בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריק איינשטיין

יכול להיות שזה נגמר?

אריק איינשטיין היה הזמר הישראלי בה"א הידיעה. לא רק כי היה זמר גדול, אלא כי ידע תמיד "להיות בתוך השיר עד כלות, אך בה בשעה גם לעמוד איכשהו מחוצה לו, כמתבונן", כפי שניסח זאת עלי מוהר

161תגובות

לפני כעשר שנים נפגשו אריק איינשטיין ועלי מוהר לסדרת שיחות, שהולידה את הספר "זו אותה האהבה". אחת השיחות המעניינות בספר, שיצא אחרי מותו של מוהר, נסובה על אמנותו הגדולה של איינשטיין, אמנות ביצוע השיר. "איך לשיר שיר? זה דבר שעובר בכלל במחשבה שלך? איך לבצע את השיר?" שאל מוהר. ואיינשטיין השיב: "כן, אבל זה לא דברים שאפשר לנסח אותם במלים. זאת אומרת אפשר, אבל זה יהיה שטחי". "אבל זה דבר שאתה עובד עליו, או שזה אינטואיטיבי לגמרי?" הקשה מוהר.

"תראה, זה שונה משיר לשיר", השיב איינשטיין. "יש שירים שהם כל כך – אני קורא לזה 'מונח'. שירים שמונחים נכון. זאת אומרת שבסך הכל אתה צריך לא לקלקל אותם. יש שירים יותר בעייתיים, ואז לפעמים אני מרגיש שצריך יותר כוח, או רגש, תלוי בשיר. אם יש דבר שאפשר לקרוא לו חוט השני, דבר שהרבה פעמים חסר לי, ואפשר להגיד שאני חושב עליו, זה החיוך: איזשהו חיוך גם באמירות שעל פניהן הן לא מחויכות. שיהיה גם בהן חיוך של כאילו השלמה. גם בדברים שהם לפעמים אפילו על גבול הכאב. איזושהי השלמה.

ספרו לנו על אריק איינשטיין שלכם

"בעניין הזה אני תמיד לוקח דוגמה מהבלוז, שבו שרים בעצם מלים נורא כואבות – 'עזבת אותי ורע לי וגשם בחוץ ואני אבוד' – ואז בא תמיד 'או בייבי בייבי בייבי', אתה מבין. למרות הכאב יש איזה חיוך".

איינשטיין היה הזמר הישראלי בה"א הידיעה. הוא זכה למעמד העל הזה, שהוא לא חלק עם אף זמר אחר, בראש ובראשונה משום שהיה זמר גדול, שידע תמיד "להיות בתוך השיר עד כלות, אך בה בשעה גם לעמוד איכשהו מחוצה לו, במרחק מה, כמתבונן", כפי שניסח זאת עלי מוהר. איינשטיין שימש גם מעין סנדק של המוזיקה הישראלית החדשה, זו שצמחה בסוף שנות השישים, והיה חוליה מקשרת גדולה וחשובה בין הזמר העברי לבין הרוק הישראלי. בנוסף לכך, הוא היה מגלה הכישרונות הגדול ביותר של המוזיקה הישראלית. הטעם המשובח והחושים החדים שלו הוליכו אותו אל צעירים אלמונים או אלמונים למחצה כשלום חנוך, יעקב רוטבליט, מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, שם טוב לוי, יצחק קלפטר. בכולם זיהה את הכשרון הגדול, ובכולם נתן אמון גמור בשלב מוקדם מאוד של דרכם המקצועית.

במבט רחב יותר, שלא מתמקד רק בתרומה המוסיקלית העצומה שלו, דומה כי איינשטיין היה האמן הישראלי האהוב ביותר מפני שהוא גילם את דמותה הממשית של התרבות הישראלית ובאותה עת גם דמות אידיאלית שהתרבות שלנו ביקשה לשוות לעצמה אך היתה רחוקה מהמציאות. מצד אחד, הוא היה אדם ואמן ישיר, מחוספס, חם, אכפתניק, דוגרי. אך באותו זמן ממש הוא היה זמר אלגנטי בצורה יוצאת דופן, בעל סגנון מושלם, דיקציה מפוארת. הוא אף פעם לא הזיע בשירתו, חרף האקלים הים תיכוני ועל אף עיגולי הזיעה הממשיים שנקוו בחולצתו. והיו בו ביישנות לא ישראלית וריחוק לא ישראלי וצורך עמוק ולא ישראלי לסגור את דלת הבית ולא לתת לחבר'ה להתנחל אצלו בסלון.

אבל פני הכל היה הקול והצורה שבה איינשטיין שלט בו. "כשמדברים על קולו של איינשטיין מתכוונים לא רק לבריטון הרחב ורב הגוונים, כי אם לכל הקשת הרחבה שכולל הביצוע: השילוב הנדיר של רגישות מוסיקלית עם חוש מדויק לתזמון ולעיתוי, זה השילוב שמייצר את הפיסוק – פרייזינג בלעז – אותה שלמות של הרמוניה בין מלים למנגינה, אותו דיוק מופלא של מיקום המלים בתוך המנגינה, שהוא מסימני ההיכר המובהקים של איינשטיין ומיסודותיה – וסודותיה – של אמנותו.

"דומה", המשיך מוהר, "שחוט מידה דק כחוט השערה שומר עליו – הן משטחיות של ביצוע מיופייף וריק מרגש, ובעיקר מהפרזה, מ'דביקות יתר' כפי שהוא מכנה זאת, ומפיתוי לגלוש לרגשנות. בעצם, פיתוי זה אינו אורב לו; פשוט אין דבר שמרתיע אותו יותר. כי אריק אף פעם אינו רק רגשי. כמעט תמיד הוא גם מהורהר; גם חי את הרגע שאותו הוא שר – אבל בה בעת גם נזכר בו, לא פעם בחיוך, מתבונן בו, קצת מהצד".

איינשטיין היה שמרן גדול. "אם הייתי מהאנשים בראשונים בעולם, העולם לא היה מתפתח", אמר פעם. " אני הייתי חותם על הקיים. לא רוצה להמציא כלום, לא אש, לא חשמל, תן לי מה שיש". אבל בד בבד עם השמרנות הזאת הוא היה, כמעט בעל כורחו, גם חדשן לא קטן. ההתבוננות, התבונה האוזן הנפלאה שלו לכישרונות צעירים – כל אלה הפכו אותו לדמות המפתח של המוזיקה הישראלית באותו רגע מכריע שבו עברה מהזמר אל עולם הפופ והרוק.

איינשטיין לא היה אף פעם זמר רוק. הוא לא צעק ולא שאג. בשיר אחד בלבד, "היה היה" מתוך האלבום "פוזי", הוא פרק בצורה שלוחת רסן את הצער העמוק שלו על מותו של עמית אהוב, הפסנתרן הצעיר זיגי סקרבניק. אבל אף על פי שלא היה זמר רוק, איינשטיין היה הדמות החשובה ביותר בתולדות הרוק הישראלי. בשלושת האלבומים שהוציא במעבר משנות השישים לשבעים – "פוזי", "שבלול" ו"פלסטלינה" – הוא ניסח ביחד עם שלום חנוך את קווי המתאר של השיר הישראלי בעידן החדש, וקווי המתאר האלה שרירים וקיימים עד היום.

לא זמר רוק מובהק, וגם לא איש זמר עברי מובהק – ועם זאת שני הדברים גם יחד. איינשטיין מיזג את שתי האסכולות, המנוגדות בהיבטים כה רבים, לכדי סגנון אישי שהיה בלתי ניתן לחיקוי אבל השפיע על כל המוזיקה הישראלית שבאה אחריו. "מבחינה מוזיקלית יצא לי להיוולד בתקופה הנכונה", אמר. "הספקתי להכיר את דור המייסדים, לספוג, כילד בשנות הארבעים, את המוזיקה של דוד זהבי, מתיתיהו שלם, נחום נרדי... אנשים שבאו מנופים רוסיים קרים וכתבו על החולות והבדווים והגמלים. אחר כך היתה כל המוסיקה שנעשתה סביב מלחמת השחרור: וילנסקי, ארגוב, הצ'יזבטרון. ואז באו הלהקות הצבאיות, וגם אנחנו, הדור שלי, נכנסנו לתמונה".

יותר מכל אמן אחר בדור שלו, איינשטיין שינה את הדרך שבה שרים שיר פזמון ישראלי. הוא הסיר את כל המחלצות המלאכותיות שאיפיינו את סגנון השירה של הזמר העברי והלהקות הצבאיות והפך את מישלב השירה של המוזיקה הישראלית לטבעי ונינוח. בסגנון השירה שלו, וגם בתוכן של שיריו מסוף שנות השישים ואילך, הוא לא ייצג עוד איזה "אנחנו" קולקטיבי. ועם זאת, ה"אני" שהוא ביטא, חרף הסתגרותו המפורסמת, לא היה אף פעם "אני" שחף מזיקה אל הקולקטיב. ה"אנחנו" תמיד ביצבץ אצל איינשטיין מאחורי ה"אני".

בתחילת שנות השמונים הוא הפסיק להופיע. "הופעתי מגיל 18 עד "42 ", סיפר לעלי מוהר. "זה לא מעט ועם הזמן זה נהיה יותר מדי בשבילי. מלחיץ מדי. פשוט, ההרגשה היא שהפוטנציאל האמיתי שלי הוא לא שם. לא בהופעות. אני לא בדיוק חיית במה. מה שמעכב, מקשה, זאת המבוכה, הביישנות, וזה הלך והחריף עם השנים. היו כמובן הופעות שנהניתי בהן, וכשכבר הייתי על הבמה זה היה בסדר, אבל השעות שלפני, היום שלפני, אלה היו תמיד קשים מאוד. אגב, כשאני אומר ביישנות אני לא מתפאר בזה. יש נטייה לראות בזה תכונה טובה וזה לא כך.

"הלוואי שהייתי תופס מיקרופון ושר כמו איזה סינטרה, אבל אין לי את זה, ובן אדם צריך להתאים את עצמו ליכולות שלו. לעומת זאת, בעבודה באולפן אני פורח. שם אני בסביבה הטבעית שלי. לא מתבייש. הבעיה היא שבמקצוע הזה יש מוקש: להצלחה מתלווים סוג של פרסום וסוג של הערצה, ועם זה אני לא מסתדר. אני אומר עד כאן. נעים להיות נאהב, אבל לא מעבר לזה".

האלבום הקלאסי האחרון של איינשטיין היה "משירי אברהם חלפי" עם יוני רכטר מסוף שנות השמונים. בעשרים השנים שלאחר מכן הוא לא הוציא אלבומים מפוארים, אבל הוא המשיך להוציא אלבומים בזה אחר זה, וההתמדה והחריצות שלו היו מעוררות השתאות. כמו תמיד הוא גייס את מיטב הכישרונות של התקופה, הטריח את עצמו לאולפנים הביתיים שלהם והתייחס אליהם כשווים אליו. כשעיתונאי כתב דברים לא מחמיאים על שותפו האחרון, גיא בוקאטי, הוא כעס כאילו פגעו בבנו.

הקהל הישראלי לא קיבל תמיד את אלבומיו המאוחרים של איינשטיין בזרועות פתוחות, אבל גם אם כמכלול אלה לא היו אלבומים נפלאים, בכל אחד מהם היו שיר או שניים או שלושה שיכלו לעמוד בקומה די זקופה ליד שיריו הקלאסיים. כזה היה "רוקד את הטנגו לבד", מתוך אלבומו האחרון של איינשטיין, "כל הטוב שבעולם", שיצא לפני שש שנים. איינשטיין נשמע בו כל כך שביר, כל כך פגיע. "כתבתי לך הרבה שירים וזה יהיה האחרון", הוא אומר לאהובתו בתחילת הפזמון; אחר כך הוא דורש, בזעקה סדוקה, "אז קחי ממני קצת כאב"; ואחרי שהזעקה גומרת אותו הוא מוסיף, כמעט בלחש, בשארית כוחותיו, "זה הורג אותי ככה, לאט לאט".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו