בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזמן החסר של יוסי בנאי

על המוות שהיה נוכח באמנותו ובכתיבתו, ועל ההזדקקות האינסופית לאהבה. לקראת הקרנת הסרט התיעודי “יוסי בנאי - אלבום פרידה”, מספרת אלמנתו אביבה בנאי מה הבדיל בין האמן הציבורי לאדם הפרטי

19תגובות

באחת הסצינות הראשונות בסרט "יוסי בנאי – אלבום פרידה" מספר שלומי שבן איך בנאי שלח אותו למקצה שיפורים אחרי ששמע את הלחן שכתב לשיר "בגלגול הבא". השיר, שבנאי כתב לקראת סוף חייו (כמו את רוב השירים שנכללו באלבום הנהדר "שירים אחרונים", שיצא בשנה שעברה, חמש שנים אחרי מותו), הוא הרהור מבודח על החיים הנפלאים שיהיו לבנאי אחרי מותו ("אני אהיה אשכול של ענבים / או נשיקה של צמד אוהבים / אהיה תמונה עוצרת נשימה / של גן או של בוסתן מוקף חומה / בגלגול הבא / בגלגול הבא").

מאחר שצלו של המוות נוכח בכל שורה בשיר, שבן כתב באופן טבעי לחן מינורי וקודר והיה מאוד מרוצה ממנו. אבל כשבנאי שמע את המנגינה, נזכר שבן בסרט, הוא אמר: "אני חושב שלא הבנת את כוונת המנוח. אתה צריך ללמוד מהצרפתים: כשיש טקסט קשה ודרמטי, המנגינה צריכה להקל על העניינים". שבן נשלח אפוא שוב אל הפסנתר, ואת המנגינה השנייה, המרקדת ברוב חן, בנאי אהב מאוד. למרבה הצער, הוא לא זכה להקליט אותה. כשהוא מת, במאי 2006, הוא הספיק להקליט רק שיר אחד מאסופת השירים שכתב בשנתיים האחרונות לחייו. את יתר עשרת השירים מבצעים באלבום "שירים אחרונים" המלחינים עצמם, ובהם שבן.

ליהיא לפיד

"כששלומי אומר שיוסי אמר לו 'לא הבנת את כוונת המנוח', אני יודעת שהוא מצטט אותו נכון", אומרת אלמנתו של בנאי, אביבה, שהיא המרואיינת הראשית ב"אלבום פרידה", סרטו של מיקי שטיינר על יצירתו האחרונה של בנאי (הסרט יפתח ביום רביעי את פסטיבל אפוס לסרטי אמנות ויוקרן בערוץ 8 ב-3 במארס). "יוסי העיד על עצמו כעל מנוח המון זמן לפני שהוא היה מנוח והמון זמן לפני שהוא חלה", ממשיכה בנאי. "הוא היה אומר את זה גם בשיחות שלא היה בהן שום קשר למוות. זאת פשוט היתה הדרך שבה הוא דיבר".

הסרט נקרא "אלבום פרידה", אבל אביבה בנאי, בת 66, אומרת שהאלבום עצמו לא נכתב על ידי בנאי כאלבום פרידה. הוא התחיל לכתוב את השירים האלה שנתיים לפני מותו וכשנה וחצי לפני שנודע לו שהוא חולה בסרטן. "מייחסים לאלבום הזה איזה אקט של פרידה, אבל זה ממש לא נכון", אומרת בנאי. "הוא התחיל לדבר על האלבום, ולחלום עליו, ולעבוד עליו כשלא היתה מחלה ולא היה כלום. כשאדם מת יש נטייה אנושית מובנת לשייך כל דבר, ממין העניין ושלא ממין העניין, למוות שלו. להפוך כל פרט לדרמטי. רוני בראון (מנכ"ל הליקון, החברה שבה יצא האלבום "שירים אחרונים") אומר בסרט שיוסי בא אליו בתחושה של דחיפות. הוא משייך את זה לידיעה של יוסי שקצו קרוב. אני מבינה את המחשבה הזאת, אבל זה לא נכון. יוסי הקרין דחיפות מפני שיוסי היה מאוד אינטנסיבי ומאוד אימפולסיבי. זה היה סגנון העבודה שלו. בשלב הזה הוא עדיין לא היה חולה".

כשם שבנאי קרא לעצמו "מנוח" הרבה שנים לפני מותו, כך גם המוות היה נוכח באמנותו ובכתיבתו מאז ומעולם. "המוות של יוסי מזמין אותך לעשות חיבור בין הטקסטים באלבום, שבאמת מורגש בהם לפעמים צלו של המוות, לבין עובדת היותו חולה ונוטה למות", אומרת אביבה בנאי, "אבל אם תלך לאחור, המון טקסטים של יוסי מתעסקים בחיים ובמוות. תמיד היה הדיסוננס הזה: חיים ומוות ומה שביניהם. ואהבה. זה המנוע שהניע אותו כל חייו" (בפתיחת הסרט החדש רואים קטע ממערכון של בנאי, שבו הוא משוחח עם מלאך המוות שבא לקחת אותו. "מר בנאי!" אומר המלאך הדופק בדלת, ובנאי אומר: "אם לומר את האמת, איך ששמעתי אתה ה'מר' לפני ה'בנאי', הבנתי שמתוק מהביקור הזה כבר לא ייצא").

אפשר לומר שחלק משירי האלבום "שירים אחרונים" עוסקים במוות, ואפשר גם לומר שהם עוסקים בזיקנה. אלא שהדרך של בנאי לכתוב על זיקנתו, אולי בהשפעת מוריו הצרפתים, היתה לדלג אל התשליל שלה. ב"תרנגול כפרות" הוא כתב על ילדותו הממשית בירושלים, ואילו ב"כשאתה צעיר" הוא הצליח לתפוס את ההרגשה של אדם צעיר כפי שרק אדם שכבר אינו צעיר יכול לתפוס אותה. "כשאתה צעיר אתה זריז, אתה מזיז, אתה שואף, אתה קורא, אתה צועק, אתה טורף / כשאתה צעיר אתה נואף, אתה מטיף, אתה נוטף, אתה מתוק, אתה החוק, אתה קוטף". השיר הזה, שהולחן ובוצע נהדר על ידי מיכה שטרית, מעורר – בדרכו הקלילה והאגבית – את המחשבה הקיומית שאדם יכול להבין דבר רק אחרי כשהוא איבד אותו.

"זאת מחשבה מעניינת, אבל אני לא חושבת שהשיר הזה הוא מקרה שבו אדם חווה מצב קודם שלו", אומרת בנאי. "אצל יוסי היתה דואליות: מצד אחד איש לא צעיר, ומצד שני ילד נצחי. היה בו משהו ילדי עד יומו האחרון. מובן שהוא ידע להבחין בין המצבים שבהם הוא יכול להיות אותו ילד ובין אלה שבהם הוא לא יכול. כשאני מדברת על יוסי אני מדברת על יוסי הפרטי שלי, ובחוויה שלי – וגם בחוויה שלו – הוא באמת היה ילד נצחי".

הרצון להקליט שירים שייאספו לאלבום היה ניעור בבנאי כל כמה שנים, אומרת אביבה. "היתה מין מחזוריות", היא אומרת. "הוא הרי שייט כל הזמן בין התיאטרון, המוסיקה והבמה הקלה. הוא כל הזמן טייל. ואז פתאום הוא היה אומר: 'אוי, מזמן לא הוצאתי תקליט. בא לי'. כך קרה גם באלבום הזה. פתאום בא לו".

בנאי מעולם לא כתב למגירה, וכל השירים לאלבום הזה נכתבו מרגע שהוא החליט להוציא אותו. "הוא ממש לא תפס את עצמו ככותב", אומרת אביבה. "הוא קרא לשירים שלו 'סיפורים לא ארוכים בשורות קצרות'. שלא תחשוד בו שהוא תופס את עצמו כמשורר. הכתיבה שלו נולדה מכורח. בזמנו, כשהוא חיפש חומרים לערבי יחיד, הוא היה רץ אחרי כותבים, והיו אומרים לו 'כן כן, תבוא מחר'. הוא הרגיש שקצת עובדים עליו, וטיימינג אצל יוסי היה דבר מאוד משמעותי. זה היה חייב להיות עכשיו. מתישהו הוא בא אל נעמי שמר עם הרעיון לשיר 'ספירת מלאי'. הוא אמר לה שיש לו רעיון לשיר שמתחיל במלים 'מדינה אחת, פעמיים ים'. נעמי אמרה לו: 'יש לך את השיר. מה שאמרת, לך הביתה ותכתוב את זה. ופתאום זה מצא חן בעיניו".

נעה יפה

גם המחשבה על עצמו כזמר לא היתה ברורה מאליה לבנאי, אפילו לא בשנותיו האחרונות, שבהן הוא כבר היה גיבור תרבות בלתי מעורער. "הוא לא רווה נחת במובן הזה", אומרת אביבה. "לא מתוך מרמור. לחלוטין לא. הוא בכל פעם היה מתפלא מחדש: איך קורה הדבר הזה שמישהו מוכן להוציא לו אלבום. בעיניו זה היה פלא".

למה?

"כי כשהוא היה בלהקת הנח"ל העמידו אותו בשורה האחרונה ואמרו לו 'אתה תעשה עם הפה'. הכינוי הזה, זייפן, דבק בו המון המון שנים. זאת היתה תקופה ששרו נקי, לא כמו היום. ממש דיכאו אותו מהבחינה הזאת. ויוסי לא היה מישהו שאפשר לאלף אותו ולהגיד 'אתה לא'. אם היו אומרים 'אתה לא', דווקא אז הוא היה עושה. כל מחסום, כל סירוב, מבחינתו היה מנוף. בכלל בחיים".

הוא לא פיקפק בעצמו? הוא לא אמר “אולי הם צודקים”?

"בוודאי שהיו פיקפוקים. המון שנים הוא הלך עם ה'אולי הם צודקים'. ואז הוא ניסה. אני מדברת רק על שירה, כי במה שקשור לתיאטרון לא היו לו ספקות. את השירה הוא באמת עשה רק מתוך אהבה. הוא לא מכר תקליטים בסיטונות. וכשהוא היה בא לאנשים בחברות התקליטים והם היו אומרים לו 'נשמח להוציא, לך תכתוב', הוא היה חוזר הביתה כמו ילד שנתנו לו לשחק בצעצוע. לא היה אכפת לו ימכור או לא ימכור. לא כמו התיאטרון, שזאת היתה עבודה, זה היה ממש עצם הקיום שלו. התקליטים היה משהו שהוא השתעשע אתו".

שלומי שבן. ללמוד מהצרפתים

לפני כמה חודשים עשו משאל גדול ב"ידיעות אחרונות" ובחרו את הזמרים הישראלים הכי טובים. יוסי בנאי נבחר במקום הרביעי, לפני יהורם גאון, חוה אלברשטיין, שושנה דמארי וריטה. זה היה משעשע אותו?

"מאוד משעשע", צוחקת בנאי. "הוא לא חווה את ההכרה הזאת במשך רוב חייו. והוא ממש לא ציפה שיגידו לו 'אתה הזמר הכי טוב בעולם'. העבודה סיפקה אותו. הוא נהנה ממנה. הוא לא ציפה להרבה יותר מזה".

אחרי שהשירים נכתבו, בנאי ניגש לבחור את המוסיקאים שילחינו אותם (שבן, מאור כהן, עידן רייכל, קורין אלאל, ארקדי דוכין, מיכה שטרית, אהוד בנאי, איריס פרחי ובטי פבלו). "הבחירה היתה כולה של יוסי", אומרת אביבה. "הוא כתב את השיר 'כמה יפים החיים', וזה ניגן לו ארקדי, אז הוא ביקש מארקדי. הוא גם שמע את כל הלחנים ואישר אותם". ככל שהיא יודעת, שלומי שבן היה היחיד שנשלח לכתוב את הלחן מחדש. בשאר המקרים, היא אומרת, היו לבנאי הערות קטנות.

המחלה אובחנה שישה או שבעה חודשים לפני מותו, כשהוא היה בעיצומה של העבודה עם המלחינים. עד כמה היא שינתה את מהלך העבודה? "היתה מחלה והיתה עבודה, וכמובן ששתיהן השפיעו האחת על השנייה", אומרת בנאי. "אבל גם כשהוא כבר היה חולה, לא היתה אווירה דרמטית של 'חייבים להספיק'. זה קרה רק בסוף, בקליפ של 'תרנגול כפרות'".

"תרנגול כפרות" היה השיר היחיד שבנאי הספיק להקליט באולפן, וכעשרה ימים לפני מותו צולם הקליפ של השיר. "כאן כבר היה ברור שזה קליפ סיום", אומרת אביבה. "יוסי לא אהב פרידות, אבל זה היה ברור. זה היה יעד שהוא חייב להגיע אליו. חולה, לא חולה – הוא שם. ובאמת אחרי שהקליפ צולם, כבר היה ברור שזה סוף פסוק".

לא מעט שירי אהבה יש באלבום האחרון, ובאחד מהם, "את ואני", בנאי כתב: "את ואני זה זמן חסר / זה לב אוהב ומתייסר / זה הסיפור הלא נגמר / של המתוק הזה המר". "זאת עוד דואליות חזקה שהיתה אצל יוסי", אומרת אביבה. "זה התחיל ב'אין אהבות שמחות'". כשם השיר, כך גם הרעיון שיוסי האמין בו: גם באהבות הכי גדולות יש המון כאב. כל מצב של שמחה ואושר תמיד כרוך במידה מסוימת של צער וכאב".

יש המון הזדקקות בשירי האהבה שהוא כתב באלבום הזה, ואין כמעט מנוחה ונחלה.

“אני לא יודעת אם אתה שואל על המציאות של השירים או על המציאות. במציאות היתה גם הזדקקות מאוד גדולה וגם מקום בטוח. ההזדקקות של יוסי לאהבה היתה אינסופית, גם בנתינה וגם בקבלה. אבל זה בא ממקום לא חרד. אולי בשירים כן, אבל לא במציאות של החיים שלנו".

מעניין שהפעם היחידה שהמלה "אלוהים" מוזכרת באלבום הזה היא בצירוף 'אלוהי האהבות".

"יוסי בא מרקע מסורתי, והוא השתמש בדימויים מהעולם הזה. גם במובן הזה היתה דואליות: אדם שהמונחים שלו לקוחים בחלקם מעולם מסורתי, אבל הוא אפיקורס מוחלט. הוא שאב המון מהמקורות, אבל נתן לזה אינטרפרטציה חילונית לחלוטין".

אולי הוא החליף את האמונה באל באמונה באהבה.

"יוסי היה כותב לנו הרבה מכתבים. גם לילדים וגם לי. יום אחד הוא כתב מכתב... אני יכולה למצוא אותו..." בנאי קמה מהספה, חוזרת כעבור דקה עם דף נייר ואומרת: "טוב, זכרתי את זה אחרת". אחר כך היא מקריאה כמה שורות: "אתם יודעים שאני הלא בעוונותי חילוני אדוק, והדת היחידה המדברת אלי, ושאותה אני מוכן להתפלל ולעבוד, זו המשפחה..."

אחד הצירופים המעניינים שחוזרים בשירי האהבה באלבום הוא "סוד כמוס". "את ואני זה סוד כמוס" בשיר אחד, ובשיר אחר "את הסודות הכי כמוסים". מאיפה זה בא?

"אני חושבת שהוא דיבר על החיים הפרטיים שלו, שלנו. מה שבינינו זה בינינו, זה פה במשפחה. זה קשור לזה שיוסי הפרטי היה באמת יוסי נורא פרטי".

ושונה מיוסי בנאי הציבורי?

"בוודאי. יוסי הציבורי היה מי שעומד על הבמה וחושף את עצמו, וזקוק לפידבק של הקהל, והיה בזה משהו מאוד חיצוני. והיה יוסי שבא הביתה, ואז זה היה אחר לחלוטין".

שבריריותו של הרגע שבו האמן הציבורי נהפך לאדם הפרטי מתוארת בסרט כשאביבה בנאי מספרת על הלילות שבהם בנאי היה חוזר מהתיאטרון, מלא אדרנלין, ולא יכול לחלוק את חוויותיו ותחושותיו עם בני משפחתו הישנים. "הוא היה נכנס הביתה. שקט. כולם ישנים. רק המנוע של המקרר משמיע קול. והוא מטפס על הקירות. היתה בדידות במעבר הזה מה'ואו' של הבמה לדממה של הבית. הייתי מודעת לבעייתיות של המצב הזה, אבל מה לעשות, זה היה מאוחר, אני כבר הייתי ישנה, לא היה עם מי לדבר, ואז הוא היה יושב וכותב לנו מכתבים".

אחד המכתבים שמצוטטים בסרט הוא מכתב לבן שלכם, אריאל, שבו יוסי מתנצל על כך שהוא לא מבלה אתו מספיק.

"יוסי עבד מאוד קשה, אבל מתישהו הוא החליט שזהו. שהוא לא רוצה לרוץ ולא רוצה להישחק. שפר מזלו והוא כבר היה בשלב כזה בחייו שהוא יכול היה לאפשר את זה לעצמו. הוא הכתיב את מספר ההצגות שהוא יעשה, והחזרות התחילו בעשר ונמשכו עד שתיים, ואז משתיים עד שש היה קודש לבית, ואחר כך החזרות נמשכו. הוא מינן את העבודה באופן שהשאיר לו הרבה מאוד זמן לבית ולמשפחה".

ובכל זאת, מהמכתב לאריאל אפשר להבין שהיו לו ייסורי מצפון על הקריירה התובענית שלו.

“יכול להיות שהוא ייסר את עצמו על התקופה שבה הילדים (אריאל ודניאל, הבן השני של יוסי ואביבה בנאי) היו קטנים והוא לא בילה אתם מספיק. אבל ב־20 או 15 השנים האחרונות לחייו הוא הוריד מנפח העבודה, וזה איפשר לו לעשות המון דברים בזמנו החופשי. לכתוב טקסטים, למשל, ובעיקר ליהנות מהחיים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו