בדרכה של סיסטר רוזטה תארפ - מוזיקה - הארץ

בדרכה של סיסטר רוזטה תארפ

היא היתה הזמרת הראשונה שנסעה ברחבי ארצות הברית עם אוטובוס 
ששמה התנוסס עליו, אבל כמעט נשכחה מאז. הסרט התיעודי “סנדקית הרוקנרול”, שיוקרן בפסטיבל "אפוס", מבקש להחזיר אותה לתודעה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

ב-1964, שנת הפלישה הבריטית המפורסמת לארצות הברית, אירגנה רשת הטלוויזיה האנגלית גרנדה סיבוב הופעות של אמני בלוז, גוספל ופולק אמריקאים באנגליה. הקהל היה צעיר והורכב ברובו מסטודנטים. האמנים, לעומת זאת, היו אנשים לא צעירים. מאדי ווטרס בן ה-51 היה שם, וזמר הבלוז המבוגר קזין ג'ו פלזנט, וגם זמרת הגוספל סיסטר רוזטה תארפ, בת 49.

אחת ההופעות יוצאות הדופן בסיבוב התרחשה בתחנת רכבת לא פעילה ליד מנצ'סטר, אולי בשל העובדה שרכבות הן חלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה של הבלוז. הקהל ישב ברציף אחד, האמנים הופיעו ברציף הנגדי, וביניהם הפרידו פסי הרכבת. כמה מהאמנים התפלאו על ההעמדה המוזרה, אבל סיסטר רוזטה תארפ אהבה אותה, וכך גם את העובדה הלא פחות תמוהה שהיא הובאה אל הרציף ששימש כבמה בכרכרה רתומה לסוס.

סיסטר רוזה תארפ ב“סנדקית הרוקנרול”. בין הכנסיות לירידים

תארפ ירדה מהכרכרה, חגרה לגופה את הגיטרה החשמלית שלה, והתחילה לנגן ולשיר. "הקהל האנגלי לא ראה ולא שמע דבר כזה מימיו", אומרת הקריינית בסרט "סנדקית הרוקנרול", שיוקרן בסוף השבוע בפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות, וזאת לא נשמעת כמו הגזמה. אשה מבוגרת גדולת ממדים (אם אי פעם ייעשה סרט עלילתי על חייה של תארפ, אין ספק שהראפרית-שחקנית קווין לטיפה תגלם אותה) קופצת ומנגנת בגיטרה חשמלית לא פחות טוב מצ'אק ברי – התמונה הזאת נראית כמעט בלתי מתקבלת על הדעת גם היום, ובוודאי שהיא שמטה לסתות ב-1964.

בוב דילן, שדיבר על תארפ בתוכנית הרדיו שלו, שבה הוא חוזר לזמרי הבלוז והפולק שהעריץ בנעוריו, אמר שההופעות שלה באנגליה ב-1964 גרמו להרבה אנגלים צעירים להתחיל לנגן בגיטרה חשמלית. לא בטוח שהוא צודק. האנגלים הצעירים התחילו לנגן בגיטרה חשמלית כמה שנים לפני כן, בעיקר בהשפעת חלוצי הרוקנרול של אמצע שנות החמישים. אבל כל הדברים האחרים שדילן אמר על תארפ בתוכנית שלו – "נפלאה", "שמימית", "כוח טבע" - מדויקים. היא באמת היתה זמרת אדירה וגיטריסטית נהדרת. "אף אחד לא ניגן בגיטרה כמוה. אף אחד", כמו שאומרת בסרט אחת מזמרות הליווי שלה.

הפער בין העוצמה האדירה של תארפ כאמנית לבין הנוכחות המזערית שלה בתודעתם של חובבי מוסיקה הוא המניע לעשיית "סנדקית הרוקנרול", סרטו של מיק צ'אקי, שמבוסס על הספר "Shout Sister Shout": הסיפור שלא סופר על פצצת הרוקנרול (Rock'n'roll Trailblazer) סיסטר רוזטה תארפ", מאת ההיסטוריונית האמריקאית גייל ואלד.

הסרט, שיוקרן בשבת במוזיאון תל אביב, מגולל את סיפור חייה המרתקים של תארפ. היא נולדה בארקנסו ב-1915 למשפחה של קוטפי כותנה. האב נטש כשהיתה ילדה. היא התחילה לשיר בכנסייה, ובגיל עשר כבר היתה נוסעת בין כנסיות וירידים, שרה, רוקדת ומנגנת בפסנתר ובגיטרה. בסוף שנות העשרים עברה לשיקגו עם אמה, ובצעירותה התחתנה עם מטיף שלדברי המרואיינים בסרט רצה בה רק מפני שהשירה שלה משכה קהל לדרשות שלו.

לקראת סוף שנות השלושים תארפ עזבה את בעלה, עברה עם אמה לניו יורק, ועד מהרה נהפכה לאחת הכוכבות הגדולות של מוסיקת הגוספל. הסרט אף טוען שהיא היתה "הסופרסטאר הראשונה של הגוספל". היא חתמה על חוזה הקלטה בחברת דקה, התחילה להופיע במועדון הכותנה, והוסיפה לרפרטואר שלה שירים חילוניים, לרבות שירים בעלי צביון מיני ברור. על השיר "Rock me" אומר אחד המרואיינים בסרט שהוא נשמע "כמו הזמנה, ולא למזבח", ועל שיר אחר, "I want a tall skinny papa", אומר מרואיין נוסף שהוא "נחת כמו פצצה על ראשה של מוסיקת הגוספל".

האם תארפ רצתה לשיר את השירים האלה, או שהיא נאלצה לעשות זאת בשל החוזה שעליו היתה חתומה? הסרט לא עונה על כך בצורה חד משמעית. כך או כך, "סנדקית הרוקנרול" עוזר להבהיר שהעימות המורכב בין המקודש לבין החילוני והמיני, שהוא אחד הסיפורים המכוננים של המוסיקה השחורה באמריקה, לא התחיל עם סם קוק וריי צ'ארלס אלא הרבה לפני כן.

תארפ היתה דמות חזקה וססגונית שסירבה להתנהג כפי שהיה מצופה מאשה שחורה בשוק הבידור הגזעני של אמריקה במחצית הראשונה של המאה העשרים. לדברי הסרט, היא היתה הזמרת הראשונה שנסעה ברחבי ארצות הברית עם אוטובוס ששמה התנוסס עליו. היא ניהלה רומנים עם גברים ונשים, ומערכת היחסים שלה עם הזמרת מארי נייט היתה "סוד גלוי" בעולם הבידור, כהגדרת הסרט.

בוב דילן. שבחיםצילום: אי–פי

תארפ ונייט נפרדו אחרי שאמה ושני ילדיה של נייט נהרגו בשריפה והיא פרשה שבורת לב מעולם הבידור. תארפ חזרה למערכת יחסים עם גבר, לא יוצלח ששמו ראסל מוריסון, אבל עשתה זאת באופן ספקטקולרי – היא התחתנה עמו באיצטדיון גריפיתס בוואשינגטון, לעיני 20 אלף צופים. החתונה הוקלטה ויצאה על תקליט, שנקרא "טקס החתונה של סיסטר רוזטה תארפ וראסל מוריסון" (1951). זאת היתה סנסציה, שהעלתה את מניותיה של תארפ בשוק הבידור, אבל היה בה גם צד עצוב. "אני לא הלכתי לחתונה של סיסטר", מספרת בסרט חברתה הטובה. "אחרי שפגשתי את ראסל והבנתי שהוא רק רוצה לחיות על חשבונה, אמרתי לעצמי: אלוהים אדירים, היא שוב עושה את זה לעצמה".

שם הסרט, "סנדקית הרוקנרול", מבטא את הטענה המעניינת שלו, שלפיה לתארפ היתה השפעה גדולה על צמיחתו של הרוקנרול. הביוגרפית שלה מדברת על "האשה השחורה בגיל העמידה שמאחורי הגבר הלבן הצעיר", יהיה זה אלביס פרסלי או ג'רי לי לואיס או באדי הולי. אבל האם הסרט מצליח לבסס את הטענה הזאת? לא ממש. הוא לא מביא, למשל, שום עדות ישירה לכך שאלביס ושאר "הגברים הלבנים הצעירים" ראו בתארפ מודל לחיקוי.

במובן הזה, ההחמצה הגדולה של הסרט היא שהוא לא דן בנגינת הגיטרה של תארפ. עצם העובדה שאשה שרה וליוותה את עצמה בגיטרה חשמלית היתה חלוצית ומרתקת, אבל הסרט לא שואל איך תארפ פיתחה את הסגנון הייחודי שלה, וחבל. הוא מראה את תארפ מנגנת בסגנון של צ'אק ברי בצילומים משנות השישים, אבל האם היא ניגנה כך גם בשנות הארבעים והחמישים, לפני היות הרוקנרול? או שאולי היא הושפעה מנגני הגיטרה הצעירים ממנה? את זה הסרט לא מבהיר. אין בכך כדי להפחית כהוא זה מגדולתה של תארפ, אבל יש טעם לפגם בכך ש"סנדקית הרוקנרול" מנסה להפוך אותה למשהו שהיא ככל הנראה לא היתה.

במחצית השנייה של שנות השישים תארפ חלתה בסוכרת, ומאחר שהיא הזניחה את בריאותה הרופאים נאלצו לקטוע אחת מרגליה. הסרט מתעד את ההופעה האחרונה שלה, שהתקיימה בסקנדינביה ב-1970. "אתם יודעים שאמא שלי מתה והשאירה אותי לבד", היא אומרת לקהל (אמה מתה שנתיים קודם לכן) ואז מבצעת בצורה קורעת לב את שיר הגוספל "Precious Lord". שלוש שנים אחרי ההופעה הזאת היא מתה, בגיל 58. על המצבה שלה נכתב: "היא שרה עד שהיא גרמה לך לבכות. ואז היא שרה עד שהיא גרמה לך לרקוד מרוב שמחה".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ