אביתר בנאי מקבל את החטא - מוזיקה - הארץ
אלבום

אביתר בנאי מקבל את החטא

הדמות שמשתקפת מבעד לשירי “יפה כלבנה”, אלבומו החדש של אביתר בנאי, כבר לא נתונה במאבק אמוני־מוסרי כל כך נסער. כמה מהשירים מעוררים את הרושם שבנאי הגיע להכרה שהחטא ילווה אותו גם בדרך הישר, ושאין טעם להיאבק בו

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

אחת הדרכים לעמוד על השינוי הדרמטי־אך־עדין (זאת לא חייבת להיות סתירה) בין אלבומו הקודם של אביתר בנאי לבין אלבומו החדש היא להעמיד זה לצד זה את שני השירים מתוך האלבומים האלה ששמם כולל את המלה "עד". "עד מחר" – אני שומע אתכם מזמזמים, אל תפסיקו – היה אחד הלהיטים הגדולים מתוך האלבום הקודם של בנאי, "לילה כיום יאיר", ואפשר להבין מדוע – זה שיר יפהפה בעל מבנה סטנדרטי, עם בית יציב ומתון והמראה מרגשת בפזמון.

לקראת סוף האלבום החדש של בנאי, "יפה כלבנה", נמצא השיר "עד", ורק מההבדל הלשוני בינו לבין "עד מחר" אפשר להבין שמדובר בחיה אמנותית שונה. המלה "עד", כשהיא ניצבת לבדה, בלי אופק להיקשר אליו, היא ישות נזילה למדי, וכך גם התוכן המוסיקלי של השיר. המבנה שלו הרבה פחות פופי מזה של "עד מחר". משפט מוסיקלי קצר ורפטטיבי שמשמש כבית, משפט קצר נוסף שמתפקד כקטע מעבר, ואז פזמון שכולל שלוש מלים בלבד, "בוא עד אלי", ומספק למיניאטורה הזאת פתרון רגשי, שמהדהד בו הפתרון של "עד מחר" ("ילד רץ אלייך, מחבק אותך") אבל שוב, בצורה פחות מפורשת. מי בא אל מי? לא ברור. ככל הנראה זה בנאי שקורא לעצמו.

אביתר בנאי. יבצע את אלבומו האחרון "יפה כלבנה" במלואוצילום: עירא דיין

ההבדל בין "עד מחר" לבין "עד" משקף במידה רבה את ההבדל בין שני האלבומים. "לילה כיום יאיר" כלל שלושה להיטים נהדרים ("אותיות פורחות באוויר" ו"עד מחר" ושיר הנושא), שהפכו אותו לרב מכר והיו לטעמי שיאיו האמנותיים של אלבום שכיצירה שלמה נפל במידת מה מסכום חלקיו. באלבום החדש אין להיטי פופ עיליים כמו השירים האלה (השיר "יפה כלבנה" בנוי מאותם חומרים, אבל הוא לא לגמרי שם), ואם אפשר להסתכן בניחוש – המחסור הזה יגרום לכך שההתנפלות על האלבום תהיה מעט פחות מסיווית.

מבחינה אמנותית, לעומת זאת, לא רק ש"יפה כלבנה" אינו נופל מ"לילה כיום יאיר", אלא שלטעמי הוא עולה עליו. הוא בוודאי אלבום יותר מעניין. ראשית, העובדה שהשירים פחות מובנים וקצת יותר נזילים (שום דבר ניסיוני, כן? אנחנו מדברים על אמן מיינסטרים שאינו רוצה להרחיק את קהלו) מחייבת את בנאי ואת המפיק שלו, אמיר צורף, לצייד את השירים ברשת צליל שתייצב אותם בלי לגזול מהם את המהות האוורירית והמרחפת שלהם. מהבחינה הזאת הם עשו עבודה מצוינת. בהאזנה שטחית זה אולי נשמע דומה לאלבום הקודם, אבל האזנה קרובה יותר מגלה הבדל די מפליג, בעיקר בכל הנוגע לתרומה המכריעה של הסינתסייזרים של צח דרורי, שממש מושלים באלבום ביד רגישה ויצירתית.

הסיבה השנייה לכך ש"יפה כלבנה" הוא אלבום מעניין יותר מ"לילה כיום יאיר" היא חוסר האחידות שלו. זה נשמע כמו חיסרון, אבל זה יתרון, בעיקר בהשוואה לאלבום הקודם. הבעיה העיקרית של "לילה כיום יאיר" היתה אחידות מוגזמת. שיר אחרי שיר התנהל פחות או יותר באותו קצב, עם פחות או יותר אותו מצב רוח. לא היתה דינמיקה מספקת. ב"יפה כלבנה" יש דינמיקה. מבחינה קצבית, צלילית ואולי גם רגשית, תרשים האק"ג שלו יותר קפריזי מזה של "לילה כיום יאיר". יש עמקים וגבעות, שירים רכים לצד רצועות סוחפות.

באופן פרדוקסלי לכאורה, השפיצים באק"ג מצביעים דווקא על כך שהפציינט יותר בריא, או לפחות יותר נינוח. הדמות שהשתקפה מבעד לשירי "לילה כיום יאיר" היתה נתונה במאבק אדירים בין החטא לדרך הישר, והאחידות הזהירה של המוסיקה, שהיתה מנוגדת באופיה למאבק הזה, נשמעה כמו ניסיון לא נכון מצדו של בנאי לאזן את האש שבערה בנפשו בעזרת פסקול מתון מדי.

הדמות שמשתקפת מבעד לשירי "יפה כלבנה" כבר לא נתונה במאבק אמוני־מוסרי כל כך נסער. היא לא הגיעה למנוחה והנחלה, רחוק מזה, אבל היא כבר לא אחוזה כולה בתוך המאבק הזה. כמה מהשירים מעוררים את הרושם שבנאי הגיע להכרה שהחטא ילווה אותו גם בדרך הישר, ושאין טעם להיאבק בו. להיפך, צריך לקבל אותו.

ייתכן שהוא למד את השיעור הזה מהילדים שלו, או מהתבוננות בילד שהוא עצמו היה, התבוננות שמלווה כל הורה ונמצאת בבסיס של האלבום הזה. אין כמעט שיר ב"יפה כלבנה" שלא מורגשת בו טביעת אצבע של ילד על תהליך היצירה. תצלום העטיפה מראה צללית של אשה בשביס, אבל התצלום המייצג של האלבום הוא זה שנמצא על שער חוברת הדיסק. בהתחלה רואים בו רק ילד אחד, זה שקופץ בתנופה מלאת חיים, אבל לאחר מכן מגלים ילד נוסף, כמעט נסתר, שיושב בצד, מוצלל כולו, וצופה בילד הקופץ. שני הילדים, הפועל והמתבונן, נמצאים בתוך השירים. זה אלבום שכורך יחדיו תנופה ומחשבה.

זה גם אלבום עם בטן מלאה, כלומר אלבום שהחלק האמצעי שלו – שיר 5 עד שיר 8 – הוא החלק הטוב ביותר שלו. המתח הדוהר של "תל אביב"; ההתבוננות העצמית המכאיבה והמרתקת של "נער", שחורג לחלוטין מהקו המוסיקלי הרגיל של בנאי; הפיכתה של ילדה אחת לסובייקט קטן שעליו עומד העולם כולו ב"שאו שערים"; וההשתפכות הלא אופיינית של בנאי בניגון "שלוש תנועות" – ארבעת השירים הנהדרים האלה הם שיאו של האלבום.

מה שקורה לפניהם ואחריהם מעורר תגובה מעורבת. "יפה כלבנה" נפתח עם שני שירים יפים ("ילדים" ו"גנב"), אבל אחר כך מאט עם שיר הנושא הלא מלהיב ועם "גל", שבו בנאי מנסה משום מה לשחזר גרוב שמזוהה לחלוטין עם אסף אמדורסקי. הישורת האחרונה של האלבום, אחרי הניגון הנהדר, נפתחת עם "I Love you", שיר קלוש למדי, ממשיכה עם "עד" המצוין ומסתיימת עם "שביר" הקטן והנאה.

איתרע מזלו של השיר האחרון ושעה אחרי ששמעתי אותו באחת ההאזנות לאלבום התחיל להתנגן ברדיו "שביר" של אריק איינשטיין. בנאי הלך באלבום הזה על שמות שירים של מלה אחת, וזאת בעיה. גם "עד", כשחושבים על זה, נופל לאותה מלכודת, ואפילו עמוקה יותר (הו, "עד" המופלא של סשה ארגוב ואהוד מנור!). אבל אם אלה הבעיות של בנאי, מצבו טוב. "יפה כלבנה" רחוק מלהיות אלבום גדול, אבל קרוב מאוד להיות אלבום מצוין.

אביתר בנאי – “יפה כלבנה”. הד ארצי

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ