"ביץ' פוסילס" בבארבי: אחת ההופעות הנשכחות

להוציא כמה שירים מוצלחים, ההופעה של “ביץ’ פוסילס” - מאובני החוף - סבלה מעודף נימוס ומהקצב ההוא שמנענע את הראש אבל לא את האגן

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בן שלו
בן שלו

אחת הבעיות העיקריות עם להקות אמריקאיות היא שהמוסיקאים שמנגנים בהן הם אמריקאים. לקראת אמצע ההופעה של "ביץ' פוסילז" בבארבי אמר הסולן, דסטין פייזר, לקהל: "זאת אחת ההופעות הכי בלתי נשכחות שיהיו לנו אי פעם". זה לא נשמע כמו מריחה שקרית של הקהל, אלא כמו צורת הדיבור האמריקאית, שבה כל דבר נחמד נהפך מיד ל-Awesome. צריך גם לקחת בחשבון שהקהל היה באמת אוהד ושחברי הלהקה התרגשו מהביקור בישראל הרחוקה, וגם לא ישנו שלושה ימים. ובכל זאת, אי אפשר היה לקנות את ההכרזה הבומבסטית של פייזר לפי ערכה הנקוב, ובוודאי שאי אפשר היה להחזיר לו באותה מטבע. מבין כל ההופעות של להקות מחו"ל שהיו כאן בתקופה האחרונה, זו של מאובני החוף היתה אחת היותר נשכחות.

לא שציפינו לגדולות ונצורות. האלבומים של "ביץ' פוסילז" הבהירו שלא מדובר בלהקה מקורית או מעניינת במיוחד. אבל לפעמים הופעות של להקות מהסוג הזה יכולות להפתיע ולהיות טובות מאוד, וראו את ההופעה המקסימה של להקת "רינגו דת' סטאר" בבארבי לפני שבועיים. אתמול, למרבה הצער, השדרוג המיוחל של הרגע החי לא הסתייע. מה שהיה חביב באופן שגרתי בהקלטה נותר חביב באופן שגרתי גם בלייב, רק עם טיפה יותר אנרגיה. מקדם הרוקנרול היה בינוני עד נמוך, השירים היו מנומסים ותקניים, המנגינות נטולות עוקץ או ייחוד, השירה סבירה, והדבר הכי בעייתי – כמעט כל השירים התנהלו בדיוק באותו קצב מנענע־ראש־אך־לא־אגן. כשהמתופף הנהיג את הקצב הזה בפעם השישית או השביעית ברציפות, היה בכך ממד כמעט קומי. "אנמיה", סימס חבר אחרי 25 דקות של הופעה.

סולן ה"ביץ' פוסילז", דסטין פייזר. מחמאות לקהל הישראליצילום: דודו בכר

חמש דקות לאחר מכן, ההופעה התחילה פתאום לקחת כדורי ברזל. זה קרה אחרי נאום קצר של פייזר, שעסק בימי התיכון (הלא מאוד רחוקים במקרה של הלהקה הצעירה הזאת). פייזר דיבר על כל אותם מורים וחברים לכיתה, שמקפידים לומר לך שאף פעם לא תגיע לשום דבר. "הנה, אנחנו מנגנים במקום כמו תל אביב", הכריז פייזר. "זה אומר שבכל זאת הגענו למשהו".

זה היה נאום ילדותי, מה גם שהתצוגה המוסיקלית של הלהקה עד לאותו רגע לא היתה משכנעת, אבל הוא התגלה כיעיל. משהו זז בהופעה. השיר שאחרי הנאום עלה על קודמיו בסעיף האנרגיה, והגיטריסט השני של מאובני החוף ניגן מלודיה ברורה ויפה, מרכיב שהיה חסר מאוד בחצי השעה הראשונה של ההופעה. גם השיר הבא, שבו פייזר ירד מהבמה וחדר לתוך הקהל, היה מוצלח, וגם השיר שאחריו.

ה"פוסילס" בהופעה. לא רחוק מימי התיכוןצילום: דודו בכר

אלא שאחרי רבע שעה טובה, העניינים חזרו לסורם. המקצב האופייני של "ביץ' פוסילז" צילצל את צילצולו הלא מלהיב, השירים שוב לא הצליחו לקבל צורה, והפער בין הדברים שפייזר אמר ("אנחנו עומדים לתת את כל מה שיש לנו") לבין הרוח המתונה שנשבה מהכלים וממיתרי הקול היה די גדול. את השיר האחרון בהדרן פייזר שר־דיבר מתוך טראנס כביכול. במובן מסוים הוא הזכיר את מייקל סטייפ. ב-999 מובנים אחרים הוא לא.

“Beach Fossils”. בארבי תל אביב, 16.9

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ