ואיך אצל חוה אלברשטיין? - מוזיקה - הארץ

ואיך אצל חוה אלברשטיין?

בזמן ההקלטות של אלבומה החדש אמרה לעצמה חוה אלברשטין, את כבר 
בת 66, סבתא לנכדים, 
מה את מטפסת שלוש קומות לאולפן של צעירים? כעת, עם צאת האלבום, “ואיך אצלך”, היא מסבירה למה חשוב לה להמשיך להוציא אלבומים, ומדוע היא רואה עצמה קודם כל כזמרת ורק אחר כך כמלחינה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

"גם אני מזרחית, מזרח אירופה", צוהלת חוה אלברשטיין. היא אומרת את זה כשהשיחה אתה נסובה על קצב העבודה המרשים שלה בשנים האחרונות, שמזכיר יותר את ההספקים של הזמרים הים-תיכונים החרוצים מאשר את טפטוף האלבומים האטי של בני מחזורה ומעמדה של אלברשטיין באריסטוקרטיה המבוגרת של המוסיקה הישראלית.

"ואיך אצלך", אלבומה החדש והנהדר של אלברשטיין, הוא אלבום האולפן השמיני שלה בעשר השנים האחרונות. מדוע בעצם היא יוצרת כל כך הרבה? אף אחד לא היה בא בטענות אילו היתה מוציאה אלבום כל ארבע שנים. "הלוואי שהייתי יכולה להסביר", היא אומרת. "לפעמים אני מרגישה לא נוח עם זה. יש לי תחושה שאני מייצרת יותר מדי ואנשים מפספסים. אולי זה כי בבסיס אני זמרת ולא יוצרת".

אף על פי שכבר כמעט 30 שנה את כותבת ומלחינה חלק ניכר מהשירים שלך.

"כן. אבל זה קרה בשלב מאוחר יחסית, וגם עכשיו אני מרגישה שאני קודם כל זמרת ורק אחר כך יוצרת. ליוצרים יותר קשה מאשר לזמרים. ליצור כל הזמן חומרים חדשים מתוך עצמך זה לא פשוט".

חוה אלברשטיין ונדב לויתן, 2005. סיפור אהבה אינטימי צילום: טלי שני

היא מספרת שגם הפעם, כמו בתקליטים קודמים, היו לה ספקות. "תמיד, לפני שאני מתחילה לעבוד על תקליט, אני אומרת לעצמי: 'נו, בשביל מה עוד תקליט? אבל יש לי מין צרצר פנימי, שקוראים לו נדב (במאי הקולנוע נדב לויתן, בעלה, שנפטר לפני כשלוש שנים), והוא עדיין אתי, כל הזמן, מדבר אלי. אז הצרצר שלי אמר: 'מה זאת אומרת 'בשביל מה'? ממתי אמן שואל 'בשביל מה' ו'בשביל מי'. יש לך צורך. זה מסעיר אותך. זה ממלא אותך. זה מרגש אותך. אז תעשי את זה.

“באלבום הזה היה לי עוד תירוץ להתחמק", היא ממשיכה. היא עבדה על האלבום עם המפיק המוסיקלי תמיר מוסקט, איש להקת "בלקן ביט בוקס". האולפן שלו ממוקם בבניין מתקלף בשכונת פלורנטין בתל אביב, וכשאלברשטיין טיפסה בחדר המדרגות המלוכלך שמוביל לאולפן, היו לה הרהורי התקפלות: "אמרתי לעצמי: די, את כבר בת 66, בורגנית מבוגרת, סבתא לנכדים. מה את עכשיו מטפסת שלוש קומות לאולפן של צעירים? מה לך ולכל זה? ואז שוב הצרצר שלי, ממש ככה, הוא ממש אמר לי את זה: 'מה, את ברברה סטרייסנד? את גדלת באולפנים עם קטיפות אדומות ופסנתרי כנף לבנים? תפסיקי עם כל המחשבות האלה. את רוצה לעבוד עם האיש הזה? זה מושך אותך? תעזבי כבר את המדרגות'. אז עזבתי, ונכנסתי לאולפן, וברגע שאני נכנסת לאולפן הכל נשכח".

כמו גנן

כמה משירי האלבום החדש נכתבו בתקופה האחרונה, אבל לא מעט שירים מתוכו, שהיא אספה או כתבה, נמצאים במגירות שלה כבר הרבה שנים, מחכים לזמן המתאים. "אני כמו איזה גנן", היא אומרת. "יש לו גינה, והוא יוצא כל בוקר, מסתכל בערוגות, הצמח הזה צמח, הוא מבסוט. אני לא קוראת לזה עבודה. זה דבר יומיומי. אני כמו הגנן הזה, או כמו מדען שאוסף מידע. אני מאוד עירנית. אני שומעת איזה שיר שמדליק אותי, אז אני מעתיקה אותו ושומרת. אני שומעת איזה נגן צעיר, אז אני זוממת לעשות אתו משהו. כל הדור הזה של נגני הג'ז הצעירים, הייתי עושה אתם תקליט כל שבוע אם הייתי יכולה. העולם הזה נעשה כל כך תעשייתי ופרקטי. כל הזמן מפלחים אותנו. שכחנו שיש גם עניין ספונטני של אמן שפתאום רואה צבע חדש ורוצה להשתמש בו. יש את הדבר הזה, תסלח לי על הביטוי, אמנות. שכחנו מזה. כולם עסוקים בלמכור ולארוז".

כמה מהשירים היפים באלבום לוקטו על ידיה בכל מיני מקומות לא לגמרי צפויים, ואי אפשר שלא להתעכב על אחד מהם, "המראות", פרי עטו של יצחק פטיש, גם מפני שהוא שיר נהדר וגם מפני שהוא כולל את אחד המשפטים הכי יפים שהופיעו באלבום ישראלי בתקופה האחרונה. שלוש מלים בלבד: "מאז שנפרץ הצמד". ואם מרחיבים מעט את היריעה: "מאז שנפרץ הצמד/ העולם התבלבל לחלוטין/ לא תכיר בו עץ או אבן/ אולי לא תכיר אותי".

חוה אלברשטיין. "כולם עסוקים בלארוז ולמכור" צילום: מירי דוידוביץ'

את שלוש המלים הנפלאות האלה, כמו שירים אחרים באלבום החדש, מתבקש לקרוא בהקשר של האובדן שאלברשטיין חוותה עם מותו של לויתן, אבל לפני שמדברים על זה חייבים לברר מיהו יצחק פטיש, שכתב את השיר. "פטיש היה ממייסדי כפר מסריק, יחד עם ההורים של נדב", מספרת אלברשטין. "הוא היה דמות ידועה בקיבוץ הארצי. עסקן כזה. נחמד, מהצ'כים. בגיל מאוחר, אחרי שאשתו נפטרה, הוא התחיל לכתוב שירים, ולפני 15 שנה בערך עשו לו ערב נחמד בצוותא. הוא היה בטח בן 80. הוא עמד שם עם דף, הקריא את השיר הזה, ולבי צנח, לבי פשוט צנח. בסוף הערב אמרתי 'יצחק, תן לי את הדף הזה'. ומאז הוא שמור אצלי. ניסיתי להלחין. לא הלך. נתתי לשני מלחינים, ולא אהבתי את מה שהם עשו. בסוף נתתי את השיר לערן ויץ (גיטריסט ומלחין שעובד עם אלברשטיין בשנים האחרונות, ב"ש), וערן הביא לחן יפהפה, כמו שיר של שוברט. וגם אז התלבטתי. עד הרגע האחרון אמרתי: אולי זה חשוף מדי. בסוף תמיר החליט שמכניסים אותו. 'מאז שנפרץ הצמד'. זה באמת משפט מאוד חזק. קורע".

שיר נוסף ששוכב במגירה שלה כבר הרבה זמן הוא "בלוז הלוויה", תרגום שלה לשיר של המשורר ו”ה אודן. “Funeral Blues” נהפך לנחלת הכלל כשכיכב בסרט "ארבע חתונות ולוויה אחת". "אני זוכרת שראיתי את הסרט באולם קטן בניו ג'רזי באחד הסיבובים שלי באמריקה", מספרת אלברשטיין. "בקטע שבו הקריאו את השיר, האנשים בקהל הסתכלו אחד על השני, ואני אמרתי 'זה של אודן! זה של אודן!' אני, מהקריות. הייתי כל כך גאה. בתור ספורט הלחנתי את זה באנגלית, אבל לא עשיתי עם זה כלום. אחר כך תירגמתי את השיר לעברית, ושוב הוא שכב ושכב במגירה. הפעם החלטתי להוציא אותו, השמעתי לתמיר, והוא כל כך התלהב שמיד זה נכנס".

היא אומרת שיש יסוד מקרי ואקראי בדרך שבה כל האלבומים שלה נוצרים: "אנשים תמיד שואלים אותי איך נוצר האלבום 'כמו צמח בר', ואני אומרת: 'היה שיר, והוא התחבר עם עוד שיר'. צר לי, אבל אין שום דרמה". ובכל זאת, גם אם באלבום החדש יש יסוד אקראי, זה לא מקרה ששיר כמו "בלוז הלוויה" ושורה כמו "מאז שנפרץ הצמד" יצאו עכשיו מהמגירה. "עובדה שלא הקלטתי את 'בלוז הלוויה' לפני חמש שנים", מסכימה אלברשטיין. "הוא היה, אבל לא הרגשתי צורך להוציא אותו".

עם תמיר מוסקט, מפיק האלבוםצילום: אורי בהט

זה יהיה מרחיק לכת לומר שזה אלבום פוסט־מורטם?

אלברשטיין מהססת לרגע ואז אומרת: "יש בתקליט הזה תחושה של אבידה, של אובדן. בהחלט. אבל יש בו גם לדעתי משהו די אופטימי. ברגע שאתה הופך את האבידה ליצירה אמנותית, צעדת צעד קדימה".

את בדרך כלל נמנעת משירים בסגנון "אני הרגשתי ש..." ומעדיפה להרחיב ולהרחיק את המבט שלך. בעבודה על האלבום החדש היה קשה למצוא את האיזון הנכון בין הצורך להיות אמיתית לבין הרצון לשמור על ריחוק מסוים?

עטיפת האלבום החדשצילום: none

"זה הטריק של אמנות הרבה פעמים. בעיקר מוסיקה. השאלה היא איך אתה עוטף את המלים. ב'בלוז הלוויה', למשל, יש מנגינה די אופטימית. משהו מהעולם של השחורים, או אולי איטלקים. סרט של פליני. אני אוהבת את הניגודים האלה. כל היופי זה לא ללכת עד הסוף עם המלים. לא לתת לטקסט להוביל אותך. לא בביצוע ולא בעיבוד. אם הטקסט עצוב, לא לשיר אותו בצורה בכיינית או מלודרמטית. צריך לסמוך על האינטליגנציה של המאזין. אתה כאילו מגיש את זה חצי אדיש. דווקא את הטקסטים הכי טעונים אתה מגיש הכי קר".

בסוף האלבום, בשיר האחרון, את חורגת מהכלל הזה. השיר מסתיים במלים "לא יוצאת מן החדר / אין עתיד, אין חיים, אין סיבה", והמוסיקה מיישרת קו עם הטקסט. היא לא מתנגדת ליגון.

"היגון נובע מתוך התחושה הכללית שיש באלבום. השיר עצמו הוא לא שיר עצוב. הוא אפילו קצת אירוני. גם הוא נכתב לפני הרבה שנים. זה לא שיר על מוות, אלא על בחור שעזב בחורה והיא נורא רוצה שהוא יחזור. זאת הבעיה שנוצרת כשאנחנו מודעים לביוגרפיה של האמן. אנחנו מסיקים כל מיני מסקנות, שמכתיבות את הפרשנות שלנו. במקרה של השיר הזה אני נסחפתי אחרי הלחן של ערן (ויץ) וידעתי שיהיו אי הבנות. לא נורא. העיקר שלא יעשו מזה שיר לאזכרה של רבין. כל שיר הכי אינטימי נהפך לטקס יום הזיכרון".

מול ביתה של אלברשטיין יש גינת משחקים גדולה, שהיא לדבריה "יקום שלם", ובאחד משירי האלבום החדש, "מה את רואה", היא ממקמת את עצמה על אחד הספסלים בגינה, בעמדה של אשה מבוגרת שרואה את העולם אך העולם אינו רואה אותה. "גם את השיר הזה כתבתי לפני הרבה שנים. אולי 20. אני לא חושבת שהייתי כותבת אותו היום כשאני אשה מבוגרת. כשאתה צעיר, והזקנה היא לא דבר ממשי, יש בה משהו פיוטי. היא רעיון. היום הזקנה קרובה מדי למציאות. מזמינים אותי לפעמים לקבוצות תמיכה ומפגשים של הגיל השלישי. אני מתעלפת. תעזבו אותי. מגיעים ברושורים כאלה, או שחברים אומרים 'יש מפגש, כדאי שתבואי'. למה? רק התחלתי לגלות את העולם. לא, סתם".

אלברשטיין ב-1971צילום: יעקב אגור

כשהשיר הזה הציג את נקודת המבט של מישהי שרואה אך אינה נראית, חשבתי שאולי את אומרת משהו על כך שלא רואים מספיק את השירים החדשים שלך, להבדיל מהקלאסיקות הישנות.

"לא, לא, לא. אני יודעת שהשירים החדשים לא מהדהדים, אבל אין לי בעיה עם זה. להיפך, אני דווקא מרגישה יותר אותנטית עם האופן שמקשיבים לי בשנים האחרונות מאשר עם האופן המוגזם של מה שהיה פעם".

מה זאת אומרת "האופן המוגזם"?

“בשנות השבעים חשבתי שזה מוגזם כמות הפעמים שמשמיעים אותי ברדיו. 'את תלכי בשדה' חמש פעמים ביום? זה נראה לי מופרך. זאת לא מוסיקה קלה. היום משמיעים פחות. מרגע שהתחלתי לכתוב את שירי, כמעט לא משמיעים אותם. את הסינגלים מהאלבום החדש דווקא כן, וזה משמח אותי מאוד, אבל ככלל השירים שלי מהתקופה המאוחרת לא נכנסו לדנ”א של התרבות, וזה בסדר. נוח לי עם זה".

זה לא מאכזב? בכל זאת, עבדת קשה על השירים האלה, והם שירים טובים. את לא רוצה שישמעו אותם כמה שיותר אנשים?

"שומעים. לא צריך לדאוג. יש אנשים שמגלים את השירים. בהופעות למשל. אתה יודע למה אני עדיין נהנית להופיע? בגלל השירים האלה שלא כולם מכירים. הם נותנים חיים להופעות. הם מונעים מההופעות להפוך למשהו מובן מאליו שכולם יושבים ככה – אלברשטיין שוקעת בכורסה בתנוחת חצי ישיבה-חצי שכיבה – ומזמזמים. השירים הפחות מוכרים גורמים לקהל להקשיב, להיות דרוך, לגלות משהו שהוא לא הכיר. הקהל נהנה מזה שהוא צריך קצת לעבוד".

אז אין שום מרמור על מיעוט ההשמעות ברדיו?

"שום דבר. טפו-טפו. אני לא חושבת שהייתי ממשיכה ליצור אם הייתי ממורמרת. אני מקבלת את הפידבקים שאני זקוקה להם".

ממי?

"מאנשים. אני גם מקבלת נתוני מכירות. הדיסקים נמכרים יפה מאוד. אני מאוד מבסוטית. האגו שלי מסודר. אמנים זה אגו, כמו שאתה יודע".

כמוסיקאית עירנית ומחפשת, היא מבקרת מפעם לפעם במועדוני הופעות קטנים ומקשיבה למוסיקאים צעירים, בעיקר הג'זיסטים שהיא כל כך אוהבת. "אם הייתי מתחילה עכשיו, בטח הייתי מתרוצצת בכל המקומות האלה", היא אומרת. "אוזן בר, שמוזן בר, לבונטין, תמונע. מופיעה עם סקסופוניסט או משהו כזה. אפשר להגיד הרבה דברים נוראים על התרבות המוסיקלית שלנו, אבל מה שיפה זה שלצד הקיסריות והנוקיות יש גם את המועדונים הקטנים האלה. קורים בהם דברים נפלאים".

בקיסריות ובנוקיות לא תראו את אלברשטיין, כמובן, וגם לא במקום מהודר ויוקרתי כמו המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. "אני מקבלת דיפרסיה כשאני שומעת את השם הזה. חררה", היא אומרת. "אני לא מופיעה שם. אני מופיעה במוזיאון תל אביב, בהיכל התרבות בטבעון. אני לא אוהבת מקומות חגיגיים. זה מדכא אותי. כל הזמן מציעים לי לעשות הופעות חגיגיות. אני שומעת את זה, אני מתחילה לבכות".

את יודעת שלא רחוק היום שבו לא תהיה לך ברירה. עוד ארבע שנים תהיי בת 70, ועוד קודם לכן אפשר יהיה לחגוג לך 50 שנות קריירה. אז לא תהיה לך ברירה.

"אני אברח לבן שלי בפלורידה", צוחקת אלברשטיין. "מה אתה חושב, שאני אעשה מופע בפארק? לא יהיה. לא יהיה. אני לא יכולה לעשות דברים שעושים לי אולקוס, ויש דברים ומקומות שאני מרגישה שאני מקבלת אולקוס. אני מעדיפה את הדברים היומיומיים. נוסעת לטבעון, לאשקלון. אני אוהבת את השקט הזה. 500 איש שיושבים ומקשיבים ומגיבים. כמו שאני לא אוהבת להיות קהל בקיסריה, אני גם לא רוצה להופיע שם. או הופעות עם תזמורות. מאז שנות השמונים רצים אחרי לעשות מופע עם מיטב הלהיטים בליווי תזמורת. זה מדכא אותי".

זה לא שאת נמנעת מלשיר את מיטב להיטייך.

"השאלה היא איך זה נשמע. אני שרה את השירים הישנים עם הרכב קטן, שמתבסס על גיטרות. וזה נשמע כל כך רענן. בכלל, גיטרה זה הכלי הכי צעיר בעולם. יש לי תיאוריה שמי שעומד עם גיטרה לא מזדקן. פסנתר זה כבר יותר קלאסי ושמרני. גיטרה, אתה מכניס אותה לקופסה, לוקח אותה אתך לאן שאתה הולך".

את יכולה להבין אנשים שלא אוהבים את השירים שאת כותבת כי בלחנים שלהם חסר המעוף של הלחנים הישנים וכי השירה שהם מאפשרים היא פחות "גדולה" ומפוארת?

"בטח שאני מבינה. תשמע, לקח לי המון שנים עד שהעזתי לחתום על לחן. לא פשוט לעשות את זה אחרי שעבדת עם גדולי הגאונים: סשה, יוני, מתי, וילנסקי. אבל אז אמרתי: בחורש יש עצים מאוד גבוהים, אבל יש גם שיחים, וזכותם של השיחים לפרוח. אני נהנית לשיר את המנגינות שלי, הפחות גדולות. יש בהן לדעתי משהו מאוד מיידי וחם וידידותי. יש גם מקום לסוג כזה של מלודיות, שהן יותר קרובות לשיר עם. לקח לי זמן להבין שיש בזה משהו.

"לא כולם חושבים ככה, וזה בסדר. ויש אנשים שהתרגלו לסוג ההוא של השירים וקשה להם לקבל סוג אחר. ויש גם הרבה חכמולוגים. כאלה שאומרים לך 'את צריכה לעשות את זה, ולעבוד עם ההוא, וכן לכתוב או לא לכתוב'. תודה רבה. הסתדרתי 40 שנה בלעדיכם. אני משתגעת כשאני שומעת שאומרים את זה לאריק. הוא עשה כמה מהדברים הכי יפים שנוצרו, בעולם, בלי העצות שלכם".

אז לא נציע לאיינשטיין להרים טלפון לתמיר מוסקט, אף על פי שלאור העבודה של מוסקט עם אלברשטיין על האלבום החדש, זה כמעט מתבקש. אלברשטיין חשדה שהשילוב עם מוסקט יהיה מוצלח בשל האהבה שלו למוסיקה עממית והיכולת שלו למזג את הרוח העממית עם צליל עדכני ואורגני. בפגישה הראשונה ביניהם עלה שמו של המוסיקאי הצרפתי-ספרדי מאנו צ'או. "הוא המוסיקאי הראשון שדיבר אתי על מאנו צ'או", אומרת אלברשטיין. "אני נורא אוהבת אותו. אפילו ניסיתי פעם ליצור אתו קשר, אבל זה לא הצליח. כשתמיר אמר שהוא מאוד מושפע ממנו, ידעתי שהשילוב בינינו יכול לעבוד".

הם התחילו לעבוד ביחד באולפן של מוסקט. "אני הייתי שרה את השיר עם הגיטרה, ואז הוא היה קופץ על התופים ומוצא גרוב בסיסי. אחר כך ערן (ויץ) היה בא ומקליט גיטרות, ואז הגיעו הנגנים האחרים. היינו יושבים ואומרים למשל: 'כאן צריך טרומבון. או סקסופון'. ואז הייתי מתקשרת ליובל כהן (סקסופוניסט ג'ז) ואומרת 'אתה יכול לבוא עכשיו?' והוא היה אומר 'אני עוד מעט גומר שיעור ואני אקפוץ'. ואז הוא בא והקליט והלך. ישר ולעניין. אחר כך תמיר היה תופר עוד כל מיני סאונדים, כמו איזה חייט צמרת. מוסיף פה כפתור, שם ריצ'רץ'. אני אוהבת את המפיקים הצעירים האלה שבאים מעולם ההיפ-הופ. גוזרים דבר אחד מפה, מצמידים למשהו ממקום אחר. בעיני הם גאונים, אלופים, ותמיר הוא כזה. השילוב הזה בין ה-fine song, הזמרת ה'תרבותית' – אלברשטיין מסמנת את המרכאות בידיה – ותעלולי האולפן האלה, זה מאוד מעניין בעיני".

בתוך רחם

האולפן של מוסקט הוא חדר קטן. לא נכנסים בו יותר משלושה אנשים. "זה היה טוב", אומרת אלברשטיין. "לא היה בלגן של חברותא. היה שקט. חברה שלי קפצה לבקר יום אחר, הסתכלה מבחוץ ואמרה 'נראה שאת יושבת בתוך רחם".

עוד תכונה של מוסקט שמצאה חן בעיניה של אלברשטיין היא שמחת החיים שלו. "אני לא אוהבת פלצנות של 'חשוב'", היא אומרת. "אני עובדת מתוך שמחה. כולם נורא שמחים. אין אצלי סבלים. ברוקנרול יש המון מיתולוגיות על זה שהתאבד, וזה שהרג את ההוא, ואלה שהיו מיליון שעות באולפן עד שהם מצאו את הסאונד הנכון. אין את זה אצלי. יש פשוט כיף, שמחה. מוסיקה זה שמחה.

"זה אחד הדברים המדכאים בתוכניות המוסיקה בטלוויזיה", ממשיכה אלברשטיין. "אין שם שמחה. הן נורא עצובות בעיני. עם כל התחרויות האלה. לשיר זה דבר כל כך כיפי, ושם יש אנשים משותקים, רועדים".

מה שעצוב בעיני זה שאף על פי שהתוכניות האלה שמות את כל הדגש על השירה, כי השירים עצמם כבר קיימים, לא יוצאים מהן זמרים טובים. יוצאים קולות שטוחים וחסרי אישיות.

"אני אגיד לך משהו. חשבתי על זה הרבה. הראש עובד, ומכיוון שנדב איננו אני מדברת עם עצמי. הזמרים האלה, אני הבנתי מה הם מזכירים לי. ירקות ופירות מהונדסים. אני לא צוחקת. ראיתי שמגדלים עכשיו עגבניות בשפופרות. הן לא נוגעות באדמה. ככה נשמעים הזמרים שיוצאים מהתוכניות האלה. הם לא יודעים מה זה במה, מה זה מאחורי קלעים מסריחים, מה זה ריצות בכל הארץ, מה זה מאבקים עם קהל. הם ממש כמו פירות ופרחים מהונדסים. בהתחלה מסדרים אותם ואז הם צומחים לגובה, לא לעומק. אין לזה טעם. זה כמו העגבניות שרי שיש עכשיו. אין להן טעם. הן יכולות לעמוד במקרר שנה והן לא נרקבות, אבל אין להן טעם. אני משתוקקת לעגבניות עם טעם. זה אחד החלומות שלי. הירקנים שלי כבר יודעים. אולי מישהו יקרא את הכתבה ויביא לי. אין עגבניות טובות, עסיסיות, כמו פעם. העגבניות נורא יפות, אבל זה פלסטיק.

"הבחורים והבחורות האלה, כמו שהם נוצרו בתוך החלל הווירטואלי, הם ממשיכים את החיים שלהם שם. הם נהיים דוגמנים ודוגמניות, משחקים בפרסומות וסדרות טלוויזיה. ואז זה מתמוסס. נורא עצוב. והם מאוהבים בקול שלהם. בגלל שזאת תחרות של מי יצעק יותר חזק ומי יסלסל יותר יפה, השיר הוא לא הדבר החשוב. אבל כמה אפשר לחשוב רק על הקול? או.קיי, שרת שיר אחד נורא יפה, מה יהיה בשיר הבא? כמה זמן אפשר עם להטוטים? זה הרי לא קרקס. זה עושה נזק. נזק לחקלאים. זה מזיק לנו, באמת". ה

תודה ל"בית בנמל" ול"אלהיוגה"; מכנסיים וחולצה: "קום איל פו"; ע .צלמת - נועם פריסמן

* * * *

"הדבר הכי אוונגרדי שעשיתי"

הרבה אנשים מחזיקים בבית את הקופסה "חוה אלברשטיין – השנים הראשונות", ובה 16 אלבומים של אלברשטיין משנות השישים והשבעים. אבל כמה אנשים הקשיבו לכולם? אחד האלבומים שלא הכרתי עד לאחרונה הוא "בשירי רחל", של אלברשטיין ודני גרנות מ-1969. כששלפתי אותו במקרה לפני כמה חודשים, חשבתי שאני יודע למה לצפות. בטח יהיו שם לחנים יפים למלותיה של המשוררת, בקולה המופלא של אלברשטיין הצעירה ובקולו היפה של גרנות. מוסיקה מנומסת, ממלכתית. קלאסיקה עברית ישנה.


אבל האלבום התגלה כהפתעה מוסיקלית מרעישה. קולות נהדרים – בהחלט. לחנים יפים – תלוי איך אתם מגדירים "יפה". מה שבטוח: לא נימוס ולא ממלכתיות. להיפך. תקליט נועז, מינימליסטי להתריס, כמעט פרוע. זה לא היופי הנוגה של הזמר העברי. הלחנים, בעיקר אלה של דרורה חבקין, מתבייתים על הכאב שיש בשירי רחל ומביאים אותו אל מקום בלוזי טורד מנוחה. ומעל הכל – התופים. זוהר לוי מתפרע בתקליט הזה כמו שהוא לא התפרע באלבומי הרוק פורצי הדרך שבהם השתתף. יש שיר או שניים שבהם התופים הם הכלי היחיד שמנגן. הם מעוררים תדהמה, לא פחות. לעיבודים היתה אחראית אלברשטיין, אז בת 22.


44 שנים אחרי, כשאלברשטיין מקבלת לידיה את האלבום, היא מתמוגגת. "אני מתרגשת", היא אומרת. "זה הדבר הכי אוונגרדי שעשיתי בחיים. קטלו את זה בזמנו. כתבו שיש שם מנגינות מכוערות. אבל הצעירים אהבו את זה. תשאל את נורית גלרון. כל הכיתה שלה הלכה לראות את ההופעה הזאת". ב-1969 אלברשטיין לא היתה עדיין זמרת קנונית. היא עדיין לא עבדה עם המלחינים והמעבדים הכי מכובדים. "היינו חבורה של צעירים", היא אומרת. "אני, דני, דרורה חבקין, דני ליטני, אלברט פיאמנטה. מוני (אמריליו) פחות, אבל גם הוא רק התחיל אז. אני זוכרת שידעתי שאני לא רוצה נחום היימן וכאלה. היתה לי הברקה שהעיבודים צריכים להיות עירומים. אני לא זוכרת איך הגעתי לזוהר לוי", ממשיכה אלברשטיין ומתחילה להתפקע מצחוק. "הקראתי לו את השירים של רחל, והוא אמר 'ואללה, טובה זאת, איפה היא גרה?' אמרתי 'אין, היא כבר לא גרה'". התקציב היה זעום. "עשינו הכל לבד. לא ידעתי מה זה מפיקים, מעבדים, מנהל אמנותי, מנהל עסקים".
אינדי.

"כן. אני נורא אוהבת שאין כסף. זה מביא את התוצאות הכי יפות".

בחוברת הדיסק יש תצלום שלך עם גולדה מאיר בבכורה של המופע.

"אתה יודע למה? כי זלמן שזר, שרחל היתה אהובתו, הזמין אותנו להופיע בחאן הירושלמי, ואז הגיעו כל החשובים. היה ניגוד בין הפראיות של העיבודים למכובדות של האירוע.  כשאתה צעיר אתה אפילו לא יודע מה אתה עושה. אתה עושה את מה שאתה צריך לעשות".

זה גורם לחשוב על תרחיש אלטרנטיבי שבו הקריירה שלך היתה הולכת למקומות יותר נועזים.

"הרבה פעמים חשבתי שאילו הייתי חיה במדינה אחרת, בלי המשא של המלחמות והשואה והקהילה והמחויבות, יכול להיות שהייתי מתגלגלת למקומות אחרים. אי אפשר לדעת. אבל אתה גדל בארץ, ואתה לא רק אמן, אתה חלק מקהילה ואתה מרגיש מחויבות. כל מיני דברים שעשיתי, אחר כך הפכו אותם לשמאלץ וטקסים, אבל זה לא אומר שהם לא נולדו מצורך אמיתי ומכאבים אמיתיים".


תגיות:

תגובות