בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך הביטלס הגיעה לבואנוס איירס

חמישים שנה אחרי שיצא התקליט הראשון של הביטלס, תעשיית התיירות סביבה ממשיכה לגלגל מיליונים גם בערים שבהן לא הופיעה. איפה אפשר למצוא המחאות שלא נפדו של רינגו סטאר ומדוע המוזיאון בהמבורג נסגר?

4תגובות

ההקלטה נמשכה רק 12 שעות. התקציב היה 400 ליש”ט. התחילו להקליט ב-12 בפברואר 1963 והתקליט יצא לאור ב-22 במארס. טכנאי האולפן שעבדו אז באייבי רוד בלונדון משחזרים עכשיו את הרגעים ההם כרגעים היסטוריים. אחד מהם, ריצ'רד לנגהם, סיפר השבוע בראיון ל"אינדיפנדנט" שלא היה לו מושג מי הם ארבעת הבחורים המוזרים האלה. הזיכרון החזק ביותר שנותר לו עם תום ההקלטה הוא הצרידות הנוראית של לנון, שהתלונן על כך שהקול שלו גמור.

הרבה דברים השתנו בעולם ברגע שבו יצא לאור “Plesae Please Me” התקליט הראשון של הביטלס. אחת העדויות הטובות ביותר לעומק ולממדים של התופעה התרבותית בת החמישים היא העובדה שבבואנוס איירס, בשנחאי, בליברפול ובלונדון מדברים כיום בלי היסוס על עתידו של ענף "תיירות הביטלס". בשתי הערים הראשונות, אגב, הביטלס לא הופיעו מעולם. המרואיינים לכתבה הזאת הסכימו שה"ביטלס תוריזם" מגלגל כבר עכשיו מיליונים. לדעת כמה מהם העתיד ורוד. אחרים, כבעליו של מוזיאון הביטלס שנסגר לפני כשנה בהמבורג, ספקנים יותר בנוגע לכושר ההישרדות של ארבעת המופלאים.

בלומברג

רודולפו ואסקז, בן 54, מופיע בספר השיאים של גינס. הוא מחזיק באוסף המזכרות, החפצים והתקליטים הגדול ביותר של הביטלס בעולם. ואסקז, רואה חשבון מבואנוס איירס, פתח לפני כשנה במרכז העיר מוזיאון גדול שבו הוא מציג חלק מן האוסף שלו. ההצלחה של המקום לדבריו עצומה והוא נטש את כל עיסוקיו האחרים ומקדיש את זמנו לפיתוח המוזיאון והמועדון שצמוד אליו. בראיון טלפוני מסביר ואסקז שאוסף הביטלס שלו מכיל יותר מ-8,500 פריטים. עד פתיחת המוזיאון מילא האוסף את ביתו הפרטי ועכשיו הוא מצליח להציג כרבע ממנו במוזיאון. ואסקז הוא אמנם מעריץ נלהב של הביטלס ומכיר בעל פה את כל השירים שלהם, אבל הראיון מתנהל בספרדית, כי האנגלית שלו, לדבריו, אינה טובה מספיק.

האוסף של ואסקז מכיל לדבריו פריטים מכל התקופות, אבל בעיקר מאמצע שנות השישים. יש לו צילומים עם חתימות של חברי הלהקה, צילומים של תעודות הלידה שלהם, פיאות נוכריות ששימשו אותם בסרטים, נעליים שנעלו, חלק מתפאורה ששימשה אותם על הבמה, כמה שמלות (לא ברור איך הן קשורות לעניין), גיטרות, אוספי תקליטים מעשרות מדינות, כרטיסי כניסה להופעות של הביטלס, המחאות שלא נפדו של רינגו סטאר, מכתבים של מעריצים ותשובות של חברי הלהקה ועוד.

כאשר אני שואל מהו הפריט היקר ביותר ללבו ואסקז עונה מיד וללא היסוס: "חתימה של ג'ון לנון על כרטיס להופעה בלונדון. זה הפריט בעל הערך הראשון שקיבלתי כאספן, בשנת 1981”. אחר כך הוא רוצה להוסיף עוד כמה פריטים שיקרים ללבו – צעצועים עם דמויות של הביטלס, בובות פורצלן, כמה ספרים נדירים, חוברות קומיקס ואז הוא משנה את דעתו ואומר שהפריט הכי חשוב לו הוא כנראה אחד האיורים המקוריים של הסרט ”צוללת צהובה”.

"ההתלהבות שלי", מסביר ואסקז "אינה נדירה. ארגנטינה בכלל ובואנוס איירס בפרט הן מעוזים של הביטלס. יש להם המוני מעריצים כאן, שמכירים את השירים ובאים להופעות במועדון ה-Cavern" (כשם המועדון הראשון שבו הופיעה הביטלס בליברפול. לבנה מן המועדון המקורי מוצגת במוזיאון של ואסקז). המעריצים קונים הרבה מאוד פריטי ממורביליה מן החנות הצמודה למועדון ולמוזיאון. בשנה הראשונה לפעילותו של המוזיאון בבואנוס איירס ביקרו בו 30 אלף מבקרים. מחציתם, לדברי ואסקז, מקומיים ומחציתם תיירים, שמפנימים, כך הוא מקווה, שהמוזיאון הוא אטרקציה חשובה בעיר. לדבריו, זה מוזיאון יחיד במינו בעולם כולו (כתובת המוזיאון Paseo La Plaza, 1660 Corrientes Avenue 1660).

ההפתעה הגדולה ביותר בשיחה עם ואסקז טמונה בזהותם של המבקרים. רובם דווקא צעירים וביניהם ילדים שהוריהם שמעו את הביטלס כשהיו בגילם. חלק מכך נובע מן העובדה שהמוזיאון שולב השנה בתוכנית הלימודים בעיר ותלמידי בתי ספר באים אליו כחלק מלימודי האנגלית שלהם ומלימודי המוסיקה.

כאשר אני שואל להעדפות האישיות שלו מסביר ואסקז שהוא עדיין שומע המון מוסיקה של הביטלס. הוא אמנם לא ראה הופעה של הלהקה המקורית אבל ראה הופעות של פול מקרטני ושל רינגו סטאר. אחר כך הוא מפרט במהירות מי ביקר במוזיאון והרשימה כוללת בני משפחה של לנון, מקורבים של רינגו ולואיז, אחותו של ג'ורג' האריסון. את פול או רינגו לא הצליח לסחוף עדיין בהתלהבות שלו, אבל הוא לא נשמע מדוכדך מכך. להיפך – יובל החמישים לתקליט הראשון של הביטלס נראה לו כמנוף מצוין לקידום העסקים.

פסימיות גרמנית

ברנד זרבין לא שותף לאופטימיות של ואסקז. עד לקיץ האחרון שימש זרבין כאחד ממנהלי ה"ביטלמאניה" מוזיאון פרטי גדול לתולדות הביטלס שפעל ברובע האורות האדומים בהמבורג. המוזיאון קם בהתבסס על ההנחה שההיסטוריה של הביטלס, שהופיעו במשך כמעט שנתיים בעיר הנמל בצפון גרמניה, תמשוך למקום די תיירים נלהבים, שירצו לראות היכן הכל החל. "ביטלמניה" קם בדיוק ברובע בו הופיעו הביטלס ואפילו בבניין סמוך למקום בו ניצב פעם אחד המועדונים שבהם הופיעו.

לנון אמר פעם את המשפט "נולדתי בליברפול אבל התבגרתי בהמבורג". מתברר שהקשר האמיץ של העיר להיסטוריה של הלהקה המפורסמת לא הספיק כדי למשוך מבקרים למוזיאון המקומי. הביטלס הופיעו במועדונים בהמבורג עשרות פעמים בין השנים 1960 ל-1962. הם שבו לעיר כמה פעמים והופיעו במועדונים כמו "אינדרה", "קייזרקלר", טופ טן" ו"סטאר קלאב".

אי–פי

"נאלצנו לסגור את המוזיאון ביולי 2012 כי לא הגיעו מספיק מבקרים", מסביר זרבין. "המוזיאון הפסיד כסף וכל המאמצים שעשינו לגייס משקיעים לא עזרו. אפילו סרטים שהעלנו ביוטיוב ובהם פנייה אישית של עובדי המוזיאון לסר פול מקרטני, כדי שיעזור לנו החזיק את המוזיאון בחיים, כשלו ואז פשוט סגרנו בכאב לב".

מוזיאון "ביטלמניה" פעל במשך כשלוש שנים והתפרסם בעיקר בזכות דגם גדול של הצוללת הצהובה שבלט מחוץ לבניין של המועדון. במוזיאון הוצגו יותר מאלף פריטים שקשורים לביטלס, ביניהם מערכת תופים שבה השתמשו חברי הלהקה כאשר הופיעו בעיר. 150 אלף מבקרים פקדו את המוזיאון אבל לדברי מנהליו, מוסד פרטי כה גדול, שדורש צוות עובדים כדי לתפעל אותו, אינו יכול לשרוד בלי תמיכה ציבורית ועיריית המבורג סירבה להכיר בו כמוסד שראוי לתמיכה כזאת. מקרטני, שהופיע בהמבורג לפני כמה חודשים, אמר במשך הביקור בראיון לעיתון מקומי "כאן למדנו לנגן. העיר הזאת פקחה את עינינו". זרבין מסביר שגם עיני מנהלי המוזיאון נפקחו והם נאלצו לוותר על החלום שטוו במשך שלוש שנים.

ליברפול ולונדון הן באופן טבעי המתחרות העיקריות על לבם של תיירי הביטלס. בשתי הערים אפשר לצאת לסיור מודרך בן כמה שעות בעקבות הביטלס. ריצ'רד פורטר מדריך בכל שבוע חמישה סיורים כאלה בכמה מסלולים. "מוקד הסיורים" הוא מסביר במבטא בלתי אפשרי בשיחת טלפון ארוכה "נע סביב אייבי רואד. אנחנו לא נכנסים לתוך האולפנים, זה לא אפשרי, אבל ממילא זה גם לא כל כך מעניין את התיירים. הדבר שהכי משמח אותם הוא להצטלם על מעבר החצייה המפורסם, בדיוק בתנוחה שמופיעה על עטיפות האלבום ‘אייבי רואד’. אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה פעמים בכל שבוע אני מחכה עד שהם יחלצו את הנעליים ויצעדו יחפים, בדיוק כמו פול מקרטני, על מעבר החצייה. יש כאלה שאפילו באים בחליפה לבנה, בדיוק כמו לנון".

הסיור כולל גם ביקור ב"אתרים היסטוריים" כמו משרד רישום הנישואים שבו התחתנו פול ורינגו עם בנות זוגם, אתרי הצילום של הסרטים "Hard Day's Night" ו"Help", הבית שבו התגורר פול עם ג'יין אשר ובו כתב את “יסטרדיי”, הגג שעליו הופיעה הביטלס, והביטלס קופי שופ – בית קפה עכשווי בבעלותו של פורטר בו מוכרים מזכרות. הביקוש לסיורים האלה לדברי פורטר עצום ובימים אלה הוא הולך וגובר בזכות יובל החמישים. השאלה האם הביטלמניה היא תופעה נצחית או שדינה להיעלם בעוד זמן קצר נשמעת לפורטר מגוחכת. לדבריו זה לא עניין של גיל, או ארץ מוצא. זאת תרבות וצורך עז לגעת באגדה ששמה הביטלס. אם אתה צועד יחף על מעבר החצייה באייבי רואד – אתה נוגע באגדה וזה גורם לך סיפוק.

רויטרס

נמל הבית

לפני כמה שנים נחתי בשדה התעופה על שם ג'ון לנון בליברפול, לקחתי חדר ב- Hard Days Night Hotel שבו 110 חדרים מעוצבים בהשראת הלהקה ויצאתי בקור מקפיא לסיור מודרך בן כמה שעות בעקבות בניה היקרים ביותר של העיר. הסיור בעקבות הביטלס נפתח במוזיאון שנושא את השם "ביטלס סטורי" וממוקם באלברט דוק, מרכז תרבות ומסחר גדול על רציפי הנמל. המוזיאון מציג בכמה אולמות צילומים של הביטלס מכל התקופות, תעודות, ביקורות עיתונות, קטעי וידיאו, תפאורות סרטים והרבה חפצים אישיים של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו.

החפצים היומיומיים - גיטרה, מעיל, מחברת, צילומי בית ספר, זוכים כאן להילה זוהרת של חפצי קדושה. הפריט החדש שהוצג אז בכבוד מיוחד במינו היה אחד מזוגות משקפיו העגולים של לנון. חלל גדול במרכז המוזיאון הוא שחזור מועדון "הקאוורן" הליברפולי, שבו הופיעו הביטלס בתחילת דרכם. תור של תיירים הסתדר לפני הבמה הקטנה כדי להצטלם מול המיקרופון. כמה שעות אחר כך ראיתי אחדים מהם חוזרים על אותן תנוחות, פורטים על גיטרה דמיונית, במועדון הקאוורן האמיתי, במרכז העיר.

המשך הסיור מוביל לביתה של מימי, דודתו של לנון, אצלה התגורר מגיל חמש ועד גיל 22. הבית האפור והפרברי מכונה Mendips והוא משומר כמוזיאון ב-251 Menlove Avenue. משם נוסעים לבית משפחתו של פול מקרטני (20 Forthlin Road). הסיור חולף על פני בתי הספר והמקומות בהם בילו ארבעת חברי הלהקה בילדותם ופוקד את סמטת פני (פני ליין) שהעניקה את השם לאחד מלהיטי הלהקה ומגיע אפילו לשדה תות השדה "האמיתי". הסיור מסתיים בלב העיר, ברחוב מתיו, שכרוך יותר מכל מקום אחר בהיסטוריה של הביטלס. זאת סמטה צרה, באורך 150 מטרים, במרכז העיר. במרכזה ניצב מועדון הקאוורן שהפך את הרחוב למפורסם כל כך. המועדון המקורי, מרתף חשוך וצר מידות, נפתח ב1957-. הביטלס הצעירים הופיעו כאן בתחילת שנות השישים 292 פעמים.

בתחילת שנות השבעים נסגר המקום, הבניין נהרס ובמקומו נבנה מרכז קניות. ב1984- הבינו בעליו המקוריים של המועדון איזו טעות עשו ושיחזרו את המרתף במדויק, במרחק כמה עשרות מטרים מהאתר המקורי. לאורך רחוב מתיו ניצבים ארבעה פסלי ארד של ג'ון לנון, פסל אחד של כל הלהקה ופסל אחד של ראשי החברים בחיקוי לפסלי הענק של נשיאי ארצות הברית בהר ראשמור באמריקה. בחנות הגדולה ברחוב מוכרים מזכרות יקרות ומוצרים לאספנים באלפי פאונד.

מרטין קינג משמש כיום כמנהל ה"ביטלס סטורי". בתפקידו הקודם שימש כראש לשכת התיירות המקומית, כך שאין אדם מתאים ממנו להסביר את התופעה. תחילה הוא מבקש להציג לי את הנתונים – ליברפול נהנית בכל שנה מ-4.4 מיליון מבקרים שלנים בעיר. 50 מיליון מבקרים באים לעיר למשך יום אחד ולא נשארים ללון בה. ב"ביטלס סטורי" ביקרו השנה 280 אלף מבקרים. להערכתו מורשת הביטלס מכניסה לליברפול 400 מיליון ליש”ט בשנה (כ-2.5 מיליארד שקל). לקינג אין ספק שרבים מאוד באים לעיר רק כדי לעקוב אחר הלהקה המפורסמת ביותר בהיסטוריה.

“התיירים שבאים לכאן דומים בדיוק לאלה שרוצים לחוש את קרבתו של מוצרט", הוא מסביר. "פגישה עם מקרטני היא בדיוק כמו פגישה עם מוצרט, ולכן אין פלא שרבים כל כך מוכנים לנסוע עד ליברפול כדי ליהנות מן הזכות הזאת". הביטלמניה היא לדבריו תופעה עולמית שחוצה גבולות ודורות. "אני מניח שאם אעמוד על פסגת האוורסט ואתחיל לשיר את ‘She Loves You’ הסבלים בני השארפה הנפאלים ילוו אותי ויידעו את כל המלים. זאת דוגמה טובה לתרבות אוניברסלית והביטלס הם חלק ממנה".

בעבר, הוא מסביר, לא התמקדו מספיק ביתרונות של העיר. השקיעו כסף רב בפיתוח של גלריות לאמנות וזנחו את היתרונות הברורים ביותר של ליברפול – הביטלס וקבוצת הכדורגל. היום המצב לדבריו שונה. בתחום הביטלס הוא טוען שאין לליברפול מתחרים. זה הבית שלהם ובירת הפופ העולמית ומנקודת מבטו כל מי שמתעניין בתחום חייב להגיע לעירו. "ליברפול היתה אז מרכז היקום ורק עכשיו, אחרי חמישים שנה, אנחנו מבינים את המשמעות של זה. העולם רעד אז ועדיין רועד היום".

רחוק מהגג

בשונה מאלבומים מאוחרים יותר של הביטלס, “פליז פליז מי” לא התנחל בלבבות. למה?

Please Pleae Me, שבשבוע הבא יצוין יובל ה-50 ליציאתו, הוא חתיכת היסטוריית פופ ומיתולוגיית פופ בדרגות העליונות ביותר: יריית הפתיחה של הלהקה הכי טובה בתולדות המוסיקה הפופולרית. אבל "Please Please Me" הוא גם אלבום ממשי: 32 וחצי דקות, 14 שירים, שהוקלטו בחופזה על ידי ארבעה מוסיקאים בני עשרים וקצת. כמו תמיד, יש פער מסוים בין המיתולוגיה לדבר הממשי, ונדמה שבשונה מאלבומים מאוחרים יותר של הביטלס, שכל שנייה בהם צרובה בתודעתנו לנצח נצחים, "פליז פליז מי" – והכוונה איננה ללהיטים המופלאים מתוכו, אלא לאלבום השלם כיחידה אחת – לא התנחל בלבבות כפי שעשו זאת אלבומי הביטלס שבאו אחריו.

אפשר להבין מדוע. ככלל, האלבומים המוקדמים של הביטלס אינם זוכים למעמד האיקוני ששמור לאלבומי הלהקה שיצאו מ-1965 ואילך. זאת עמדה שאפשר ורצוי להתווכח עליה, אבל גם מי שנמנה עם המתעלפים מהביטלס המוקדמים חייב להודות ש"פליז פליז מי" הוא אלבום פחות טוב, למשל, מ"A Hard Day's Night", שיצא פחות משנה וחצי אחריו. "לילה של יום מפרך" זאת שלמות; "פליז פליז מי" זה מפץ אדיר של אנרגיה וכישרון שאינו חף מפגמים קטנים ומשירים פחות טובים. עטיפת האלבום מדייקת במובן הזה: הביטלס נמצאים כבר בקומה גבוהה, אבל יש להם עוד כמה קומות לטפס.

סעיף חשוב אחד שבו "פליז פליז מי" יכול להתחרות כמעט בכל אלבום, של הביטלס או של כל להקה אחרת, הוא השקלול של שיר ראשון + שיר אחרון. "I saw her standing there" ו"Twist and Shout": האם יכולה להיות דרך מרהיבה יותר לפתוח ולסגור אלבום? ובכל זאת, אם צריך לבחור שיר אחד מ"פליז פליז מי" שמדגים איזו להקה דגולה היא הביטלס, אלה לאו דווקא שני השירים האטומיים האלה, וגם לא "Love me do" ו"Please please me", אלא שיר קצת פחות מוכר, קצת פחות מושמע.

זהו "There's a place". הוא נמשך בסך הכל דקה ו-47 שניות והוא לא נכלל בדרך כלל ברשימות השירים הגדולים של הביטלס. אבל תקשיבו לו: לתנופה המלודית הנהדרת, להרמוניה הווקאלית המסעירה, לטקסט שחורג מה"בחור-רואה-בחורה" הרגיל של אותם ימים, לשילוב המרגש בין מתיקות לדוק של עצב, לאנרגיית הנעורים המתפרצת חרף אופיו המהורהר של השיר, ובעיקר לרגע השמימי שבו לנון ומקרטני שרים "And it's my mind, and there's no time…". האיכות הטכנית הירודה של ההקלטה הנמהרת מעצימה את התענוג. כמו שכתב איאן מקדונלד, חוקר הביטלס המעמיק ביותר: "השירה לא מדויקת, המיקרופונים רוחשים, התופים מועדים, הגרונות נקרעים. דקה ו-47 שניות של הדבר האמיתי".


בן שלו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו