בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פז" בלבונטין: המחשבה הנודדת של גאוני מוזיקה

הסופרגרופ האקספרימנטלי הישראלי, אורי בראונר כנרות, עוזי רמירז, רם גבאי, אדם שפלן ואייל תלמודי, עורר חשק בקהל הקטן ושותף הסוד לקפוץ איתם אל הלא ידוע

3תגובות

ברוכים הבאים למופע האיחוד ההיסטורי, הראשון מזה שבע שנים, של הסופרגרופ האקספרימנטלי הישראלי שיכול להיות שלא שמעתם עליו. "פז" (pezz) הוא הרכב שמבוסס על אימפרוביזציה חופשית, אחד ממוקשי ההתפלשות העצמית המסוכנים ביותר למוזיקאים, אבל לא כשמדובר בחבורה הזו (אורי בראונר כנרות ועוזי רמירז הגיטריסטים, רם גבאי המתופף, אדם שפלן הבאסיסט ואייל תלמודי הסקסופוניסט), מעין משפחה וככל הנראה הלהקה השעירה ביותר בארץ.

אנשים שניגנו זה עם זה במספר קומבינציות, הקשרים וסגנונות שיכולים למלא דוקטורט. אפשר לומר שמדובר בסוג של חולייה חסרה בין "להקת הזוהרים" שפעלה בשנות ה–90 לבין להקת "בום־פם". “להקת הזוהרים" (זהו שם הלהקה המלא אגב: “להקת הזוהרים". למעשה אני צריך לומר להקת "להקת הזוהרים") התחילו כשילוב בין סרף, גראג' ורוקנרול פסיכדלי מעט והתפתחו בהדרגה למשהו משוחרר יותר שמתח את אותו רפרטואר לכיוונים מפתיעים וקשים להגדרה. הם היו אחת מהלהקות הכי טובות בארץ בהופעה חיה בתקופת פעילותם, הם אחת מהלהקות האהובות עלי בישראל בכל הזמנים, והאלבום הבודד שהוציאו, “אקספוז'ר" הוא היום אייטם לאספנים.

אבישג שאר ישוב

רם גבאי היה בהרכב המקורי של "להקת הזוהרים", ואורי בראונר כנרות התווסף אליהם בגלגולם האחרון דווקא על סקסופון והפך אותם משלישייה לרביעייה. אחר-כך, בסביבות שנת 2000, המשיכו גבאי וכנרות להרכב "פז" יחד עם שלושה הנ"ל הנוספים. כנרות ורמירז הקימו את הגלגול הראשון של "בום־פם" שנתיים־שלוש אחר כך, ובעצם עד ש"פז" נמוגה אפשר לומר ששני ההרכבים פעלו כשכל אחד הוא הסייד־פרוג'קט של השני.

"פז" הקליטו בזמנו אבל מעולם לא שחררו משהו באופן רשמי וגם ברשת לא יהיה לכם ממש קל למצוא חומרים שלהם. כאמור, העובדה שמדובר בסופרגרופ שהיו יחד ולחוד במספר להקות דו־ספרתי — כלומר, מדובר באנשים שמעצבים את הסאונד של הפרינג' (ופה ושם המיינסטרים) המוזיקלי הישראלי כבר רבע מאה פחות או יותר — לא הצריכה מקום גדול יותר מהלבונטין למטרת הקאמבק, ואני לא אומר זאת בעצב או בטרוניה. מדובר באוונגארד והאווירה של איחוד משפחות/סוד שאתה חולק עם מעטים נעימה לי, ונראה לי שגם למוזיקאים עצמם.

להסביר מה הם בדיוק עושים לא יהיה קל. ההתבססות על אימפרוביזציה ונוכחותו של סקסופון עושה אסוציאציות לא בלתי־מוצדקות לג'ז חופשי, וברגעים הראשונים של ההופעה, כשתלמודי היחף (כנרות ורמירז היו ממלכתיים יותר והגיעו בכפכפים) נע מצד לצד כמו — סליחה אבל זה החגים — לולב ומנגן לופ רפטטיבי כלשהו, נדמה שזה המסע אליו אנחנו מצטרפים הלילה. אבל טווח ההמצאה והכוח של גבאי (שהעמיד שתי מכלי בירה ממתכת מול תוף הבאס שלו ובכל זאת נאלץ להצמידם בחזרה כמה וכמה פעמים כי התוף ברח לו קדימה) מושכים מהר מאוד את כל החבורה למקום אגרסיבי וקקופוני יותר.

שפלן, שמתחיל בלנגן על הבאס שלו בעזרת קשת ובהמשך נצפה גם מכה על מיתריה בעזרת תוף מרים, וגבאי, משמשים יחד חטיבת קצב מופשטת ואכזרית כאחד שמחזיקה את כל העסק יחד ומאפשרת לו להגיע לכל מקום שיחפוץ, בעת ובעונה אחת. אמרתי שקשה להסביר? אני יכול לנסות להשוות לכמה דברים, אבל הם אזוטריים גם כן. השילוב בין עבודת הגיטרות הכפולה לסקסופון הזכיר לי ברגעים מסויימים, למשל, את "אייסברן קולקטיב", הרכב אמריקאי שניגן מוזיקה על קו התפר בין פאנק והארדקור לג'ז, שאלבומיו תמיד היו הסמן האקספרימנטלי ביותר בלייבלים בהם יצאו — ויקטורי ורבליישן — שהתמחו בהארדקור פאנק. כמו כן היו כמה הרפי־עין שגרמו לי לחשוב על "סקאלפלאוור", הרכב קאלט אקספרימנטלי בריטי שמתמחה ברעש היפנוטי מלחיץ ומיסטי. האסוציאציה האחרונה שיש לי שיכולה לתווך לכם איכשהו את החוויה זה הקראוט־רוק הגרמני של הסיקסטיז והסבנטיז.

מכאן אנחנו מגיעים לקצה יכולת התיאור וקופצים יחד עם "פז" אל הלא ידוע, שהרי הם עצמם לא יודעים מה הולך לקרות. כאמור, אימפרוביזציה היא מלכודת יומרנות איומה כי לא חסרים מוזיקאים שלא מצליחים לגשר על הפער בין לצלול בינם לבין עצמם ולהתבשם מהטריפ לבין לעשות זאת באופן שמצדיק עדים לעניין. זה תענוג לראות את החבורה הזאת נעה באורגניות מגאות לשפל, ממפלים של רעש לרגעי־חסד של פיוט, ממה שפתאום נשמע כמו מבנה ממשי של שיר לטיול בטריטוריות מופשטות וחופשיות לחלוטין. זוהי מוזיקה שהיא כמו מחשבה נודדת, ואכן, ברגעים מסוימים היא שולחת אותי למחשבות נודדות משל עצמי, אבל לא מהסוג של "האם עדיין יש תחבורה ציבורית" שנובע משעמום, אלא משהו מוזר ועמוק יותר שניזון מהמוזיקה. כלומר אתה בפירוש מוצא את עצמך במצבי ביניים גבוליים, נוכח־נעדר, מודע ולא מודע, צולל לחלום בהקיץ וניעור מחדש למודעות מלאה כשהסאונד מבצע פנייה לכיוון חדש.

זה גם מאד כיף לנסות לתפוס את התקשורת בין נגנים, מתי מבטים נפגשים פירושם הינעלות הדדית על משהו ומתי פירושם בהייה במצב של טראנס. מתי ראש מורכן ומתנודד פירושו התכנסות עצמית למסע אישי בתוך זה של הלהקה כולה, ומתי פירושו הקשבה עליונה. פתאום "פז" הופכים ל"בום־פם" ומנגנים משהו שנשמע יווני־בלקני, ושוב, ברגע שאתה משוכנע שאתה יודע איפה אתה עומד זה מתפרק מחדש לכאוס.

לקראת הסוף מניח כנרות את הגיטרה ולוקח סקסופון, מה שמרגש אותי מאוד כי זה הכי קרוב ללהקת הזוהרים הערב, ודואו־הסקסופונים (עמכם הסליחה על הבורות. סקסופון אחד גדול מאוד ואחד די קטן) מייצר משהו סווינגי קרקסי, שכמובן מתפרק לחתיכות גם כן. אני אולי לא צריך להיות, אבל אני בכל זאת מופתע מכמה קל היה לי להתחבר לחוויה.

זה הסוד, בעצם. ההבדל בין אלתור שחושב־את־עצמו, שמאתגר אותך ממקום מתנשא, שכמעט רואה בך קהל אויב שמלכתחילה לא אמור, לא יכול, לא צריך ואולי אף לא ראוי להבין, לבין מוזיקה חופשית שמשחררת גם אותך מההרגלים וממה שנדמה לך שאתה יודע שאתה אוהב ושונא, שמסבירה לך דרך סאונד שמותר לך להרגיש מה שאתה רוצה, לא מה שאתה חושב שאתה אמור. חבורה של גאונים מסבירים לכם שעה.

"Pezz", לבונטין 7 ת"א, שלישי (7.10) בלילה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו