בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לו ריד, 1942-2013

במותו של לו ריד איבד הרוקנרול את אחד היוצרים החשובים בתולדותיו: אמן שהרחיב את גבולות הרוק, לקח אותו לסמטאות הכי חשוכות של העיר ושל הנפש, ודווקא שם זיקק כמה מהשירים הכי יפים שנכתבו במחצית השנייה של המאה ה-20

55תגובות

רק שלשום השמיעו בגלגלצ את "Perfect day", ומי יכול יהיה לשער שהיום יהיה ההיפך ממושלם – יום עצוב ומר בשביל מיליוני חובבי מוזיקה ברחבי העולם. לו ריד מת בגיל 71, והרוקנרול איבד את אחד היוצרים החשובים בתולדותיו: אמן שהרחיב את הגבולות של הרוק, לקח אותו לסמטאות הכי חשוכות של העיר ושל הנפש, ודווקא שם, בתוך האפילה, הצליח לזקק כמה מהשירים הכי יפים שנכתבו במחצית השנייה של המאה ה-20.

רק לפני כמה חודשים אשתו של ריד, לורי אנדרסון, הפתיעה את עולם המוזיקה וסיפרה שריד עבר השתלת כבד שהצילה את חייו. "זה היה חמור מאוד. הוא גסס. לא עושים דברים כאלה בשביל הכיף", אמרה אז אנדרסון והוסיפה: "אני חושבת שהוא אף פעם לא יתאושש בצורה מלאה, אבל הוא יחזור לעשות דברים בחודשים הקרובים. אלה חיים חדשים בשבילו".

גטי אימג'ס

ריד עצמו כתב בדף הפייסבוק שלו: "אני ניצחון של הרפואה, הפיסיקה והכימיה המודרניות. אני יותר גדול וחזק מאי פעם. אני מחכה לחזור להופיע ולכתוב שירים כדי לתקשר עם הלב והנשמה שלכם ועם היקום". הוא ימשיך לעשות את זה, כמובן, עוד שנים רבות, אבל ללא הנוכחות הממשית שלו, שיכלה להיות מהפנטת חרף האקסצנטריות של ריד. מי שזכה להיות בהיכל התרבות בתל אביב לפני חמש שנים, כשריד התארח בהופעה של אנדרסון ושר את "I'll be your mirror", שירה הגדול של ה"ולווט אנדרגראונד", בוודאי יודע למה הכוונה. ההרגשה היתה שהלב מאיים להתפוצץ בתוך בית החזה.

לו ריד נולד בברוקלין ב-1942 למשפחה יהודית. אביו סידני היה רואה חשבון. כנער, ריד המרדן היה וירוס בתוך המערכת השמרנית, והמערכת עשתה הכל כדי לרסן אותו, לרבות טיפול בשוק חשמלי שהיה אמור "לרפא" אותו מנטיות הומוסקסואליות. הטיפול נמשך שמונה שבועות, וייתכן שהוא עיצב במידה כלשהי את האישיות היוצרת של ריד והוביל אותה אל המקומות הכי אפלים וחשופים. אבל למרות העיסוק הבלתי פוסק בפצעי הנפש, יש הרבה אופטימיות בשירים של ריד. האהבה והיופי מבצבצים תמיד מבעד לשנאה העצמית, וזאת הסיבה שלאורך השנים הרבה אנשים שאבו נחמה מהיצירה של ריד.

בגיל 20, אחרי כמה ניסיונות לא מבושלים בתחום הפולק. ריד הקים את להקת הרוק הראשונה שלו, "אל-איי והאלדורדוס". הוא וחבריו ניגנו קאוורים לשירים של צ'אק ברי ואת שיריו הראשונים של ריד, והופיעו במסיבות אחווה באוניברסיטת סירקוז, שם ריד למד, וגם בשכונות השחורות של העיר, חיזיון לא שכיח כשמדובר בלהקה לבנה. נראה שלהתנסות הזאת בריתם אנד בלוז יש חלק בכך שהשירים של ריד, ניסיוניים ופרועים ככל שיהיו, היו תמיד קליטים ובעלי עמוד שדרה קצבי חזק ויציב. הלהקה התפרקה ב-1963 אחרי שריד, בלתי צפוי כתמיד, סירב לעלות להופיע ופצע את עצמו במתכוון כשהלם באגרופו בחלון זכוכית.

ב-1965 ריד פגש את ג'ון קייל, והמפגש בין שני היוצרים, בתוך החממה היצירתית-אך-מעוותת של אנדי וורהול וה"פקטורי" שלו, הולידו את "ולווט אנדרגראונד", אחת הלהקות המשפיעות ביותר בתולדות הרוק. בזמן אמת הלהקה (שכללה גם את הגיטריסט סטרלינג מוריסון והמתופפת מורין טאקר) לא זכתה להכרה. האלבום הראשון והאדיר שלה, שיצא ב-1967 והיה מנוגד לחלוטין לערכי האהבה והלום של ההיפים, בקושי נמכר, וכשהלהקה הניו יורקית כל כך נסעה להופיע בסן פרנסיסקו היא נתקלה בקבלת פנים עוינת מאוד.

אבל עם השנים התברר איזה מטען כביר הביאה ה"ולווט". העיסוק של ריד בניכור, סמים וסאדו מזוכיזם הרחיב את השפה של הרוק, והמוסיקה של ה"ולווט" – קשוחה ועם זאת רגישה להפליא, ניסיונית ועם זאת ישירה ומיידית – נהפכה לתבנית שלתוכה נוצקו סגנונות כמו הגלאם רוק, הפאנק והניו וייב. "כל דבר שהרגשתי אבל לא ידעתי על מוזיקת רוק נפרש לפני בתקליט אחד", אמר דייוויד בואי, שהמפגש עם האלבום עיצב במידה רבה את דרכו.

אי-פי

"הרואין", מתוך אלבום הבכורה של ה"ולווט", הוא אולי הדוגמה המונומנטלית מכולן לחדשנותו ולגדולתו של ריד: שיגעון גדלות ותחושת אפסיות מסתחררים ביחד בתוך ורידים מחוררים בדרך אל האקסטזה של החורבן. כמעט 50 שנה אחרי שנכתב, ואחרי אינספור השמעות, השיר הזה עדיין מזעזע ומדהים.

ה"ולווט" התפרקה ב-1970, כמעט ללא הכרה וללא שום הצלחה מסחרית. ריד עבד זמן מה במשרד של אביו ואחר כך הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, שלא זכה להצלחה. הפגישה עם המעריץ דייוויד בואי בניו יורק ב-1972 שינתה את הקריירה של ריד. בואי, אסיר תודה לריד על האופקים החדשים שהוא פתח בפניו, הטיס את ריד ללונדון, שבה כמעט אף אחד לא זיהה אותו (לא שבניו יורק המצב היה הרבה יותר טוב), והפיק את אלבומו המצליח ביותר, "טרנספורמר", שממנו לקוחים שלושת הלהיטים היחידים בקריירת הסולו של ריד, "Walk on the wild side", "Perfect day" ו"Satellite of love".

הצעד הבא היה הצלחה אמנותית והתאבדות כלכלית. חברת התקליטים של ריד קיוותה לעוד שובר קופות, אבל קיבלה את "ברלין", אחד האלבומים העצובים ביותר בתולדות הרוק – מלודרמה קורעת לב של תלישות, שקיעה ומוות. היום "ברלין" נחשב יצירת מופת, אבל בזמן אמת המבקרים שנאו אותו והקהל לא קנה. "רולינג סטון" קרא לו "אסון". ריד העיר באירוניה "למי אכפת ממבקרים? 'ברלין' הוא אלבום למבוגרים", אבל האמת היא שהוא נפגע עד עמקי נשמתו.

אמצע שנות ה-70 היו שנים אפלות בחייו של ריד. הוא הסתובב ברחובות ניו יורק מסומם, רזה כמו שלד, שערו צבוע בצהוב מחריד. הוא המשיך לכתוב גם שירים עדינים ויפהפיים, אבל לצדם הוציא את אחד האלבומים הקיצוניים בתולדות הרוק, אם לא הקיצוני ביותר, "מטאל מאשין מיוזיק" – 64 דקות של רעש אימים נטול מלודיה ומלים. יותר הארדקור מזה לא יכול להיות. לא שאפשר באמת להקשיב לאלבום הזה מהתחלה עד הסוף, אבל בתור הצהרה פאנקיסטית זה היה אלבום מרהיב.

בכלל, אף על פי שריד היה אחד הכותבים הדגולים של הרוק, והאיש שהביא אולי יותר מכל אחד אחר את הספרות לתוך הרוקנרול, הוא היה מאמין קנאי בכוח של הרוק כצליל ועוצמה. כמו בוב דילן, ריד התרעם ובצדק על כך שנטו להתייחס אליו רק ככותב טקסטים ושכחו שהוא גם מוסיקאי מעולה. לא רק מלחין נפלא, אלא גם חוקר מעמיק של סאונד, ובעיקר סאונד של גיטרות. כלל ידוע בין עיתונאים שקיבלו את המשימה המפחידה לראיין אותו היה שחייבים לדבר אתו לפחות שעה על מגברים ואפקטים, שאם לא כן הוא קובר את המראיין בעודו בחיים, דבר שהוא עשה בכל מקרה.

בהמשך שנות ה-70 וה-80 הקריירה של ריד ידעה עליות ומורדות, צלילות אל התהום ואלבומי גאולה. אלבום כזה היה "המסיכה הכחולה" מתחילת שנות ה-80, וכך היה גם "ניו יורק" מסוף אותו עשור. בתחילת שנות ה-90, כשהוא חווה שיא יצירתי, ריד הופיע בפארק הירקון כאמן החימום (!) של פיטר גבריאל. כמה שנים לאחר מכן, בסינרמה בתל אביב, הוא העניק הופעה בלתי נשכחת.

באחד הראיונות המפורסמים עם ריד, מ-1973, נשאל הזמר בעל יצר ההרס העצמי המפותח מתי הוא מתכנן למות. "אני מתכנן להגיע לשיבה טובה ולגדל אבטיחים בוויומינג". בשביל אדם אינטנסיבי כמוהו, שכתב פעם על עטיפת אחד מאלבומיו "השבועות שלי מביסים את השנים שלכם", גיל 71 הוא אכן שיבה טובה. אחרי מותו, הצד הפראי של הרוקנרול יהיה מקום הרבה פחות עמוק ומעניין. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו