טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

וידיאו וראיון

כך ביימנו קליפ רשמי ל"פיקסיז"

לפני תשע שנים עדי פרימרמן וליטל מייזל העלו ליוטיוב קליפ ביתי לשיר "היי" של "פיקסיז" וזכו להצלחה מסחררת של 34 מיליון צפיות. בראיון בלעדי הן מספרות איך סגרו מעגל ונהפכו ממעריצות לבמאיות קליפ רשמי של הלהקה, שיוצא היום ברחבי העולם

תגובות

"השיר הוא על אי באיים המלדיביים שאמור לשקוע בעוד 70 שנה, כלומר געגוע למשהו שקיים אבל עומד להיעלם", מסבירה עדי פרימרמן, שביימה יחד עם חברתה ליטל מייזל את הקליפ הרשמי לשיר "Ring the Bell" של להקת "פיקסיז". "אנחנו לקחנו את זה למקום שאנחנו מתחברות אליו, שזה הניינטיז. געגועים לנוסטלגיה. אנחנו אוספות דברים ישנים ברחוב ובונות לעצמנו את מקום המפלט שלנו ביער וכל האנשים שבאים לרקוד הם אנשים שמתחברים לנוסטלגיה הזאת. כולם באים בלבוש תקופתי אחר". "וכולם נועלים אולסטארס", מוסיפה מייזל, "מה שמקשר ביניהם זה שכולם ילדי ניינטיז".

לפני תשע שנים זכו השתיים לתהילת עולם – וזו לא הגזמה – כאשר צילמו עצמן עושות "ליפ סינק" לשיר "היי" של "פיקסיז". את הקליפ הן העלו ליוטיוב והוא זכה עד היום לכמעט 34 מיליון צפיות. ילדי הניינטיז הם אולי הגורם המקשר בסיפורו של הקליפ החדש, אבל עוד יותר מכך בסיפור שעומד מאחוריו. הקליפ הוא סגירת מעגל לא רק בעבור פרימרמן ומייזל עצמן אלא גם בעבור הדור שהן מייצגות אותו.

זו אגדה על עשייה עצמאית בת שלושה עשורים שמתחילה עם הקמת "פיקסיז" כלהקת אינדי בארצות הברית של סוף באמצע שנות ה-80 וממשיכה עם הצלחה עצומה של הלהקה והשפעתה על ילדי שנות ה–90 ברחבי העולם. משם היא עוברת אל העשור הראשון של שנות ה–2000 ואל הכפר הגלובלי הפתוח, שבו ילדי הניינטיז הבוגרים, ובהם שתי צעירות מישראל, שילבו בין ההשפעות שגדלו עליהן ובין העולם החדש שהאינטרנט הביא איתו. היום, כמעט עשר שנים אחר כך, פרימרמן ומייזל משתפות פעולה עם מושאי הערצתן וניצבות מולם כשוות מול שווים. כדי לשפוך עוד קצת סימבוליזם על הסיפור נציין שהרומן של השתיים עם "פיקסיז" החל במשפט שפותח את השיר: "Hey, been trying to meet you".

פרימרמן, ילידת מזכרת בתיה, ומייזל, ילידת רמלה ("אבל תמיד אהבו לכתוב ששתינו מרמלה"), בנות 30, הכירו בבית הספר התיכון והן חברות טובות מאז. הסיפור שלהן התחיל באוגוסט 2005, חצי שנה אחרי ששחקן חשוב אחר בסיפור, אתר שיתוף הסרטונים יוטיוב, הגיח לעולם. "למדתי קולנוע בתיכון ואחרי הצבא הלכתי ללמוד עריכה וזה היה הקליפ הראשון שערכתי", אומרת מייזל. "זה היה עיתוי טוב כי התחיל הגל של הקליפים הביתיים. ראיתי קליפ של מישהי שעשתה כל מיני שטויות ואמרתי שאנחנו יכולות לעשות את זה יותר טוב. בדיוק לחבר של עדי היה יום הולדת ואמרתי לה שזה רעיון טוב למתנה". "מתנה מרוכזת בעצמי", צוחקת פרימרמן ומוסיפה: "אני לא זוכרת שהיה אפילו בימוי. זה היה לילה לבן אחד של צילומים ועריכה".

לילה אחד, שתי בנות, שיר ומצלמה — בימיה התמימים של הרשת זה כל מה שהיה צריך כדי להיהפך לוויראלי, אותה מלה נחשקת בפי אמנים ואנשי פרסום שפרימרמן ומייזל, בלי להתכוון, עזרו בהגדרתה. "היום אם תעשה דבר כזה, אף אחד לא יראה את זה", מודה פרימרמן, "אבל אז זה היה חדשני". ההצלחה לא קרתה בן לילה ונדמה שלא רק שהשתיים לא תיכננו אותה, הן גם לא ממש התרגשו ממנה. "אני לא הייתי בקטע של אינטרנט", אומרת פרימרמן. "זמן קצר אחר כך טסתי לדרום אמריקה ונשאנו בקשר. ליטל עידכנה אותי שהקליפ הגיע לשלושה מיליון צפיות. חשבתי שזה מגניב, אבל דרום אמריקה יותר מגניבה".

ההבנה שמדובר בהצלחה חריגה הגיעה עם המחווה המשעשעת והמדויקת שצילם להן הבמאי קווין סמית בקליפ שקידם את סרטו "מוכרים בלבד 2". "הוא מדבר על הסרט", אומרת פרימרמן, "ואז עוצר ואומר: 'יש רק דרך אחת למשוך קהל לקליפ שלנו בהתבסס על מה שצופי יוטיוב רוצים לראות. אם אתה רוצה באמת להצליח, זה מה שאתה צריך לעשות'. ואז הוא שם את השיר 'היי' ומתחיל לרקוד".

"עשינו לאנשים טוב", מסכמת מייזל את סוד ההצלחה של הקליפ ואת סוד הקסם שהביא להן מעריצים רבים מרחבי העולם. "יש אנשים שהם עד היום חברים שלנו", אומרת פרימרמן. "יש קבוצה של חבר'ה מאמריקה ששולחת לנו כל הזמן מתנות ליום הולדת. אחד מהם אפילו בא לארץ ופגש אותנו. זו סיטואציה קצת מגוחכת אבל הוא היה נורא חמוד".

ואילו תגובות קיבלתן בארץ?

מייזל: "מבקר הקולנוע יאיר רוה ממש פירגן לנו. הוא עקב אחרינו וכתב עלינו ועד היום אנחנו בקשר. הוא אמר שמה שקסם בקליפ זו האותנטיות שלו, שבלי כוונה זה הצליח. גם בקליפ החדש ניסינו לשחזר את זה. לא כתבנו תסריט ולא תיכננו את הצילומים באופן פרטני".

פרימרמן: "זה קשה אחרי שלמדת קולנוע להישאר אותנטי כי אתה יודע יותר מדי".

"הקליפ הזה, מנקודת מבט טלוויזיונית/קולנועית, פשוט מבריק", כתב רוה ב–2006 בבלוג שלו, "סינמסקופ". את סוד קסמו של הקליפ הוא תלה בעריכה. "מה שליטל מייזל הצליחה לעשות הוא מופלא למדי: לא רק לשמר את האנרגיה שלה ושל חברתה באותו ערב בו החליטו לצלם עצמן משתוללות, אלא אפילו להשתמש בעריכה כדי להעצים אותה. יש משהו ספייק־ג'ונזי בקליפ החינני הזה. ה'היי' שלהן לא שונה באופן משמעותי מהקליפ של ג'ונז עצמו ל'Praise You' של פאטבוי סלים. שם, כמו פה, השימוש במראה החובבני, כשהוא עשוי בקפידה ובכישרון רב, עוזר להפוך את השיר להימנון. מכניס את הצופה בכורסתו למשתתף פעיל בפאן ובגרוב". על השורה התחתונה של הפוסט הוא חוזר גם בשיחה היום: "אני יודע שאם הן היו שתי נערות מקליבלנד ולא מרמלה, כבר היו מזמינים אותן לתוכניות אירוח ומשם היתה מוזנקת להן קריירה תקשורתית. בארץ, למרבה הצער, זה לא קורה".

ואכן, אחרי "היי", ניסו השתיים לשחזר את ההצלחה הוויראלית אך ללא הצלחה משמעותית. "לכל הקליפים שיצרנו אחרי 'היי' היו עשרות אלפי צפיות ואז זה ירד", אומרת פרימרמן. "הציעו לנו עבודה ממיזם של סלקום שנקרא היפ וניסה לחקות את יוטיוב. אמרו לנו: 'עשו מה שבא לכן'. חשבנו להמציא משהו חדש – לעשות 'ליפ סינק' של סרטים. עשינו שניים, אחד של 'החוש השישי' ואחד של 'תלמה ולואיז', אבל זה לא תפס. לא היו לזה הרבה צפיות אבל זה היה כיף". "אחרי חמש שנים ליוטיוב עשינו קליפ 'זה הסיפור שלנו'", מציינת מייזל. "בסרטון אחר, כשהיו לנו עשרה מיליון צפיות לקליפ של 'היי', עשינו מחווה לכל המחוות שעשו לנו".

ב–2007 החלו השתיים ללמוד קולנוע במכללת ספיר, שם הן מספרות שלא ממש התייחסו אליהן כאל טאלנטיות ("אפילו צחקו עלינו"). "בקורס ניו מדיה היה לנו פרויקט לעשות קליפ שייהפך לוויראלי אז פתחנו עמוד פייסבוק שנקרא 'קווין סמית קאם טו איזראל'. זה לא קרה אבל הוא כן ראה את זה והגיב בטוויטר", אומרת מייזל ומכריזה: "אחרי שפגשנו את 'פיקסיז', השלב הבא זה קווין סמית".

הקשר עם המורים במכללה נמשך עד היום. מייזל מספרת כי בקליפ החדש היא נעזרה בשלב העריכה בבמאי אורי סיוון ("קלרה הקדושה"), שהיה חונך שלה בלימודיה, ופרימרמן מוסיפה: "הוא כל הזמן היה אומר שאנחנו צריכות לעשות דברים יחד". "הוא תמיד רצה לצוות אותנו שוב כשאנחנו רק רצינו לצאת מזה", צוחקת מייזל.

"הן היו זזות ביחד לכל מקום", אומר סיוון, שהיה ראש מסלול קולנוע במכללת ספיר בזמן לימודיהן. "אם ראית את עדי, ידעת שליטל נמצאת במטראז' הקרוב. גם אם הן רגע אחד לא ביחד היתה תחושה שהן מתקשרות באופן על־חושי ויודעות כל אחת איפה השנייה נמצאת בכל מצב. גם רגשית, לא רק פיזית. מבחינתי הן היו הנציגות של כל העולם הזה של פייסבוק והתקשורת האינטרנטית. הן היו חלוצות — כל הזמן מצטלמות ומתעדות את עצמן. חייהן מתנהלים חצי במישור של המציאות וחצי במישור הווירטואלי, שגם מתרגם את המציאות כל הזמן. כמעט לא היה בטוח מה יותר חשוב ממה — לתעד את המציאות ולהעלות אותה לרשת או לחיות את המציאות כדי שיהיה מה להעלות לרשת. הן היו מבחינתי סמן של עולם כזה שהוא מפותח יותר מהעולם המציאותי הפשוט. מתקשרות כל הזמן בכמה רמות עם האנושות. כשהייתי חונך של ליטל, למדתי ממנה לפחות כמו שהיא למדה ממני".

כמו באגדות, מי שבסופו של דבר החזירו לתודעה את פרימרמן ומייזל, או בשם היוטיוב שלהן "טאשה ודישקה" ("לא חשבנו על זה כשם במה או משהו, זה בסך הכל כינוי חיבה"), הם חברי "פיקסיז" עצמם. "לפני חמש שנים פתחתי עמוד בפייסבוק 'טאשה אנד דישקה בין טריינג טו מיט יו'", מספרת מייזל. "שאלתי בפייסבוק אם מישהו יכול לעזור לנו לפגוש אותם. העמוד לא היה מצליח מדי — 200 לייקים, משהו כזה. אבל מישהו דיבר אתי ואמר שאולי יצליח להשיג לי את המייל של המנהל שלהם, ריצ'רד ג'ונז. ואז הוא עצמו שלח לי מייל".

דודו בכר

כזכור, "פיקסיז" היו אמורים להופיע בישראל ב–2010 וביטלו את ביקורם ברגע האחרון על רקע הסערה הבינלאומית שעוררה השתלטות צה"ל על אוניית "מאווי מרמרה". הפיצוי הגיע בקיץ הנוכחי כשההרכב הגיע — מגובה באלבום חדש שיצא השנה, "Indie Cindy", הראשון שלהם זה 20 שנה, וללא הבסיסטית המקורית קים דיל שעזבה את הלהקה — להופעה באיצטדיון בלומפילד באמצע יוני בפסטיבל "רוקנרולר". "הפעם לא קנינו כרטיסים", ממשיכה מייזל. "הייתי קוּל עם זה, כי כל כך התאכזבתי מהפעם האחרונה שהם ביטלו והם גם באו בלי קים דיל, אז לא כל כך היה אכפת לי. אבל אמרתי לעצמי: 'טוב, אולי נפגוש אותם', ושלחתי מייל לריצ'רד. שלושה שבועות לפני ההופעה שאלתי אותו בנונשלנטיות אם יש סיכוי שנפגוש אותם ונקבל כרטיסים והוא ענה בנונשלנטיות: 'בטח, כמה כרטיסים תרצי?'"

הפגישה אכן התקיימה, מאחורי הקלעים ביום ההופעה. "הם היו ממש נחמדים", אומרת מייזל. "הם ידעו מי אנחנו ואמרו 'הנה ההיי גירלס'". "הם אמרו שאנחנו יותר מפורסמות מהם", צוחקת פרימרמן. מייזל ממשיכה: "דיברתי עם הגיטריסט ג'ואי סנטיאגו ואמרתי לו בצחוק: 'אתה יודע שאם תרצו עוד קליפ תמיד תוכלו לפנות אלינו'. הוא שאל אם למדנו קולנוע ואמרנו: 'כן, אנחנו פילמייקרס!' ואז הוא אמר לצ'רלס (שידוע גם כבלאק פרנסיס, סולן הלהקה, נ"ג), 'תראה, הן למדו קולנוע, אולי הן יעשו לנו קליפ?' צ'רלס אמר: 'כן, יש לנו שני שירים שעוד לא עשו להם קליפים מהאלבום החדש'. ואז הוא התחיל להסביר לנו על השירים ואני חושבת בלב: 'או, מיי גוד!'

"אחרי ההופעה שלחתי עוד הודעה למנהל. אמרתי לו שנורא שמחנו לפגוש אותם ושאלתי מה עם הקליפ. הוא אמר: 'כן בטח, תשלחו רעיונות'. שלחנו לו כמה רעיונות והוא אמר תעשו מה שבא לכן. בסוף באמת עשינו מה שבא לנו".

"הם נתנו לנו 5,000 דולר", מוסיפה פרימרמן. "ידענו שזה לא הרבה כסף אבל זו היתה הזדמנות מדהימה. אנשים התנדבו לבוא. פירסמנו שאנחנו מחפשות אנשים מגניבים לקליפ של 'פיקסיז' והיו די הרבה אנשים שרצו להופיע. כשהקליפ היה מוכן עשינו הקרנה רק לחברים ולמשתתפים וקיבלנו פידבקים טובים".

ומהלהקה קיבלתם פידבק?

"ריצ'רד כתב: 'עבודה מצוינת LOL, הלהקה אהבה את זה'".

דודו בכר

מסיבת הניינטיז של פרימרמן ומייזל עמוסת אזכורים תרבותיים לשנות ה–90 ולא כולם קופצים לעין בצפייה ראשונה. בקליפ אפשר למצוא קלטות וידיאו, סקטים, בובות טרול, פקמן וגם מסיכת אב"כ — פריט שבעבור צופים ברחבי העולם יהפוך את הקליפ לסוריאליסטי אבל לעיניים ישראליות ברור הממד הנוסטלגי. בתחילת הקליפ פרימרמן ומייזל מסתובבות לבד, מחפשות בזבל אחר חפצים. הקליפ מסתיים במסיבה המונית. אם נחזור לממד הסימבולי, הרי שזו אכן סגירת מעגל מהאגדות. גם פרימרמן ומייזל של העולם האמיתי התחילו לבד, כשתי נשים צעירות בחדר עם הנוסטלגיה הפרטית שלהן. היום הן ניצבות בעמדה שבה עיניים רבות בעולם נשואות אליהן. ואולי זה בדיוק הטשטוש בין העולם המציאותי לזה הווירטואלי שאורי סיוון דיבר עליו.

אחרי הראיון ליוויתי את השתיים וניסיתי להבין אם הן רואות עתיד כבמאיות קליפים, מעבר לכך שמייזל מתכוונת להתמחות בעריכה ופרימרמן בעיצוב ארט. כששאלתי אותן איך יגיבו אם "ארקייד פייר", לדוגמה, יציעו להן לביים קליפ, ענתה מייזל שלא תהסס לסרב. התשובה אולי מקוממת מעט, אבל כשחושבים על כל קורותיהן עד כה, נדמה שאולי הקוּליות והנונשלנטיות הן חלק מסוד ההצלחה של השתיים. "אני לא חושבת שהנונשלנטיות שלנו הביאה אותנו עד הלום", אומרת מייזל יומיים מאוחר יותר, "אלא דווקא המעשים הפחות נונשלנטיים וההתלהבות שלנו. הסיבה שעניתי שלא אהסס לסרב היא כי לא כל הנוצץ זהב. אני דווקא חושדת באור הזרקורים ולא ממהרת להיות בו. אני חושבת שגם עדי ככה, בגלל זה יש בינינו חיבור נפשי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות