בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל פרימוורה 2014

ג'וש הומי לימד את ילדי האינדי מה זה רוקנרול

מידלייק ריגשו, הסיקריט סי הפתיעו וארקייד פייר הוכיחו את גדולתם. היום הראשון של הפסטיבל נפתח בקול תרועה. צפו בשידור חי להופעות מהיום השני

3תגובות

אחרי יום גשום ואפרורי, שרמז לנו להשאיר את משקפי השמש והחולצה הקצרה במלון ולהיסחב עם מעיל כבד, נפתח סוף השבוע עם מזג אוויר הפוך לחלוטין שגרם לנו לקלל את ההחלטות מהבוקר.

בימים שלפני הפסטיבל התקיימו ברחבי העיר הופעות אינטימיות (יחסית. דמיינו הופעת בארבי. ביחס לפסטיבל זה אינטימי). אחרי כמה ימים של שמירת אנרגיות (או במילים אחרות - עצלנות) החלטתי לצאת לעיר ולפתוח את היום במועדון האפולו בהופעה של ה"Volcano Choir". להקה שזכתה לאפיל ההדליינרי שלה בזכות העומד בראשה - ג'סטין ורנון, הלא הוא "בון איבר".

באדיבות פסטיבל פרימוורה

ורנון הוא אחד הזמרים הבולטים בסצנת האינדי-פולק של השנים האחרונות, שחצה את הקווים והפך לאמן זוכה פרסי גראמי ולחיקוי בפריים טיים האמריקאי מצד לא אחר מאשר ג'סטין טימברלייק. . המקהלה שלו כוללת שישה נגנים שמלווים את הסגנון הבון איברי - זה עם הקול הגבוה - בעיבודים עשירים יותר ולעתים קצביים יותר. למי שאוהב את המקור, והקהל שנדחס במקום ללא ספק אהב, מדובר בשדרוג משמעותי. מי שלא אוהב את המקור - כנראה שלא יתאהב פתאום בסגנון הבכייני של ורנון.

כשהסתיימה ההופעה, בסביבות שש בערב, הגיעה העת לקחת מטרו ולנסוע סוף סוף למתחם. אם צריך לתאר אותו ולחלק אותו בגסות, אפשר לומר שהוא כולל שני מתחמים עיקריים ורחוקים זה מזה. אחד עם שלל במות אלטרנטיביות ואחד עם שתי במות ענק, ההייניקן והסוני, שעמדו זו מול זו והעלו לסירוגין את ההופעות המרכזיות של הערב. שיבוץ נפלא השאיר אותי בחלק הזה, אך גם פה התברר לי שעלי לעשות בחירות כואבות. ראשונים עלו "Real Estate", הרכב אינדי חביב, שנדמה היה שלא באמת מצליח להחזיק במת פסטיבלים גדולה. אחריהם עלו, על הבמה ממול, "Midlake", הרכב שאפשר להגיד עליו את אותו הדבר, רק שבמקרה שלהם הלחנים המורכבים והסאונד הפסיכדלי בהחלט פיצו, וסיפקו את אחד השיאים הראשונים של היום.

המקרה של "מידלייק" מעניין מפני שהם חוו שינוי פרסונלי משמעותי כשסולן הלהקה וכותב השירים העיקרי שלה, טים סמית, עזב את הלהקה. בדרך כלל עזיבה כזו מסמנת את סוף הלהקה, אך במקרה הזה נכנס הגיטריסט, אריק פולידו, לנעליו של סמית וכתב אלבום טוב לא פחות.

צפו בשידור חי של הפסטיבל:

בזמן ש"Warpaint" עלו זה נראה היה כמו זמן טוב לבדוק מה קורה בבמת האדידס, הידועה גם בכינויה "הבמה הישראלית", בזכות אירוחם של "ועדת חריגים", "לולה מארש" וה"סיקריט סי". בתשע בערב זכיתי לראות את האחרונים מופיעים מול קהל דליל, שכלל בעיקר ישראלים שהגיעו לפרגן ועוברי אורח שישבו בצד לנוח בדרכם לבמות המרכזיות יותר. ההופעה היתה מצוינת והבהירה שמבחינה מוזיקלית הם לא נופלים מכל להקה אחרת בפסטיבל. זה נכון שהבמה הצדדית הוקמה בעיקר כדי שהלהקות המופיעות בה יסמנו "היינו שם", ולא בטוח כמה אימפקט יהיה לה על הקריירה של המופיעים. אבל על דבר אחד אין בכלל עוררין: להופיע מול 50 איש בבמה צדדית בפרימוורה עדיף על לא להופיע בכלל בפרימוורה.

באדיבות פסטיבל פרימוורה

מבסוט מהמפגש הישראלי והגאווה הפטריוטית חזרתי לבמת הסוני להיבלע בין ההמון בהופעה של "st vincent". שני השירים הראשונים הבהירו שזו הולכת להיות הופעה מצוינת אבל כאן כבר התחילו הוויתורים הכואבים באמת.

על הבמה ממול התחילו להיאסף אנשים שתפסו מקום לקראת ההופעה של "Queens of the Stone Age". זו אחת ההופעות המרכזיות שעבורן הגעתי לפסטיבל ולכן נאלתי לעזוב את אנני קלארק המופלאה ופשוט לעמוד ולהמתין. אז אמנם פספסתי הופעה טובה אחת אבל הרווחתי הופעה מצוינת אחרת. ג'וש הומי, סולן הקווינס, עלה לבמה חמוש בסיגריה, באופן שיכול להרוס ברגע שנים של חינוך נגד עישון, ועם פאסון של כוכב רוק אמיתי, כזה שכמעט כבר לא קיים כיום, בטח שלא בפסטיבל אינדי שכזה. ההופעה כללה להיטים מכל האלבומים (חוץ מ"Rated R" משום מה) וגם שירים מהאלבום האחרון, שמהווה את אחד משיאי היצירה של הומי. לפני כעשר שנים, כשהם היו בשיאם, פספסתי הופעה שלהם בנסיבות לא נעימות. משמח לגלות שהם לא נחלשו מאז וגילו שיאים חדשים.

להקה נוספת שרק הלכה והשתפרה בעשור האחרון, שהצלחתה גדלה בהתאם, היא "ארקייד פייר" הקנדית. גם כאן לבחירה להיות בשורות הראשונות אצל קווינס היה מחיר. כשיצאתי לכיוון במת הסוני שממול, עשרות אלפי אנשים כבר עמדו בציפייה לאחת הלהקות הגדולות ביותר שפועלות כיום, מה שאילץ אותי לצפות בהופעה מרחוק. ממש מרחוק. מספיק מרחוק בשביל לסבול מדי פעם מבריחות של סאונד ולהבין שמסכי הענק - שבדרך כלל עשו עבודה מצוינת - לא מצליחים להעביר את הקרקס הססגוני ועמוס המשתתפים שהתרחש על הבמה. לפחות מהשירים אפשר היה ליהנות. חוץ מבחירה הקצת מוזרה לנגן את רוב להיטיהם באמצע ההופעה ולסיים דווקא עם שירים מהאלבום האחרון, עניין שרק הדגיש את אורכה של ההופעה (ואולי היא הרגישה ארוכה למי שעמד מאחור) - הם הראו שמעמדם בצמרת עולם המוזיקה האלטרנטיבית מוצדק: מעמד שמזכה אותם בכל אלבום בקהל הולך וגדל, מבלי שיאלצו לעשות פשרות אמנותיות גדולות (מה שנקרא: "להתמסחר"). ההוכחה היתה באהבה שחוויתי מהקהל שמסביבי - קהל שכאמור אפילו לא נאמן מספיק כדי להידחק לקידמת הבמה.

עם סיום ההופעה המרכזית המשיכו בבמות הקטנות יותר שלל הופעות ומסיבות, אך הגב והרגליים רמזו לי - ולא בעדינות - שאם ברצוני להמשיך ליהנות גם ביומיים הקרובים עלי לחזור למלון. בלילה, אגב, אותו מעיל תקוע מהבוקר התגלה כחיוני ביותר. מזג האוויר בברצלונה אולי הפכפך, מזל שלפחות ההופעות בינתיים עומדות בציפיות.
 

עקבו אחר פיד האינסטגרם של ניר גורלי מפסטיבל פרימוורה:

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו