בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פאקד-אפ": דפוק ונזרק לשמים

מתחת לאנרגיות הגבוהות, הדחיסות והאגרסיות באלבום החדש של "פאקד־אפ" מסתתרות מלודיות מפעימות, ותמיד יש איזו יציאה קטנה וזורקת

תגובות

הרשו לי, על רקע הסירנות, לחטוא בטיפה נוסטלגיה ברלינאית. גרתי שם בשנים 2003–2006 ושילמתי 200 יורו לחודש על דירת שני חדרים באקרשטראסה שברובע מיטֶה, ואחר־כך את אותו סכום על דירת ארבעה חדרים בקומת קרקע באוגוסטשטראסה. גרתי שם לבד, והשקפתי מהחלון על שיירות התיירים תוך שאני מקליד ביקורות לגירסה הגרמנית של "וייס מגזין". לא זוכר איך הגעתי לכתוב להם, רק שבראיון העבודה עם העורך, ברצלונאי צעיר, ועם המו"ל הגרמני, סיפרתי להם שהייתי בהופעה של להקת פולק אלפיני־אוסטרי שהיתה בקטע של חידוש מסורות פגאניות אירופאיות ("שטורמפרכט", אם אתם באמת חייבים לדעת), ושהם עלו לבמה מחופשים לעצים. כולם התפוצצו מצחוק והתקבלתי מיד לעבודה בתור אבי "עצים נאצים" פיטשון.

אז כשעבדתי שם קיבלתי יום אחד את אלבום הבכורה של "פאקד־אפ" לכתוב עליו וישר התבאסתי כי יש לי נטייה לפתח דיעה קדומה על להקות רק בגלל השם שלהן (לא טרחתי להאזין ל"מלווינס" שנים כי חשבתי שהשם שלהם משעמם. מזל שבסוף נתתי להם צ'אנס). מצד שני, היה ניגוד מסקרן בין השם, שנשמע הכי גנרי ללהקת פאנק, לבין עטיפת הארט־דקו המעודנת ומתוחכמת של האלבום (“הידן וורלד").

Brendan George Ko

גם העובדה שהשיר הפותח היה באורך כמעט שבע דקות לא היתה בדיוק משהו שאופייני להארדקור פאנק. וגם העובדה שהיה צריך להאזין כמה וכמה פעמים כדי להבין עם מה בעצם יש לנו עסק. כי בבסיס, "פאקד־אפ" היו והם עדיין להקת פאנק, ובהאזנה לא ממוקדת הם נשמעים כמו עוד מיליון להקות. דיסטורשנים, סולן צורח וכיו"ב. האזנות נשנות גילו מורכבות ומוזרות שהעמידו את "פאקד־אפ" באיזשהו מקום לא מוגדר בין פופ־פאנק (הם לא להקה מלודית אבל סגנון השירה תמיד הזכיר לי את אחת מלהקות הפופ־פאנק הטובות בעולם, "הוט ווטר מיוזיק") ובין גל להקות שכונו "נויזקור" שהגיחו מאזור בוסטון בשנות ה–90, כמו "קונוורג'" ו"קייב־אין", שהפכו את ההארדקור פאנק לז'אנר מורכב, כאוטי, מפתיע ודינמי שפתח מנעד רגשי רחב יותר מכעס, פחד ושנאה. אלבום המופת של קונוורג', “ג'יין דו" מ–2001, הוא אחד מאלבומי הלב השבור הפוצעים ביותר אי פעם.

זו היתה השנה בה "פאקד־אפ" התחילו לעבוד, בטורונטו. הם הוציאו איזה 700 ריליזים לפני אלבום הבכורה שהזכרתי, שיצא ב–2006, עם השילוב שלהם בין פאנק בסיסי וזועם לעיבודים מפתיעים, קטעים אינסטרומנטליים, מעברים שלא קשורים לכלום, שירה נשית לצד צרחות גבריות, טקסטים קריפטיים ובעיקר איזשהו מרכיב מסתורי שבין השורות ובין האקורדים. איזושהי דחיפות ותשוקה אפיים וגדולים מהחיים שהגיעו לשיא באלבומם הקודם, “דיוויד קאמס טו לייף", מ–2011.

האלבום החדש, “גלאס בויז", נשמע בהאזנה ראשונית יותר פשוט, פחות מרובד. הדגש הוא על פאנק, אבל אחרי שמבינים שהפעם כנראה לא ניתקל בהכרח במעברי שוגייז קסומים או ביציאות אקספרימנטליות, אפשר לצלול ולשלות פנינים מתוך המהומה. בכל שיר יש יציאה קטנה שלוקחת את העסק הרחק מבנאליות וטוענת את האלבום באותו מתח וריגוש שאפשר היה למצוא באלבומים קודמים ואקלקטיים יותר. מאחורי השאגות של הסולן "עיניים וורודות", או "אבא דמיאן" (הם ממציאים לעצמם פסבדונים כמו בפאנק של פעם וכמו בדת' ובבלאק מטאל, רק עם טוויסט מוזר משלהם) מסתתרות מלודיות מפעימות. בכל שיר יש איזו יציאה זורקת.

למשל "סאן גלאס" עם מקהלת קולות־הרקע שעונה לכל שורה נשאגת ב"סאן גלאס!” מלהיב. או התופים הענקיים שמפמפמים לכל אורך "דה ארט אוף פטרונס", שגורמים לך לעשות הד־בנגינג ולשים יד על הלב בעת ובעונה אחת בגלל ההמנוניות המרגשת. ואז כל העסק גולש לאימו בסיום, ואני לא מדבר על אימו הילדים עם השחור בעיניים מהקניונים בפרברים, אלא לז'אנר המקורי של פאנק פוזיטיבי, אישי, אנטי־מאצ'ואיסטי, שנולד בוושינגטון די.סי באמצע־סוף שנות ה–80 והפך לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ההארדקור האמריקאי — ואולי זה לא מקרה שאלבום הבכורה של "פאקד־אפ" יצא על אחד הלייבלים שהכי מזוהים היסטורית עם האימו המקורי, ג'ייד טרי.

ואז שיר אחד אחרי מתפרק בסופו לסולו פסיכדלי שנשמע מג'ומג'ם ואם מישהו היה מאזין רק לזה היה משתכנע ש"פאקד־אפ" הם חבורת סטלנים מהסבנטיז המוקדמים. האנרגיות הגבוהות, האגרסיות והדחיסות (תמיד עם מלודיה איפשהו מתחת) ממשיכות כמעט עד סוף האלבום. ואז שיר הנושא שחותם אותו, ונשמע כמו אחד מאלבומי האינדי הכי עוצמתיים ויפים מהניינטיז, “קופר בלו" של "שוגר", ההרכב שהקים בזמנו בוב מולד, שהיה לפני כן הסולן והגיטריסט של עוד להקת הארדקור שיצרה סאונד ייחודי, אינדיווידואלי וקאלטי, "האסקר דו". "שוגר" עם שאגות ומקהלת רקע מנופפת־אגרופים השמיימה ואז הרעש נמוג ומתחלף בקטע פסנתר. אז זהו זה. "פאקד־אפ" הם "האסקר דו" של המאה ה–21 אבל עם עוד מלא קישוטים מלמעלה. כמו כן, הם הוציאו גירסה לאלבום שהיא זהה, רק שכל התופים מנגנים בחצי מהמהירות. איפה נשמע כדבר הזה.

"פאקד־אפ", “גלאס בויז", מטאדור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו