בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורי משגב מגלה את סיפורו של המשורר אברהם חלפי

המשורר אברהם חלפי, שכתב קלאסיקות כ"עטור מצחך" ו"צער לך", הוא גיבורו של סרט תיעודי שיצר אורי משגב ויוקרן בפסטיבל ירושלים. מתגלה בו בין השאר זהות האשה ש"חלוקה הוורוד צמרירי ורך", ומה היא ביקשה לפני שקפצה אל מותה

26תגובות

יום אחד בשנת 1978, פגש אריק איינשטיין את אברהם חלפי ברחוב. זו היתה פגישה מקרית, זמן לא רב אחרי ש"עטור מצחך" יצא לרדיו, וכבר אז ברור היה שמדובר בשיר ששובה את לב שומעיו, להיט אהוב מיידי. איינשטיין התעניין בשלומו של השחקן והמשורר וביקש לדעת האם הקשיב כבר לשיר, האם אהב אותו. חלפי, איש קטן ואפור, כפוף מעט וביישן, השיב ביובש "אין לי פטיפון".

"זה היה אחד ממפעלות חייו, להישאר אלמוני, מצומצם וצנוע", מסביר אורי משגב, עיתונאי, ויוצר הסרט "חייו מלאי שיר" שיוקרן מחר בבכורה בפסטיבל ירושלים, שייפתח היום, ומאוחר יותר, ב-3/8, ישודר בערוץ 8. "זה סרט שמנוגד לרצון גיבורו, כי הוא בטוח לא היה רוצה בו ולא היה מסכים. זה רגש שהסתובבתי אתו, שאלתי את עצמי למה אני הולך נגד רצונו של האיש, אבל אם אחרי 30 שנה פותחים ארכיונים, אז 34 שנים אחרי מותו זה מספיק זמן".

במובן מסוים מקומו של חלפי צרוב לנצח בפנתיאון התרבות העברית, בזכות איינשטיין. חלפי חיבר, בין היתר, את המלים ל"תוכי יוסי", "צער לך" וכמובן, "עטור מצחך" ששוב ושוב נבחר לשיר הישראלי האהוב ביותר בכל הזמנים, ו"בתמורה" לטקסטים הנפלאים האלה, גאל איינשטיין את חלפי משיכחה. ועדיין, למרות שכמה משיריו מזדמזמים על השפתיים ומתנגנים עדיין ברדיו, קשה לומר שחלפי הוא דמות מוכרת. לא פניו ולא הביוגרפיה שלו, לא נסיבות הכתיבה ולא אישיותו. "עשרות פעמים, כשאנשים שמעו שאני עושה סרט עליו, התגובות היו 'איזה יופי, אני לא יודע אפילו איך הוא נראה'", מספר משגב. "חלפי היה עולם ומלואו וסיפור שלא סופר. גיבור אלמוני".

אני שחקן

הרעיון המקורי, מספר משגב, היה להתמקד ב"עטור מצחך", בתהליך כתיבתו והפקתו, באנשים שהיו מעורבים בו ובתוך כך בתקופה בה הולחן ובחלפי. אבל תוך כדי העבודה התגבשה בו ההחלטה להסיט את הכיוון לביוגרפיה מצולמת של המשורר שעד אז, פרט לרשימות עיתונאיות ולמונוגרפיה עליו, לא נעשה עליו דבר. ונדמה שלא סתם. חלפי שמתגלה דרך "חייו מלאי שיר" הוא אישיות שנויה ומסוכסכת, אדם ביישן בעיסוק ראוותני, שהסתר היה יסוד פעיל בחייו ובחר שוב ושוב בחירות הרסניות שאסרו אותו בחיים מלאי החמצה. אפילו יום הולדתו היה עניין לא ברור ועד היום אין יודעים האם נולד ב-1906 או שנתיים קודם. כן ידוע שנולד במינסק, אמו סבלה ממחלת נפש ונפטרה כשהיה פעוט, וכי הוא, אחיו ואביו לפוגרום באוקראינה ממנו שרדו בקושי. כשהיה בן 20 הגיע לארץ, בה הפך חלפי לקומדיאנט ושחקן בתיאטרון האהל.

הסרט על אודותיו בנוי כראיונות עם מי שהיו חבריו, אישים כחיים גורי, יורם קניוק המנוח, נתן זך ואילי גורליצקי, ביניהם משובצים קטעי וידיאו משני סרטים שעשה חלפי ותמונות סטילס כשחקן בתפקידים שונים. לרגע מבליח על המסך פתק בכתב ידו שתוכנו קורע לב: "כל כך מתחשק לי שיחה עם מישהו, ואין עם מי".

"האמנות שמילאה את חייו היתה אחרת - המשחק", אומר משגב. "הוא היה דומיננטי בתור שחקן תיאטרון וגם הגדיר את עצמו שחקן. על הכתיבה הוא לא הסכים לדבר. הוא אמנם עסק בה באופן קדחתני, אבל לא הסכים להוציא מילה. לא לבוא לערב על שירתו, לא להקריא שיר. זך מתאר בסרט איך כששאל אותו מה הוא עושה הוא ענה 'אני שחקן'".

אתה מצליח להבין למה הוא היה כזה?

"כל הבדידות והעצב, תוגת העולם שהוא נשא על כתפיו הלכו לשירים. על הבמה היו תמיד תפקידים קומיים, והוא, יחד עם מאיר מרגלית, היו הגאונים הקומיים של התקופה. מפתה לברוח ל'ליצן עצוב', אבל היו שם המון כפילויות. אהבה אדירה לילדים למשל, ופחד להביא ילדים לעולם. חברותי וחברתי אבל תמיד נעלם איפשהו במהלך הערב".

וכמה לאשה אבל לא לאשה מושגת.

"כן, כן. יש שורה של מורכבויות כאלה שצריך היה להציג לפחות, אם לא לפתור. בשלב מסוים בצילומים ויתרתי על היומרה לפתור, כי אפילו המרואיינים שלי העלו בעיקר שאלות".

יעקב אגור

בכל זאת נדמה שלפחות בשאלה הרומנטית, ולפחות בכל הקשור לנסיבות כתיבת "עטור מצחך", נמצאו מי שסיפרו למשגב פרטים, על פרשה שהיא אומללה ומלאת תשוקה, כנראה לא ממומשת. את הפרטים הראשונים חשפו ברשת א' ולאחר מכן בערוץ 10, ומשגב הצליח להעמיק בהם עוד יותר.

בהלווייתה של זהבה ברלינסקי, אלמנתו של הבמאי והשחקן זאב ברלינסקי, אחרי שקפצה אל מותה, הושמע השיר לבקשתה. מילותיו נחקקו על מצבתה והיא, שהיתה יפהפייה ושחורת שיער, התבררה כאשה ששנים רבות קודם לכן היה חלוקה הוורוד צמרירי ורך. ברלינסקי, כך מתברר, היתה אחת מכמה אהובות בלתי מושגות, או מושגות למחצה, שחלפי כמה אליהן.

"היה רומן שם", מהנהן משגב, "אבל אנחנו לא יודעים מה קרה בו בדיוק וגם לא ראיתי צורך בסרט לפרט. בתה אומרת שהיא שאלה את אמא שלה והיא השיבה שזה היה אפלטוני. אבל אהבה ותשוקה היו שם וגם הן היו סוד. מסתבר שסוד די גלוי, כי בעלה של ברלינסקי סיפר את זה בעצמו ובגאווה לאריק איינשטיין. זה היה דור אחר, אנחנו השמרנים פה".

כשמתה, היתה ברלינסקי בשנות ה- 70 של חייה, בודדה ועצובה, כשבתה האחת חיה בלונדון. קשה שלא להעלות את דמותה מול העיניים, יפה ובודדה, מתרפקת על אהבתו של חלפי, ועל רומן שאולי היה ואולי לא.

"לסרט היו כמה גרסאות והמוקדמות שבהן היו עצובות מדי", מעיר משגב. "הייתי חייב להציג יותר את הצד המצחיק והשובב שלו ולא ללכת מהסוף אחורה. הרבה מרואיינים הקפידו להגיד לי את זה, שהיה כיף אתו, שהוא היה נעים, אינטלקטואלי ושמח".

אולי בגלל זה הוא לא רצה לדבר על השירים.

"אולי. בשירים כבר אי אפשר לשקר. זך אגב טען ששירי האהבה הם הגרועים שבשיריו. יש לו חטיבת שירים שלמה על יחסיו עם אלוהים, ויוני רכטר הלחין שיר שלו שנקרא 'ולמות' שחלפי מדמיין בו את יום מותו ומתנבא שימות לבד. קיוויתי שזה יהיה סרט לירי ושלא יחטא לדמותו בטון".

תומר אפלבאום

שחקן ספסל

"חייו מלאי שיר" הוא סרטו הראשון של משגב, בן 40, המתגורר ביפו עם אשתו וארבעת ילדיהם והוא כותב ועיתונאי מוכר (גילוי נאות: בשנים האחרונות מפרסם משגב טורים ובלוג בעיתון ובאתר "הארץ"). העבודה עליו ארכה כשנתיים וחצי וכיום, כשהוא נדרש לדבר עליו, נדמה שהוא אוהב וחומל מאוד את גיבורו, מכיר אותו לפני ולפנים. את קו האופי העיקרי שלו הוא מגדיר כ"שניוּת". נדמה שזאת הגדרה קולעת: יותר ויותר מתברר הטיפוס הקטן, איש חבוש מגבעת שגביניו מסולסלים ואוזניו משתלשלות כווילון בצדי ראשו, כאדם שבתוכו סוערת נפש לירית, טרגית, בודדה ומיוסרת. "בשלב מסוים חשתי שהציר של הסיפור הוא חוסר המימוש של חלפי. מה זה לממש? בשיריו הוא לא הצליח כמשורר, רק בדיעבד, וגם במשחק הוא עשה המון תפקידי משנה. היתה לו שורה של אהבות נכזבות, ממומשות רק בחלקן, עם נשים נשואות. הוא כתב שיר על זה, 'אשר טייל עמך בשוק', ומספר בו שהוא הולך וסוחב סלים לאישה ושכולם יודעים, מצביעים עליו, זה שמאוהב באשת חברו הטוב".

בסרט מתברר חלפי גם כשחקן שנבוך מאהבת הקהל, כמשורר שסירב להזדהות עם שיריו וכאוהב שלא רוצה לממש את אהבותיו. במשך 17 שנים גילם את "עוץ לי גוץ לי", תפקיד פיזי וקומי, ובה בעת כתב מדם ליבו שירים קודרים. איש חצוי.

"לאה גולדברג קראה לדור שלו 'דור שתי המולדות'. מי שהשאירו משהו אחד ובאו למשהו אחר וזה חד פעמי ומרתק. מתחת לכל אבן שהפכנו התגלה משהו עצוב מאוד. אנחנו מדברים על המורכבות הפסיכולוגית של הדור הזה אבל לא מזכירים שהם היו נורא מוכשרים וחלפי הוא באמת דוגמה לשחקן ספסל. לא סתם לא עשו עליו סרט עד עכשיו. הוא לא קידם את עצמו ולא עשה משהו מהשם שלו. דמותו של חברו הטוב המשורר אברהם שלונסקי עלתה הרבה בסרט וזה עורר בי הרהורים על כך שאפילו שלונסקי נשכח יחסית, והוא היה השמש הגדולה של תל אביב בדור הזה. אפילו שלונסקי נשכח וכמעט נעלם".

זמן לא רב לפני מותו של חלפי, כשהוא בן 71, נישא השחקן והמשורר נישואים פיקטיביים לכרמלה חלפי, שחקנית הצעירה ממנו ב-40 שנים. "זה אירוע משונה, אחד הדברים האחרונים שנתקלתי בו בתחקיר, כשהתברר שבסוף ימיו הוא התחתן ויש ילדה שהוא הכיר בה, אף שהיא לא בתו". הבת, מאיה חלפי, שהיום היא כבת 40 ואמה, לא הסכימו להשתתף בסרט, אבל כמו במקרים אחרים הנוגעים לחייו, גם כאן קשה היה למצוא את האמת המוחלטת. האם אלה היו נישואי אמת? נישואים פיקטיביים? "אלו היו נישואים דרך מסמכים שהיו נהוגים פעם וקראו להם נישואי מקסיקו", אומר משגב. "חבריו סיפרו שהוא הסתיר את זה מהם. זה היה עניין מוסתר ומושתק אפילו מהם, ואחיו של חלפי טוען שזה היה עניין משפטי שנבע מלבו הרחב של חלפי ומרצון לעזור. קשה לרדת לחקר האמת והרגשתי שכמעט כמו בכל הסיפורים שבדקנו עליו, יש פה צד שהוסתר. זאת אפיזודה משונה ולא אופיינית לו. היתה לו נטייה קשה להתאהב בשחקניות ולו לעשר דקות. הוא לא היה נזיר מתפלל לדמותו של מלאך, זה ממש לא. הוא אהב נשים ונשים אהבו אותו".

ולמרות זאת מת בודד. איש מהמרואיינים, חבריו ומכריו הקרובים של חלפי, לא הצליחו להיזכר ששמעו על מותו בזמן אמת, או שהיו בהלווייתו. מרואיין אחר מרואיין הם משיבים ב"לא" נבוך והאפקט המצטבר מכמיר לב. "אנשים אמרו את זה במבוכה, ברגשות אשמה. הוא התחמק החוצה מבלי להפריע והתעכב מאוד להזמין אמבולנס כי לא רצה להפריע את מנוחת השכנים. זה עצב שאי אפשר לתאר. הילד שלא היתה לו אמא ולא היה לו יום הולדת, ברח החוצה מהעולם כדי לא להפריע. היה ידוע עליו שהוא נושא את צער העולם על כתפו, אפילו לא את צערו האישי, הוא התייסר מהילדים הרעבים באפריקה ומרעידת אדמה בגואטמלה והיה נסער מאוד מכל אסון. בדיוק באותה הדרך הוא נמלט מהעולם".

לימים ילחין יוני רכטר את השיר שכתב "ולמות" שנפתח במשפט "ולמות - למות בסתר" וננעל ב"ואני - אני רק בן לאם אחת שפעם מתה. לא יותר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו