שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נעם בן זאב
נעם בן זאב

בקצה העולם, אי־שם בלב האוקיינוס השקט והרחק מעיני הציוויליזציה המערבית, שוכנים איי מרשל. חמישה איים ו-29 שוניות אלמוגים (אטולים) יוצרים את הארכיפלג הזה, המוקף מים מאופק עד אופק. דווקא בשל היותם כל כך נידחים, משכו איי מרשל את תשומת לבם של מדעני ארצות הברית: הלוא רחוק מהעין רחוק מהלב, וגם רחוק מהאוזן, ומי ישמע את שוועתם של קומץ אנשים (היום מונה רפובליקת איי מרשל 60 אלף איש) השוכנים בלב האוקיינוס? הרי קולם הוא כקול העץ שנופל בליל סערה באמצע יער הגשם: קולה של הדממה.

לכן בחרה ארצות הברית לפתח את הנשק הגרעיני שלה בארכיפלג הזה, באותו גן עדן אנושי שנמצא לה, ובין השנים 1946 ל-1958, אחרי שפינתה וגירשה ביד גסה תושבים לפי צרכיה, בעיקר משונית האלמוגים ביקיני, החלה לפתח שם את פצצות האטום שלה. אלא שאת שונית רונגלאפ, כ-60 איים קטנטנים בצפון הארכיפלג ועליהם כמה מאות אנשים, שכחו האמריקאים לפנות.

ניסוי גרעיני באי ביקיני ב-1946צילום: ASSOCIATED PRESS

הסטטיסטיקה לא נתפשת: עוצמת הפיצוצים הגרעיניים ב-67 הניסויים שערכה ארצות הברית באיי מרשל שווה לפיצוץ של 1.6 פצצת "ילד קטן" - זו שהחריבה את הירושימה במלחמת העולם השנייה - מדי יום, במשך 12 שנה. ממדים כאלה של שואה גרעינית לטבע ולסביבה - וכפי שהסתבר אחר כך: גם לבני אנוש - לא היו מעולם. רוב הניסויים נערכו מעל פני המים, והפטריות האטומיות נסקו לשמים בתדירות ממוצעת של פעם בחודשיים, כשהפצצות מכלות את סביבותיהן - וגרוע מכך: פולטות קרינה רדיואקטיבית בממדים חסרי תקדים.

ב-1 במארס 1954 היה יום מיוחד לחגיגה האטומית האמריקאית הזאת, יום שעוטר בפטרייה מרהיבה שכמוה עוד לא נצפתה: פיצוץ הבכורה של "מבצר בראבו" (Castle Bravo), פצצת המימן הגדולה והחזקה בהיסטוריה. רק 120 קילומטר משם, תושבי רונגלאפ סונוורו באותו הרגע מברק אור מסמא. לעדויות ניצולים, רעש שלא ייאמן החריש אותם, רוח חזקה נשבה פתאום, כמעט העיפה אותם ממקומם, והאדמה החלה לרעוד, חזק יותר ויותר; ולחרדתם הם ראו ענן עשן עצום עולה במערב, מכסה את האוקיינוס שמימיו הפכו סגולים, ומסתיר את השמים.

אבל אחר כך נכונה להם חווייה שכמוה לא חוו מעולם: שלג, או מה שנדמה היה להם כשלג: הנשורת הרדיואקטיבית של "מבצר בראבו", יחד עם שרידי שלושה איים משונית ביקיני שהתאיידו, הופיעה כפתיתים לבנים רכים שנשרו להם באטיות מהשמים. בני רונגלאפ השתעשעו בפתיתים האלה, בוססו בהם, טעמו אותם כפי שטועמים פתיתי שלג, השתמשו בהם גם כחומר לחפיפת השיער. משלחת של חוקרים אמריקאים שהגיעה לשונית כמה ימים אחר כך, כשאנשיה עוטים חליפות מגן אטומות לקרינה ומצוידים במוני גייגר, עשתה סיבוב בדיקה וחזרה כלעומת שבאה, בלי להזהיר את התושבים - רק מאוחר יותר פינו אותם. התוצאות המפלצתיות לא איחרו לבוא.

לציון 50 שנה לפשע רונגלאפ, כפי שכותבת ג'סיקה שוורץ בגיליון האחרון של כתב־העת האינטרנטי "פוליטיקה ומוסיקה" (Politics & Music), שהופיע בסוף 2012, הלחינה תושבת האי ששרדה, ליז'ון מקדונלד, שיר מחאה וזיכרון. בשירה, שנכתב ב-2004, מתארת מקדונלד את השקט ששרר כשהיתה ילדה בת שמונה, שקט שהופר פתאום כשהתעוררה משנתה בבכי: "ראייתי הייתה מטושטשת/ בגלל דמעותיי", כך נגמר שירה. על אותו אירוע אמרה: "אחרי שהיפלתי שוב ושוב את העוברים שלי, סבלתי מתנודות בלתי נשלטות של עלייה וירידה במשקל, מאיבוד זיכרון, מאצבעות רגליים מעוקלות - דבר אינו חשוב כמו קולי שנשאר לי ואתו אני יכולה לשיר".

לידת המידע המסווג

שיריה של ליז'ון מקדונלד, שהיא מלחינה פורייה, פוליטיקאית - "פוליטיקאית במובן הטוב", כהגדרתה - ופעילה נגד נשק גרעיני, התחילו סגנון מוסיקלי חדש: שירי מחאה וקינה של נשות רונגלאפ, ושירי געגועים למולדתן ההרוסה, הנגועה עד היום בקרינה.

ניצולות האי שרות את הימנון רונגלאפ בעצרת מחאהצילום: אי-פי

שירת המחאה הזאת היא תגובת הנגד של תושבות האי למדיניות ההשתקה שהחילה ארצות הברית על "פרויקט מנהטן" שלה - פיתוח פצצת האטום, הניסויים במסגרת הפרויקט ובעקבותיו, ובני האדם שהיו קורבנות שלו ושהיו גם, באופן שטני, קורבנות של ניסוי לבדיקת ההשפעה של נשורת גרעינית, כפי שהיה ברונגלאפ. "מחקר בדבר השפעתה של קרינה רדיוקאטיבית על בני אדם שנחשפו אליה במקרה" - זו הכותרת של המחקר האמריקאי שכונה בשם הקוד "פרויקט 4.1", ונולד באופן ישיר מפגיעת הקרינה בתושבי רונגלאפ בתאריך 1.3.54.

"השתיקה היא ביטחון" - כך קראה הכרזה התמימה למראה שפירסמו כוחות הביטחון של ארצות הברית ב-1943, עם הצטרפותה למלחמת העולם השנייה. ג'סיקה שוורץ מ”פוליטיקה ומוסיקה” מבחינה בכמה סוגים של שתיקה והשתקה, היוצרים את אותה "דממה גרעינית", כהגדרתה. ראשונה היא הדממה המטאפורית, שנובעת מההפנמה הטראומטית של האסון ונזקיו ומאי היכולת לבטא את הממדים שלו. השנייה היא דממה על פי חוק: האיסור לפרסם זאת בציבור, השליטה במידע ובבני האדם שעלולים לגלות את המידע. והשלישית: הדממה הפיסית, האמיתית - זו שאופפת אי שהתאייד או אדם שנהרג מהפצצה.

"תקנת האנרגיה האטומית", חתומה על ידי הנשיא הארי טרומן, פורסמה עם תחילת הניסויים באיי מרשל, כותבת שוורץ, ועניינה היה ההשתקה: "מידע מסווג" היה אחד ממטבעות הלשון החדשים שטבעה אותה השתקה, ולראשונה נאסר באופן כה גורף לבטא כל רמז, הערת אגב, אפילו שמועה, על אותו "מידע מסווג". צו איסור פרסום במשמעותו העכשווית, המתקיים עד היום במדינות הנהנות לכאורה מחופש ביטוי, נולד אז, עם החרבת איי ביקיני. סודיות, צנזורה, פעילות במחשכים, איסור להזכיר את האיסור עצמו, הסתרה: גם אלה מתוצאותיה של הפצצה האטומית.

הדממה הזאת הופרה ביובל ה-50 להטלת הפצצה. אז התאספו כמה עשרות מבני רונגלאפ, רובן נשים מבוגרות שפונו בסופו של דבר מאיי מולדתן לבירת איי מרשל מג'ורו וכך שרדו. על חולצות הטי שלהן הודפסה הכתובת "פרויקט 4.1", והן שרו את המנון רונגלאפ להדגשת עקירתן מהמולדת; ואחריו שירים שהלחינו הן עצמן, ביניהם שיר סולידריות עם שאר הקורבנות מהאיים האחרים, ואת השיר "177", שכותרתו מתייחסת לתקנה בדבר הפיצויים שעל ארצות הברית להעניק לסובלים מהניסויים הגרעיניים.

שוורץ מתארת את ליז'ון מקדונלד המלחינה תוך כדי נגינה בגיטרה. קולה מחוספס - בגלל כריתת בלוטת התריס שלה, שפיתחה סרטן כמו אצל תושבים רבים אחרים ברונגלאפ. תיאורה מזכיר את דמותה של הסבתא היפנית, ניצולת הפצצה על נגסאקי, מסרטו של אקירה קורוסאווה "רפסודיה באוגוסט" - הסבתא ששבה ונרדפת על ידי עין ענקית, זוהרת בשמים, שהיא הבזק הפצצה.

אצבעותיה של מקדונלד מתכנסות סביב אקורד דו מז'ור, והיא מתחילה לנגן - ואחר כך לשיר את שירה: "הלחנתי את השיר מתוך הרהורים בלתי פוסקים בפצצה", סיפרה, "והבנתי שחייב להיות שיר על המאורע הזה, שבצלו גדלתי. היה לי חלום חוזר על הפצצה - איך אני רואה אותה מתפוצצת על האי, ואני נותרת היחידה מכולם, בתוך ים של אש, אין איש סביבי - ואני מתעוררת בבעתה, בוכה. ההבזק של הפצצה מכאיב שוב ושוב לעיניי, ואני בוכה, ובוכה - כל כך הרבה בכיתי, ומתוך הבכי נולד השיר".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ