למה ג'וני מאר חזר למנצ’סטר

אלבום הסולו הראשון של ג’וני מאר נשמע כמו 
מחווה לעצמו ולאלה שליוו אותו לאורך דרכו המוסיקלית. אז מה בכל זאת חסר בו?

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה קוטנר

“דייוויד קמרון, תפסיק להגיד שאתה אוהב את ה’סמיתס’. אתה לא. אני אוסר עליך”. כך כתב בטוויטר ג’וני מאר לפני שלוש שנים, בהתייחסות להערצה של ראש הממשלה השמרן ללהקה שמאר עיצב את צליל הגיטרה שלה והיה שותף לכתיבת שיריה.

אלבום הסולו הראשון שלו, “The Messenger”, יצא בימים אלה, זמן קצר לפני שמגזין המוסיקה “אן-אם-אי” יעניק לו את פרס “הגאון האלוהי”, שבעבר קיבלו בין השאר ה”קלאש” ופול ולר. למאר אמנם היתה להקה ששמה ה”הילרז” בתחילת העשור הקודם, אבל נדרשו לו 25 שנים, מאז ימי ה”סמיתס”, להוציא אלבום תחת שמו בלי שום תוספות. בין לבין הוא ניגן עם להקות כמו “אלקטרוניק”, ה”קריבס”, “פט שופ בויז” וה”פריטנדרז”. במשך השנים ההערצה לחלק שלו ב”סמיתס” גרמה לו להתרחק מנגינת וכתיבת שירים שיזכירו במשהו את הימים ההם, ההיפך ממה שרבים ממאזיניו קיוו לקבל ממנו.

ב”The Messenger” הוא פועל הפוך, לא רק ביחס לנגינה וציטוטים מה”סמיתס”, אלא גם ביחס ללהקות האחרות שניגן בהן. לכן האלבום נשמע כמו “המיטב של ג’וני מאר” דרך זווית של שירים חדשים, מחווה לעצמו ולאלה שהלכו אחריו עד עכשיו. לפעמים הוא חוזר לאחור גם לתקופות מוסיקליות שהשפיעו עליו עוד לפני שניגן ב”סמיתס”, כמו בשיר הפתיחה, “The Right Thing Right”. גם אם תמיד יחפשו במוסיקה שלו קודם את הצליל של ה”סמיתס”, ויש כאן ממנו, הלהקה שהצליל שלה עולה בעיקר היא “אלקטרוניק” שבה שיתף פעולה עם סולן “ניו אורדר”, ברנרד סאמנר.

ג'וני מאר. מסר לראש ממשלת בריטניהצילום: אי–פי

בשיר “The Messenger” מאמץ מאר גוון קולי רך ונדמה כי סאמנר היה מדריך השירה שלו באולפן והמרקם של הגיטרות לא רחוק מהגוון של “ניו אורדר”. ב”Say Demesne”, שיר שקט יותר שמזכיר את “אלקטרוניק”, יש אפקט דומה. חוץ מלהישמע שייך לשנות ה־90, בסגנון מוסיקלי שנכחד בינתיים, אלה שניים מהשירים המוצלחים ביותר באלבום.

מאר חזר לסגנונות העבר שלו בה בעת עם שובו למקום שבו גדל והתפתח כמוסיקאי, מנצ’סטר, אחרי כמה שנים בארצות הברית. את השיר “Upstarts”, הימנון פאואר-פופ מלודי ומתגלגל, כתב אחרי שצפה בטלוויזיה במהומות בעיר הולדתו ובהשראת הפגנות הסטודנטים באנגליה בשנה שעברה. הוא החליט לתרום שיר למסורת שירי המחאה הבריטית, שיר פופ מחאתי, שמוקדש לילדים בגיל בית הספר, ושהתבסס באופן טבעי על אקורדים ברוח ה”ראמונז”.

“The Messenger”, בהשוואה לכל אותן תחנות בעברו של מאר, אולי יהיה רק הערת שוליים. הוא עבד במשך הדרך עם סולנים יותר מובחנים מאשר הוא עצמו. יש באלבום מספר רב מהממוצע של שירים מוצלחים, כמו שיר הנושא, אבל גם תחושת אנטי-קליימקס. כי הנטייה הבלתי נמנעת להשוות לעבר ולמורשת תמיד תמקם אותו ואת מאזיניו בצד של המפסידים, כמתבקש מדיסק שיישמע בבית לא כקבצים במחשב, אלא רק בערימת דיסקים של בריט-פופ מהניינטיז.

ג’וני מאר. “The Messenger”. New Voodoo

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ