יענקל'ה רוטבליט: האיש שכתב את חייו של שמוליק קראוס

הוא כתב את הרסנותו, את מאבקו, את עוצמתו, ובעיקר את ייסוריו. כעת, אחרי מותו, מספר יענקל’ה רוטבליט על שיתוף הפעולה הייחודי בינו לבין שמוליק קראוס ומגלה מה כל כך הקסים אותו בו

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בן שלו
בן שלו

"כל כך הרבה שנים הייתי הפה של שמוליק, הדובר הלא רשמי שלו. מאסתי בתפקיד הזה מזמן. עכשיו אני יכול להגיש את התפטרותי", אומר יענקל'ה רוטבליט. אבל גם אם ההתפטרות הוגשה, קשה לרוטבליט להיפטר מהרגלים ישנים. מיד בתום הראיון אתו, שהתקיים ביום שלישי השבוע, יומיים אחרי מותו של שמוליק קראוס, הוא נכנס לפייסבוק ובדק אם פטירתו של חברו הטוב ושותפו ליצירה עדיין מהדהדת ברשת. "זה כבר בדרך החוצה", הוא פסק, ולא היתה בקולו נימה של הפתעה או אכזבה. כמו שהוא עצמו כתב ב"יום רודף יום", אולי שירו הגדול האחרון של קראוס: "מישהו היה בעולם / מישהו איננו עוד / אם יחיה או ימות בן אדם / העולם לא יעמוד".

רוטבליט מספר שידידה שלו, יסמין הדס ליפשיץ, שמלמדת ספרות בבית ספר תיכון (וגם ביימה את הסרט "מעשה בתקליט", שמתעד את הקלטת אלבומו האחרון של קראוס), ביקשה השבוע לדבר על קראוס עם התלמידים שלה, אלא שהנערים הנערות, תלמיד י"א וי"ב, לא ידעו על מי היא מדברת. השם "שמוליק קראוס" לא אמר להם דבר. אבל כשליפשיץ התחילה לשיר באוזני התלמידים את שיריו של קראוס – "זמר נוגה", "אחרי עשרים שנה" ואחרים – הם הכירו וידעו לשיר אותם.

העובדה שהשם שמוליק קראוס אינו מוכר לדור הצעיר היא במידה רבה תוצר של היחס האמביוולנטי של התרבות הישראלית כלפיו: הערכה גדולה למוסיקאי הנפלא והסתייגות גדולה לא פחות מהאדם שהרביץ ואיים ועלב. לרוטבליט יש בטן מלאה על ההדגשה המוגזמת של ההתפרצויות האלימות על חשבון יופיה ועמקותה של האמנות, אבל העובדה שהתיכוניסטים אינם יודעים מי האיש שהלחין את "הבובה זהבה" ואת "רואים רחוק רואים שקוף" כלל לא מעציבה אותו. אולי אפילו להיפך. "הם לא יודעים משוגע או לא משוגע, מרביץ או לא מרביץ. הם מכירים את השירים, וזה העיקר. השירים נשארים", הוא אומר.

הניגונים, ליתר דיוק. רוטבליט רואה בשיריו של קראוס ניגונים ובקראוס עצמו בעל ניגון. "יש טקסטים, בסדר. אבל הדבר הגבוה בשיר הוא המנגינה. ואצל שמוליק זאת לא מנגינה מתוחכמת. אין צורך בפרטיטורה. סשה ארגוב אמר פעם: 'אני מלחין? שופן מלחין'. שמוליק לא היה שופן ולא היה ארגוב. הוא כתב מנגינות פשוטות שנוגעות בנשמה ויש להן התכונה הזאת שהן עוברות מדור לדור. כמו ניגונים, כמו תפילות. אתה לא יודע מי המחבר שלהם. יש תפילה שעוברת מדור לדור בבית הכנסת. מי זוכר מי כתב אותה? הרבי ההוא או הרבי הזה. זה לא חשוב. נגזר על המת שיישכח מלב. למי יש בכלל יומרה שיזכרו אותו עוד 50 שנה?"

למרות כל הצרות

הרצון לראיין את רוטבליט אחרי מותו שלקראוס נבע מהמחשבה שהפזמונאי הנפלא, שכונן עם קראוס את אחד משיתופי הפעולה העמוקים ביותר בין כותב ומלחין במוסיקה הישראלית, הוא אולי היחיד שיוכל להעפיל אל מעבר לאמירות השחוקות על המלחין הרך והאדם הקשה. אבל רוטבליט מפקפק ביכולת שלו לספק תובנות חדשות על קראוס. על הצד המואר אין לו מה לומר: המנגינות של קראוס מדברות בעד עצמן. ובנוגע לצד האפל, הוא מכיר אותו היטב, אבל נמאס לו לדון בעניין, והוא לא פסיכיאטר, ואף שהוא לא מנסה להצדיק את ההתנהגות של חברו, הוא גם לא מתכוון לחשוף תקריות לא ידועות (ואם נפלט לו במקרה סיפור כזה, גם אם הוא מחוויר בהשוואה לסיפורים הידועים, הוא מתקשר כמה שעות אחרי הראיון ומבקש שהדבר לא ייכתב). “יש הרבה אנשים ששמוליק פגע בהם בצורה פיסית או אחרת, והם נוטרים לו טינה על כך, ואני יכול להבין אותם”, הוא אומר. “מישהו שנפגע באופן פיסי יש לו זכות מלאה לכעוס. הם היו יכולים לגלות גדלות נפש ולמחול, אבל אני לא נמצא במקומם ולא יכול לשפוט אותם”.

רוטבליט וקראוס נפגשו לראשונה בקיץ 1970. רוטבליט חזר משהות של שנה בלונדון, ועם שובו נאמר לו ששיר שכתב באנגליה, "בלדה לעוזב קיבוץ", התגלגל לידיו של קראוס והולחן על ידו. רוטבליט טיפס לדירתם של קראוס וג'וזי כץ ברחוב טרומפלדור בתל אביב, שמח לשמוע את הלחן המעולה של קראוס ל"בלדה לעוזב קיבוץ" ונשבה בקסמה של ההוויה ששרתה בדירה של קראוס. מוסיקה, חופש, ים, אוכל, עישונים. מה עוד צריך אדם בן 25 ששלוש שנים קודם לכן איבד את רגלו במלחמה?

האידיליה הסתיימה כמה חודשים לאחר מכן כשקראוס נעצר בירושלים אחרי שאיים בנשק על שוטרים. קראוס חווה אז את ההתחרפנות (זאת המלה שבה רוטבליט משתמש) הראשונה שלו, אושפז באברבנאל ואחר כך נידון למאסר. רוטבליט נשאר בסביבתו בתחילה, אבל לאחר מכן תפס מרחק. כך היה גם בהתחרפנויות הבאות של קראוס. "אני הייתי מלווה אותו לתוך ההתרחשות", אומר רוטבליט, "ובשלב מסוים הייתי אומר: 'זהו, אני לא יכול יותר. לא עם המועקה, לא עם האלימות. אני לא עומד בזה יותר".

שנות השבעים היו עשור מאוד לא יציב בחייו של קראוס, וגם לא תקופה יציבה במיוחד בחייו של רוטבליט, ושיתוף הפעולה היצירתי ביניהם היה לא סדיר, אף על פי שהוא הניב כמה שירים מופלאים: מ"לוח וגיר", שהיה השיר הראשון שרוטבליט כתב למנגינה שקראוס נתן לו (רוטבליט מתקשה להיזכר אם דמותו של קראוס היתה ההשראה לשיר הממזרי על הילד הכי מפותח בכיתה), ועד "סוס עץ".

הסיפור שמאחורי כתיבת "סוס עץ" הוא אולי הסיפור שלוכד בצורה המדויקת ביותר את ההוויה היצירתית של קראוס – מערבולת של אור ואופל, השראה ושיגעון, "הכאוס שמתוכו נולדת ההרמוניה" במלותיו של רוטבליט. קראוס קיבל אז את התפקיד הראשי בסרטו של יקי יושע "סוס עץ", ולילה אחד הוא, יושע ורוטבליט ישבו באיזה בר בתל אביב. קראוס ויושע דיברו על הסרט, רוטבליט ישב בצד ושתה. יגאל תומרקין נכנס לבר, הבחין בקראוס שאתו היה מסוכסך, ומיד ברח החוצה דרך המטבח. אחר כך רוטבליט וקראוס נסעו לביתו של רוטבליט באזור רמתיים, ובדרך קראוס זימזם איזו מנגינה שעלתה בראשו. רוטבליט הקשיב בתשומת לב. היתה גם איזו בחורה שקראוס התנהג אליה בתוקפנות. כשרוטבליט ניסה להתערב, קראוס צעק עליו 'אם תתקרב לשכונה שלי אני אחתוך אותך', ואז נעלם אל תוך הלילה. רוטבליט הסיע את הבחורה לבית של אחותה בגליל, ובדרך חזרה נזכר במנגינה שקראוס זימזם מוקדם יותר ובראשו החל להיכתב טקסט שהולם אותה. למחרת הוא התעלם מהאיום של קראוס, בא לביתו ואמר לו שהוא חיבר מלים למנגינה שקראוס זימזם במכונית. קראוס אמר שהוא שכח אותה, אבל בעזרתו של רוטבליט הוא נזכר בה, וכך נכתב השיר "סוס עץ".

שיתוף הפעולה בין רוטבליט לקראוס לא היה רק שילוב בין כותב בחסד לבין מלחין בחסד. רבים מהשירים המשותפים שלהם – "אחרי עשרים שנה", "גיטרה", "השיר החי", "רואים רחוק רואים שקוף" ואחרים – מעוררים את התחושה שרוטבליט כתב את קראוס. את הרסנותו, את מאבקו, את עוצמתו, ובעיקר את ייסוריו. "זה נכון, במובן מסוים", אומר רוטבליט. "הקשר עם שמוליק נעשה יותר עמוק בכל פרויקט משותף שלנו, למרות כל הצרות. אני מאוד אוהב אותו", הוא מדבר עדיין בלשון הווה יומיים אחרי מותו של קראוס. "הקשר בינינו מאוד אמוציונלי. הוא הבין אותי ואת הכאב שלי. גם אבא שלו איבד רגל. ואני הבנתי אותו. בהתחלה בצורה אינטואיטיבית ואחר כך בצורה יותר שכלתנית. הבנתי את הטירוף שלו, את הכאב שלו, את המצוקה שלו".

איך אפשר להבין טירוף?

"מפירורים של מידע על הילדות שלו ומהבנה שזה משהו שמשתלט עליו. הוא בא משכונת מצוקה. מקום עם הרבה אלימות. סיפור שונה לגמרי מרוב המוסיקאים והאמנים. לא חוג מוסיקה, לא להקה צבאית, לא קונסרבטוריון, לא תרבות. את התרבות הוא גנב. אבא שלו, שהיה צ'כי, הביא אתו פטיפון מנואלה ותקליטים של מוסיקה קלאסית, ושמוליק מאוד אהב את התקליטים האלה והיה גונב אותם לאבא שלו. את המוסיקה הערבית מהצד של אמו הוא שנא, אגב".

אתה חושב שהיה צורך באחד כזה שלא היה בתנועה ובלהקה הצבאית כדי לצאת מההוויה של הזמר העברי וליילד את הפופ והרוק הישראלי?

"אני לא יודע לנתח את זה. אני יודע ששמוליק היה ימאי ושעל הים ובערי הנמל הוא היה שומע בלוזים, ג'וש וייט (זמר בלוז ופולק אמריקאי שחור מאמצע המאה העשרים, ב"ש). תחשוב על הסיטואציה. מועדונים, נשים, בתי זונות. שם לא שומעים את להקת הנח"ל. זה לא הסיפור של 'אנחנו'. זה לא 'הנה מול הר סיני / הנה מול הר סיני / הסנה, הסנה בוער"", רוטבליט שר את השיר הנושן של להקת הנח"ל, ומעניין שהוא בוחר דווקא בשיר שכולל התייחסות לסנה הבוער, דימוי שבאמצעותו הוא צייר את דמותו העזה של קראוס ב"רואים רחוק רואים שקוף".

"מאוד אהבתי אותו", חוזר רוטבליט, הפעם בלשון עבר. "היה בו משהו חופשי לחלוטין שמאוד קסם לי”.

קראת לו פעם "האיש שאינו מציית".

"כן. ואני הייתי האיש שמציית. אמרו לי ללכת למלחמה אז הלכתי. ושם היתה ההתפכחות שלי. אני שוכב באבו טור בלי רגל ואומר 'פאק איט, לא הלכתי ללהקה צבאית, הלכתי לאן שהמולדת אמרה לי ללכת. אבא של אסי שיחק בשולחן החול עם כל הגנרלים, והנה אני כאן. כוס אמק. אני בא מבית פולני. היום המאושר בחייו של אבא שלי היה היום שבו הוא עלה לארץ. 'עוליתי לארץ. בוניתי'", רוטבליט מחקה את אביו. "כל האינדוקטרינציה הזאת נכנסה בי חזק. ולכן שמוליק כל כך הקסים אותי. הוא לא שיחק את המשחקים האלה. טוב לי, אני נשאר. לא טוב לי, אני לא שם".

בין ה"מייסס" שרוטבליט מספר על קראוס – כך הוא קורא לסיפורי ההווי שהוא מספר בחיוך ואחר כך אומר שאין להם שום חשיבות – יש גם סיפור על היום שבו הוא נסע עם קראוס וג'וזי כץ לים המלח, וקראוס, שנהג במכונית, האיץ אותה למהירויות בלתי סבירות (180 קמ"ש, אומר רוטבליט) בירידות הכי תלולות. לסיפור עצמו אולי אין חשיבות, אבל הוא זורק את השומע אותו לאחד מהשירים הנפלאים שבהם רוטבליט כתב את קראוס, "השיר החי", ובמיוחד לשורה שאומרת: "בכל כוחי קראתי לו, קראתי לו עצור".

"'השיר החי על הזמר המת'. כן, זה די שמוליק", אומר רוטבליט. 'ראיתי בבתי משוגעים כבולים עד אור הבוקר'. 'ראיתי איך כמו סוס פראי אציל דוהר לחופש'. זה שמוליק".

זה שיר נפלא, אבל הוא חושף את נפשו של קראוס בצורה כל כך חסרת פשרות, שיש בו גם משהו נורא. וגם המלים "הזמר המת". לא היתה לקראוס בעיה עם השיר הזה?

"אני לא יודע. הוא מאוד אהב את זה, והוא עשה את זה נהדר. זה היה הגרעין של החיבור בינינו: שאני יכול להבין את המצוקה שלו, ולהתחבר אליה, ולא לייפות אותה, ולא לשנוא אותו בגללה. אני לא מתעב אותו בגלל זה, אני חומל עליו. אני מצטער בשבילו. לשמוליק לא היו המפלטים שהיו לי. אני", הוא אומר ומביט בספרייה הענקית בחדר העבודה שלו, "יכולתי לברוח לעולמות אחרים".

היו גם שירים שרוטבליט ידע לא לתת לקראוס. "אם יש לך שיר אהבה שאומר 'אני כורע על ברכי, שובי אלי', אתה אולי יכול לתת אותו לאריק", הוא אומר. "אם תיתן אותו לשמוליק, אתה עלול לקבל כאפה".

היו שירים שנתת לו והוא קרא ואמר “זה לא בשבילי”?

"לא זוכר מקרים כאלה. ידעתי מה לתת לו. היה בעצם שיר אחד. כמה ימים לפני שאריק הקליט את 'סוס עץ', נתתי לשמוליק שיר שחשבתי שיכול להתאים לג'וזי. הוא קרא, אמר 'בסדר' ושם את השיר בקייס של הגיטרה. כשאריק הקליט את 'סוס עץ' היינו אתו באולפן, ופתאום נכנס כלב קשור למתי כספי. הוא גר בסביבה ויצא עם הכלב וקפץ לאולפן לראות מה קורה. הוא שאל את שמוליק 'יש לך משהו?' ושמוליק פתח את הקייס של הגיטרה ונתן לו את השיר. מתי הסתכל, אמר תודה, והלך. שאלתי את שמוליק 'למה נתת לו?' הוא אמר 'עזוב'. שעתיים אחר כך מתי חוזר לאולפן עם הלחן".

וככה נולד "לקחת את ידי בידך"?

"כן. משהו בשמוליק אמר לו שזה לא בשבילו".

לצד ה”מייסס” על התנהגותו הפרועה של קראוס, רוטבליט מבקש לספר גם על רגעים שבהם התגלה הצד הרך של הזמר. הוא מספר, למשל, על לילה אחד, מתישהו בשנות השמונים, אחרי שג'וזי כץ עזבה את ישראל ולקחה אתה את הבנים שלה ושל קראוס, בן ושם. "הוא היה עייף ונרדם על הספה", מספר רוטבליט, "ופתאום אני שומע אותו ממלמל מתוך שינה 'בן... בן...' כל הגעגועים והכאב יצאו ממנו מתוך שינה".

כשהסרט נגמר

סיפור רך נוסף שרוטבליט מספר מגיע מילדותו של קראוס בשכונת נחלת אחים בירושלים. "הוא לוקח את סבתא שלו בערבייה, עגלה עם סוס, לראות את 'במבי' בקולנוע עדן. הם יושבים בקולנוע, היא בוכה, הוא בוכה, הם יוצאים החוצה כשהסרט נגמר, ואז מחליטים להיכנס ולראות את הסרט שוב. זה סיפור נוגע ללב. כל החום נמצא שם. שמוליק סיפר את זה כשצילמנו את הסרט 'מעשה בתקליט', אבל איכשהו זה לא נכנס לסרט".

כשהתברר לרוטבליט שלא ראיתי את "מעשה בתקליט", הוא פחות או יותר הכריח אותי לראות את הסרט. "זה הסרט היחיד שמתעד את שמוליק בעבודה", הוא מסביר, "ואפשר לראות שם גם את הרגישות העצומה שלו וגם את הצדדים הפחות יפים".

את הרגישות של קראוס אפשר לשמוע כמעט בכל צליל ב"יום רודף יום", האלבום שאת עשייתו "מעשה בתקליט" מתעד, והסרט מראה את קראוס באולפן, מלחין קטע מעבר יפה לאחד השירים או זורק הערות נבונות לנגנים. "תחשוב שחור", הוא אומר למשה לוי, המפיק המוסיקלי של האלבום, כשלוי מנגן באורגן ההמונד שלו בשיר "איזו רוח טובה". "אבל לא שחור כרם התימנים, אלא שחור שחור. תחשוב שאתה ריי צ'ארלס".

אבל ככל שהעבודה על האלבום נמשכה, קראוס נעשה פחות רגיש וידידותי לסביבה. "לאט לאט היופי מתחיל להתגלות, ואתה כבר רוצה שזה יהיה מוכן, ואת שמוליק זה הלחיץ", אומר רוטבליט. "הוא נעשה פרנואידי. פחד שייקחו לו את השירים. 'אני כתבתי את זה!'". מי שסבלה מכך יותר מכל היתה במאית הסרט, יסמין הדס ליפשיץ. קראוס ראה את החומרים שהיא צילמה ושנא אותם. "זה חרא", "זה מעניין את התחת", "את לא יודעת כלום, ילדה", "אני אגיד לך איך לצלם את הסרט כי לי יש ניסיון בקולנוע" – המצלמה תיעדה את כל הרגעים הלא נעימים האלה. קראוס התחרפן שוב, ודווקא בזמן שהוא היה צריך לקדם אלבום יפהפה כמו "יום רודף יום".

"'יום רודף יום' זאת אחת העבודות הכי יפות שעשינו", אומר רוטבליט. "השירים אחד-אחד, ומשה לוי עשה עבודה מאוד מעודנת. העבודה על האלבום נעשתה בזמן האינתיפאדה השנייה. קמת בבוקר ולא ידעת מה יתפוצץ היום. בת אחיו של משה לוי נהרגה בזמן ההקלטות בפיגוע בקרית יובל. אבל האולפן היה כמו בועה. איך שגמרנו את התקליט נגמרה האינתיפאדה, והאסקפיזם חזר בשלושים שניות. אף אחד לא רצה לשמוע את השירים שלנו. 'הצד העצוב של העיר'? מה פתאום. יאללה כפיים! התקליט מכר מעט יחסית. אני לא בטוח שהוא כיסה את עצמו. אתמול והיום שומעים אותו פתאום".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ