בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגעגועים לאריק איינשטיין החלו עוד בחייו

בן שלו על רגע בלתי נשכח המעיד עד כמה היה אריק איינשטיין צרוב בהוויה הישראלית

9תגובות

גל גדול של געגוע שטף את הארץ בשעות הארוכות, העצובות, שחלפו ועדיין חולפות בעצלתיים מאז שנודע על מותו הפתאומי של אריק איינשטיין. אין דבר יותר טבעי מהגעגוע לאמן אהוב שאיננו, אבל יש סוג אחר של געגוע שעולה בערכו על הגעגוע הסטנדרטי והאוטומטי הזה. זה געגוע שמתעורר רק בעת המפגש עם אמן גדול באמת, והוא התעורר במקרה של אריק איינשטיין – הגעגוע לזמר בעודו בחיים. הכמיהה להימצא במחיצת קולו כשהוא עדיין היה אתנו בגופו.

לכאורה זה בלתי אפשרי, בוודאי במקרה של אמן כמו איינשטיין שהנוכחות שלו בתרבות הישראלית על כל אגפיה היתה כל כך עמוקה ומקיפה. לא היה יום ב-45 השנים האחרונות שבו שירים שלו לא התנגנו ברדיו, וגם אם לא היית ליד רדיו יכולת לשמוע משפטי מפתח מתוך השירים של איינשטיין בשיחם של האנשים סביבך. ארצי מולדתי את הולכת פייפן. ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל. עוף גוזל, חתוך את השמים. כשהיינו צעירים, את זוכרת. צא מזה, מה אתך. מישהו שר את זה קודם. אמרו את זה קודם, לפני. בקיצור, איינשטיין היה בכל מקום: ברחוב, בבית הקפה, בבית וכמובן ברדיו ובטלוויזיה. נוכחותו היתה כל כך קבועה ומובנת מאליה. איזו סיבה היתה להתגעגע אליו?

יעקב אגור

אבל היתה סיבה כזאת. עובדה. הזיכרון הכי עמוק שלי מאיינשטיין קשור לגעגוע כזה, געגוע לאמן בעודו בחיים. האמת היא שזהו זיכרון של מה בכך. הוא לא קשור לרגע משמעותי בחיים, וגם לא לאדם אהוב, ולכאורה הוא היה אמור להתנדף במהירות ולא להותיר משקע. אבל הוא הותיר.

זה קרה לפני כמה שנים, בזמן נסיעה בשעת בין ערביים ביום שישי אולד פאשן, תזמון אריק-איינשטייני מאוד שבוודאי העמיק את רושמה של החוויה.

הרדיו היה פתוח על "סופשבוע עברי" ב-103 אף-אם, והצלילים שבקעו ממנו היו מוכרים אך משום מה לא מזוהים. זה היה סולו גיטרה קצר, עם כינורות דקים ברקע. קולו של הזמר, מי שזה לא יהיה, לא נשמע באותו רגע אינסטרומנטלי, והתהייה "רגע, איזה שיר זה בעצם? ומי שר אותו?" פינתה מיד את מקומה להתרגשות עזה, מפתיעה מאוד ולגמרי לא מפורשת. ולציפייה עזה אפילו יותר. מדוע אני כל כך מתרגש מהשיר הזה, מדוע אני כל כך מצפה למה שיקרה בהמשכו, אם אני לא יודע איזה שיר זה ומי שר אותו?

התשובה היתה טמונה כמובן בפער בין שני סוגי ידיעה: ברמה השכלית לא ידעתי מהו השיר ומיהו הזמר, אבל ברמה עמוקה וסמויה יותר, נפשית ואפילו גופנית, ידעתי היטב מיהו הזמר הלא מזוהה שממתין עכשיו בסבלנות שסולו הגיטרה יסתיים ועוד רגע קט יצטרף בקולו אל כלי הנגינה; וגם ידעתי שהזמר הזה, שאינני יודע מיהו, צרוב בהווייתי בצורה שאין עמוקה ממנה ומלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי. מכיוון שידעתי ולא ידעתי, יכולתי להרף עין להקשיב לשיר כישות מוכרת ומפתיעה כאחת. התגעגעתי אל הזמר, אל יפי קולו וחום הבעתו, אבל לא ידעתי בדיוק למי אני מתגעגע ומדוע אני מתגעגע.

ואז סולו הגיטרה נגמר, ואריק איינשטיין שר "ומתוכו אלי צוחקות עיניים/ ומתוכו אלי מבהיק צוואר/ אני שואל: היי מה הענייניים/ היא בחיוך עונה: שום דבר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו