמה ובזה זה נגמר: "למען האמת אני הייתי מסויג יותר ממנה כשעלה הרעיון להשתמש בתמונה". העיר גם מסתננת אל תוך הטקסטים, בשיר ושמו "Jubilee Street". הרחוב שבו שוכנים סלון עיצוב השיער הדמאסטרס, ספריית ג'ובילי וסניף של רשת טסקו אקספרס מצא לו מקום בתוך הנושאים האופייניים לשירים הקלאסיים של קייב – אלימות, סקס ונבואות אפוקליפטיות מרשימות בתיאורן.

אי–פי

קייב הוא עדיין הספק העיקרי בתחום הרוק של השירים האפוקליפטיים, שמוצא רמזים לסוף העולם במקומות הכי לא צפויים. "אס-אם-אסים הם אפוקליפטיים מבחינה מסוימת", הוא מהרהר, כשמוזכר הסינגל הראשון מהאלבום, "We No Who U R" ("אנחנו יודעים מי אתה", בכתיב מקוצר של מסרונים). "זה צמצום והנמכה של הדברים. הספר האחרון, הדבר האחרון שייכתב אי פעם, יהיה אולי רק 'ביי', והוא ייכתב בשפת הקיצורים של האס-אם-אסים".

הוא מספר שלא הוא רצה לעבור לברייטון בתחילה; זו היתה יוזמה של אשתו. קודם לכן התרשם לשלילה מן העיירה בביקוריו בה. "ברייטון", הוא אומר בעוקצנות, "היתה המקום שאליו הייתי בא כדי לנסות להיגמל. כל מה שידעתי על המקום היה שאני מזיע בחדר במלון במשך שלושה ימים".

קייב הביע בעבר את מחאתו על הקלישאה של עיתונאים המצביעים על הניגוד בין חייו בעבר (חי חיי הוללות, היה מכור לסמים, הכה לא פעם אנשים מהקהל ועיתונאים שבאו לראיין אותו, בוהמי כל כך בסגנון החיים שלו עד ששני ילדיו הגדולים ביותר נולדו בפער של עשרה ימים זה מזה לנשים שחיות ביבשות נפרדות) לבין חייו המאוחרים, כזקן השבט של עולם המוסיקה, איש נשוי באושר, נקי מהתמכרויות, לא מעשן, מרואיין מקסים ושנון, סופר ואיש אשכולות, שהוציא תחת ידיו לא רק 19 אלבומים אלא גם שני ספרים, הקדמה למהדורה של "הבשורה על פי מרקוס" ושני סרטים: "ההצעה" עטור הפרסים מ-2005 ו"ארץ יבשה" מ-2012, שהצליח פחות.

אבל לפעמים אפילו לו קשה שלא להשוות את ההווה לעבר. "Push The Sky Away" הוקלט בבית-אולפן בצרפת. בסרט הווידיאו המתעד את הקלטות האלבום הבית נראה יפהפה, אבל זה היה ניסוי במגורים משותפים שגם עכשיו נראה שהוא נדהם מהעובדה שהלהקה עשתה אותו. "אני לא חושב שמישהו בגילנו, מיושב ומסודר, רוצה ללכת ולגור עם קבוצה של חבר'ה במשך שלושה שבועות במקום שאי אפשר אפילו לצאת ממנו. אתה נמצא באולפן, וכשאתה גומר לעבוד בערב, אתה עולה במדרגות, הולך לישון, ובבוקר חוזר ויורד במדרגות ונכנס שוב לאתו החדר. זה היה אינטנסיבי. זה כמו מרפאת גמילה או משהו כזה, לעזאזל. כמו מרפאת גמילה שמחה, אם יש כזה דבר". הוא מעוות את פניו. "בעצם בוא נשכח ממרפאת גמילה שמחה כי זה מה שאתם תכתבו בכותרת. זה לא היה דומה למרפאת גמילה. אבל האינטנסיביות של החוויה דמתה למרפאת גמילה. נהניתי מזה מאוד".

האם ניסו אי פעם לחיות בצורה כזאת של חיים משותפים? הוא זוקף את גבותיו במבט של פקפוק. "אתה צוחק?" והוא צוחק. "בהחלט היו פעמים בעבר שאף אחד לא היה מסוגל לצאת מהאולפן. זה קרה למשל עם טוני כהן, שהפיק חלק גדול מההקלטות של “Bad Seed” ו”Birthday Party”. פעם הוא נעלם ליומיים. חשבנו שהוא הלך ומצא זיון ועשה מנת יתר או משהו כזה, כי הוא פשוט לא חזר. ואז, אחרי יומיים, הוא יצא מתוך תעלת המיזוג. מתברר שהוא זחל פנימה ונרדם. הוא פשוט יצא מצינור ענקי – אה, הנה הוא – ואמר – 'טוב, איפה היינו?'"

קייב אומר שהסביבה השפיעה על הסאונד של האלבום, סאונד של מסע ושל אווירה: הוא שונה מאוד הן מרוק הגראז' של קודמו, Dig Lazarus Dig!!!, והן מהרעש האינטואיטיבי של "Grinderman", פרויקט צדדי שעשה עם חבריו מ"Bad Seeds", וורן אליס, ג'ים סקלוונוס ומרטין קייסי. הוא השתוקק, הוא אומר, "להתרחק ממוסיקה של גיטרות ומסגנון הבלדות הקלאסי של ניק קייב, להכניס קצת אוויר ואור פנימה". ולמרות זאת, כפי שהוא אומר, יש דברים שלא משתנים. "נדמה לי שהטקסטים די דומים מבחינת הנושאים שלהם".

במהדורה החגיגית מצורף העתק פקסימיליה של המחברת שבה חיבר קייב את מלות השירים. "יש חלקים שכתובים נורא וקשה לקרוא אותם, אבל אמרתי, מה אכפת לי", הוא אומר, שולף את המחברת המקורית ומספק לי תמצות קצר של שיטות העבודה שלו. "דפים על דפים של זבל", הוא נאנח ומדפדף בדפים. "זבל, זבל, זבל, זבל, זבל. ורק מפעם לפעם משהו, רעיונות זעירים, מתחילים לצוץ".

המחברת מספקת הצצה אל היווצרות מלות השירים הדחוסים יותר של “Push The Sky Away” ובהן “Higgs Boson Blues”, חזון תעתועים של תמונות אפוקליפטיות, הכולל לא רק את גילוי החלקיק התת-אטומי במאיץ החלקיקים, אלא גם את אמן הבלוז רוברט ג'ונסון, את רצח מרטין לותר קינג ואת מיילי סיירוס. הכוכבנית של דיסני "צפה בבריכה" בסוף השיר, והיא כנראה התוספת הטרייה לשורת הנשים שקייב מזמן להן סוף עגום בשיריו.

אי–פי

"אני לא בטוח שהיא צפה עם הפנים כלפי מטה", הוא מעוות את פניו. "אולי היא שוכבת על מזרון ים. מבחינה מסוימת, אם היא שוכבת על מזרון זו תמונה קשה עוד יותר, אם חושבים על התוכן של השיר ועל ההתמוטטות הרוחנית המוחלטת שקורית סביבה. לא, בוא נגיד שהיא פשוט על מזרון. אגיד רק דבר אחד: אין לי שום דבר נגד מיילי סיירוס. כל העניין צץ משום שביקרתי במוזיאון מדאם טוסו עם הילדים והם התחילו לחבק את פסל השעווה של מיילי סיירוס. בחדר הסמוך היה פסל של אליזבת טיילור בתלבושת קליאופטרה. הם מיזמזו את מיילי סיירוס, ואני אמרתי, רגע, תשמעו, יש פה את אליזבת טיילור. 'מי?' זה השפיע עלי, ובגלל זה היא צפה בבריכה".

קייב אמר פעם שהתחיל להתעניין בכתיבת תסריטים משום ש"זה מדיום אפקטיבי לאלימות יותר משירים". אבל נדמה שהוא לא בטוח שהוא עדיין חושב כך היום ("בטח אמרתי את זה לתקשורת האמריקאית", הוא מתלוצץ בפני פוקר), ולא זו בלבד אלא שהוא לא בטוח שהוא רוצה לכתוב עוד תסריטים. לעומת זאת, יש לו "חברים קרובים" בהוליווד, ויש "הרבה דיבורים" על עיבוד קולנועי לספרו "מותו של באני מונרו" (תורגם לעברית בהוצאת מודן), המספר על סוכן נוסע חרמן ושתוי בברייטון של תחילת המילניום. ומצד שני, הוא אומר, כתיבת תסריטים היא "עבודה קשה, לעזאזל".

"זה התחתית של החבית", הוא אומר. "יש בעבודה הזאת מרכיב מעניין, ואני יודע לעשות את זה ואני יודע לעשות את זה מהר, אבל עכשיו, אחרי שפענחתי את זה, זה כבר לא מושך אותי. אני לא חושב שאני יכול לעשות בשטח הזה עוד משהו מעניין. זה בעצם לעשות משהו בשביל מישהו אחר".

נראה שהחוויה של העבודה על "ארץ יבשה", סרט שנדרשו לו שכתובים רבים, הותירה בו את חותמה הצורב. "'ארץ יבשה', היתה שם המון עבודה. אני חושב שבסופו של דבר התפשרתי על האיכות... בסופו של דבר כתבתי דברים שמביכים אותי. הם לא יאהבו שאני אומר את זה, אבל לא אכפת לי. יש רק כמה דברים כאלה פה ושם, אבל מספיק משפט או שניים ואז אתה שומע רק אותם. אני עדיין חושב ש'ארץ יבשה' הוא סרט נהדר, אני מאוד מאוד מרוצה ממנו. אבל לפעמים יותר מדי אנשים מתערבים בתהליך, אני חושב.

“כשרואים סרט או מקשיבים לשיר, הדבר שמחפשים הוא חזון ייחודי, ואני לא בטוח באיזו מידה יש דברים כאלה בסרטים הוליוודיים".

אמא אמרה

ביחס לאמן פורה כל כך – שנמצא בעיצומו של רצף עבודות מוצלח שסביר להניח שיזכה לשבחי הביקורת – מפתיע לגלות שקייב מפקפק ביכולותיו לפעמים. אחרי 30 שנה של הופעות חיות, הרעיון לעלות על במה עדיין ממלא אותו פחד. כל פעם שיוצא אלבום שלו, הוא אומר, הוא מגלה שהוא אחוז פחד שמא ייחשף בקלונו, "אנשים יבינו שאף פעם לא הייתי טוב, מישהו יתעשת ויגלה שהייתי אמור להיות אדם אחר או משהו כזה".

כל כמה שאינו אוהב את הנושא, ייתכן שזה קשור לפחות באופן חלקי לניגוד הבולט בין הקיצוניות בחייו. לפני כמה שנים, הוא אומר, הוענק לו תואר דוקטור מאותה אוניברסיטה שנשר ממנה 30 שנה קודם לכן. "היתה שם מין אנרגיה אפלה שהתחברתי אליה כי נכשלתי. נכשלתי באוניברסיטה שנתנה לי תואר דוקטור. כשעליתי לבמה לקבל את התואר, אמרתי את זה לאמא שלי. ואימא שלי..." קולו דועך. "היא תהרוג אותי כשהיא תשמע שאני אומר זה, כי היא אשה מכובדת מאוד. אבל אמא שלי אמרה: 'תלך בראש מורם ושכולם יקפצו'". הוא צוחק. "היא בת שמונים וחמש".

יש בו חלק שהיה רוצה לפרוש, הוא אומר. "אני חושב שזה המעשה הגדול ביותר מבחינת כנות אמנותית. לתלות את הנעליים ולהגיד, זהו. אבל אני לא מרגיש שאני שם, אני לא מרגיש שהגעתי לקו הסיום. אולי ככה מרגיש כל מי שפשוט ממשיך עוד ועוד ועוד, ואתה חושב, לעזאזל, שיפסיק כבר. אבל הייתי שמח להיות מסוגל לרצות לפרוש, להגיד, 'טוב, אני אוהב את החיים שלי ואני אוהב את האנשים שסביבי ואני מאושר לבלות אתם ולא לעשות כלום".

אבל התפוקה שלו צפופה מאי פעם: מאז מלאו לו 50 שנה ב-2007 הוא הוציא ארבעה אלבומים – שניים עם ה"בד סידס", שניים עם "גריינדרמן" – הוא חיבר מוסיקה והקליט שבעה פסקולים קולנועיים, פירסם רומן ואסופת שירים, וכתב תסריט לסרט. "אני מתלהב יותר מדי מדברים, זה מוגזם. מישהו אומר לי: 'אתה רוצה לעשות כך וכך?' ואני אומר: 'כן, בטח! אני יכול לעשות את זה! אני יכול לעשות את זה! בטח!' ואז, אחרי שבוע, הייתי אומר, פאק, אני צריך לעשות את הדבר הארור הזה. זאת בעיה בשבילי וזאת בעיה בשביל האנשים שאני עובד איתם. אני אומר כן כשאני לא אמור להגיד כן".

הוא מחייך ואומר בנימה קודרת למדי: "אבל עכשיו דפקתי לעצמי במו ידי את כל קריירת התסריטאות שלי בראיון אחד, ובטח יהיה לי הרבה יותר זמן פנוי. מישהו שומע אותי? אני יודע לשחק בתיאטרון, לעשות סטנד אפ".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו