רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך הגיע חיים אוליאל ל"אינדינגב" ולמה הוא לא מאמין במוזיקה מזרחית חנפנית

הוא החזיר את הכבוד לחינה המרוקאית עם להקתו "שפתיים" ושינה את היחס של הרדיו הישראלי למוזיקה צפון אפריקאית. לקראת הופעתו ב"אינדינגב" מספר חיים אוליאל מה
 לו ולפסטיבל רוק עצמאי

4תגובות

בסביבות אחת עשרה בלילה חיים אוליאל ירד מהבמה בפעם השנייה ויצא אל החצר של אולם האירועים כדי לנוח לפני העלייה השלישית. הכלה והחתן הלכו להחליף בגדים. גם חלק מבני המשפחה והחברים שלהם בחרו לעצמם תלבושות עזות גוון מהסטנד שהוצב בחצר. טקס החינה עמד להתחיל. אוליאל ישב בצד ליד חמשת הנגנים שלו ומדי פעם החליף דברים עם אורח שניגש אליו. הבחור שביקש להצטלם אתו ממש לפני תחילת הטקס היה שיכור, וכשהוא חיבק את אוליאל הסיגר שלו התקרב מדי לשערו של הזמר, אבל אוליאל היה נחמד ולבבי, גם אם שפת הגוף שלו אמרה שהוא רוצה שהבחור, או לפחות הסיגר, יתרחקו ממנו.

לא מעט מאורחי השמחה, שהתקיימה בשבוע שעבר באולם באזור התעשייה של יהוד, כבר ראו את אוליאל מופיע בחינות. "תקשיב, ההופעה שלך בחינה שלי היתה מדהימה", אמרה אשה אחת שניגשה אל הזמר בפנים קורנות. אוליאל התעניין איפה ומתי זה קרה. "לפני 20 שנה, ברמלה", אמרה האשה. באיזה אולם, הקשה אוליאל. "מאיפה אני זוכרת?" אמרה האשה. אוליאל מנה בפניה בערך חמש אפשרויות, וכשהוא נקב בשמו של אולם השמחות הנכון היא אישרה. אחרי כמעט 30 שנה בעסקי האירועים, אוליאל מכיר כל גן וכל אולם.

חינות הן ההתמחות של אוליאל, שהקים והנהיג את להקת "שפתיים", ולדבריו היה לו תפקיד בחזרתה של החינה המרוקאית אחרי שנים שבהן חלק מיוצאי מרוקו העדיפו להצניע את הטקס. "לפני 'שפתיים' העניין הזה הלך ודעך", הוא אומר. "אנשים התרחקו מהפולקלור העדתי. התביישו בו. 'אצלנו לא עושים חינה'. 'אצלנו לא עושים צהלולים'. מי שעשה חינות, עשה אותן בבתים. אבל כש'שפתיים' התחילה לנגן את המוזיקה המרוקאית השמחה של החינות הישנות, אנשים התלהבו והפסיקו להדחיק ולהתבייש. ואז כל העניין גדל. היום יש אולמות מיוחדים, יש מלבישות, יש להקות".

אילן אסייג

עוד כתבות בנושא

בלי לראות את הלהקות האחרות, קשה להאמין שהן יותר טובות מאוליאל והלהקה שלו. בגיל 58 אוליאל שר נהדר, מטיס פראזות וחותך אקורדים בגיטרת הווינטג' החשמלית שלו, וזוכה לגיבוי של להקה טובה, שכוללת בין השאר את בנו מתי ואחיו אלי. הם פתחו את הסט עם "איש וכינור", אחד השירים היפים שש"שפתיים" שרו בעברית, ואחר כך עברו למרוקאית. בהפסקה הראשונה אוליאל אמר שקשה להקים את האנשים לרקוד אחרי האוכל, אבל כשמגיע הרגע הוא הזניק את הקהל על הרגליים בקלות.

כשהוא תפס רגע של מנוחה ממש לפני טקס החינה, אחרי שהשיכור עם הסיגר הלך, הוא תופף עם היד על הרגל במקצב שהיו בו סינקופות בלתי מרוקאיות בעליל - טם־טם / טה־טה־טה־טם / טם־טם / טה־טה־טה־טם. זה "Fire" של ג'ימי הנדריקס. "Let me stand next to your fire", שר אוליאל בחיוך ענק. מאין קפץ עליו דווקא השיר הזה? "לא יודע", הוא אמר, אבל לפני שהמשיך לשיר, אחראי המשמרת בא בריצה ואמר: "יאללה חיים, מתחילים". "הוא מת לסגור", התבדחים הנגנים, שבעצמם כבר מתו לנסוע בחזרה לעירם שדרות.

חמש דקות מאוחר יותר אוליאל עמד ליד החתן והכלה ושר את "יא נאס יא נאס", שירה של הזמרת זוהרה אלפסיה. "Fire" ו"יא נאס". הנדריקס ואלפסיה. רוק ומרוק. זה חיים אוליאל.

בצהרי אותו יום, כמה שעות לפני החינה, התנהל ויכוח מוזיקלי משעשע בין אוליאל לבין בנו מתי. הם ישבו, יחד עם אחיו של אוליאל, אלי, בבית שבו שני האחים גדלו, במרכז העיר שדרות, ודיברו על המקצב של שש שמיניות, שהוא התבנית הקצבית השליטה בשירים המרוקאיים הסוחפים שאוליאל שר ומנגן כל כך טוב. לא סתם המקצב הזה עלה בשיחה. הוא צץ כשאוליאל נשאל על הקושי של הקהל הישראלי לעכל את המוזיקה ש'שפתיים' העלתה למודעות בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90.

"שש שמיניות זה מקצב שלא מתעכל בקלות לאנשים מהמערב", אמר אוליאל. "האוזן המערבית שלנו שומעת ארבעה רבעים, את הלמות הלב, הכי טבעי. כשאתה משמיע לה שש שמיניות" – הוא שר לשם הדגמה את המקצב המרוקאי המתפרץ והלא לגמרי ישר – "היא לא כל כך מבינה את העניין. רוקנרול למשל זה ארבעה רבעים. בכלל, רוב השירים של שש שמיניות לא עובדים".

אילן אסייג

"למה אתה אומר את זה?" שאל מתי אוליאל. "קח למשל את 'House of the rising sun'. זה בשש שמיניות". "לא נחשב", חתך אותו אביו. "זה לא השש שמיניות שעליהן אני מדבר. תן לי דוגמה ללהיט עם המקצב הזה. אתה לא יכול". "מוזיקה אירית. לורד אוף דה דאנס", ניסה מתי. "להיטים אני אומר לך. תיכף תגיד לי שגם שבטים באפריקה משתמשים במקצב הזה. אני מדבר על להיטי פופ". "'דליילה' של טום ג'ונס? 'ממעמקים' של רייכל?", עשה מתי ניסיון אחרון. "שלושה רבעים. מין ואלס כזה", אמר אוליאל. "לא דומה בכלל לשש שמיניות של המרוקאי. רייכל ניסה לעשות שיר בשש שמיניות עם (שמעון) בוסקילה. לא הלך. הלהיט היחיד שהוא שש שמיניות קלאסי – וגם שם יש טיפה של אי־מרוקאיות, אבל לא נתווכח על זה – זה 'נייר עיתון' של טיפקס, שזה בעצם שיר שאנחנו שרנו" ("שפתיים" ביצעה את השיר המרוקאי שהלחן שלו אומץ על ידי "טיפקס", ב"ש).

לא רק את המקצב המרוקאי האוזן הישראלית התקשתה לעכל. גם השפה שבה "שפתיים" שרה – ערבית מרוקאית – לא בדיוק התקבלה בזרועות פתוחות. "היינו צריכים לדפוק על הרבה דלתות לפני שמישהו היה מוכן להשמיע את השירים שלנו", אומר אוליאל. "אם אני זוכר נכון, הראשון שהשמיע אותנו היה דווקא דובי לנץ בגלי צה"ל. גם עופרה הלפמן ברשת ג', ושמעון פרנס, ואחר כך דידי הררי. בסופו של דבר זה התחיל לתפוס. אבל ההתחלה היתה קשה מאוד. אני בטבע שלי לא מתחנף. המוזיקה המזרחית שהיתה בתל אביב זה קצת להתחנף. 'סורו מני', 'חנהל'ה התבלבלה'. לקחת שירים ממזרח אירופה ולעשות להם טוויסט עם סלסולים וגיטרה מזרחית".

אתה לא ממעיט בערך של מה ש"צלילי העוד" ו"צלילי הכרם" עשו? הם לא עשו לשירים טוויסט קטן, הם עשו להם לפעמים אקסטרים מייקאובר.

"אני לא רואה את זה ככה. אני רואה ניסיון למצוא חן. לא להסתכן. לקחת שירים שמכירים ולסלסל אותם קצת. הקהל יכול להגיד: 'קצב נחמד, מגניבים אלה, סבבה'. זה לא לשיר בשפה שונה. איזו עדה אתה מכיר שהצליחה להכניס שירים בשפה שלה, בקצב שלה, והפכה אותם לחלק מהמוזיקה הישראלית? אין, אתה לא תמצא. רק המרוקאית. אנחנו האמנו שאם המוזיקה טובה היא תתקבל. האמנו שהטוב ינצח".

אבל איך אוליאל וחברי "שפתיים" האחרים (אלי אוליאל, הזמר סמי לזמי, הבסיסט חיים אוחנה, הקלידן יוסי מזרחי והכנר שמעון עמר) בכלל התחילו לשיר במרוקאית בשנות ה-80? העובדה שהוריהם עלו לישראל ממרוקו לא מספקת הסבר. הרי דור הבנים, ילידי שנות ה-50, לא היה מחובר לשורשים שלו, ואפילו התבייש בהם והתנכר להם. בשנות ה-70 הוא נהה באופן טבעי אחרי הרוקנרול, שהיה אז בשיאו. זה גם הסיפור של אוליאל וחבריו, או לפחות הפרק הראשון בסיפור שלהם.

"ניגנו בהרכבים מקומיים של רוקנרול, בטח", אומר אוליאל. "היו הרבה להקות כאלה בשדרות, כמו בכל מקום". ללהקות הנעורים של האחים אוליאל קראו "המחרוזות", "המאה ה-21", וגם "ליל השמשות". שמשות כמו ויטרינות, לא כמו רבים של שמש. "היה ערב אחד שאנשים שברו את כל הוויטרינות בשדרות", מספר אוליאל. "היה כעס. זאת היתה התקופה של הפנתרים השחורים. למחרת בעיתון קראו לזה 'ליל השמשות'. לקחנו את זה".

להקות הנעורים האלה ניגנו בעיקר קאוורים, אבל היה להן גם חומר מקורי, שלא הוקלט מעולם. מתי אוליאל אומר שמוזיקאים צעירים בשדרות, 20 ומשהו, מכירים חלק מהשירים הישנים האלה, אף על פי שהם לא תועדו. "כולם מכירים את השיר 'ריטה'", אומר מתי, ואוליאל נראה מופתע: "ואללה? גם עכשיו?" "זה מה שנקרא תרבות מקומית", מסביר מתי.

שתי השפעות מהתקופה ההיא ניכרות ביצירה של אוליאל. האחת היא זמרי הרוק בעלי הקולות הגבוהים ("בטח. 'סגול כהה', 'אוריה היפ', 'לד זפלין'", מאשר אוליאל), והשנייה היא "סנטנה", ובעיקר השילוב שהיה בה בין גיטרת רוק לבין מערבולת של כלי הקשה לא מערביים. גם את ההתרשמות הזאת אוליאל מאשר: "יש תקליטים של 'סנטנה' שכשאני שומע אותם אני חושב שזה אני מנגן. ולא שאני ברמות האלה, כן?"

אוליאל נכנס לעולם האירועים כשזמר חתונות מאשקלון, ארמונדו שמו, שמע שבשדרות יש גיטריסט טוב ובוא לעיירה כדי לבחון את אוליאל. האודישן עבר בהצלחה, ואחרי שבוע אוליאל כבר שר וניגן בכל סגנון אפשרי – מטנגו ועד יווני, מרומני ועד פסדובלה – בלהקה של אותו ארמונדו. עם הזמן הוא צירף ללהקה מוזיקאים נוספים משדרות, וכשהחבורה עזבה את ארמונדו היא נהפכה ל"שפתיים".

אבל מדוע הלהקה החלה להתמקד במוזיקה מרוקאית? "כי כשהופענו באירועים, אחרי כל התימני והפסדובלה והספרדי וצביקה פיק ומייקל ג'קסון, כשהיינו מגיעים לשירים המרוקאיים, זה כאילו פרץ מאתנו. אנחנו הרגשנו שזה משהו מיוחד וגם הקהל הרגיש את זה".

אילן אסייג

לא הרגשתם ניכור ביחס לתרבות של ההורים שלכם?

"לא הייתי אומר ניכור. חוסר מודעות. כשאתה צעיר אתה לא מחובר לתרבות הישנה. זה נראה לנו כמו משהו ששייך להורים שלנו ולמבוגרים שמנגנים בעוד. אבל מה שקרה בהופעות, וגם הגיל שלנו, כבר לא היינו כל כך צעירים, גרמו לנו להיות יותר מודעים. להבין למה אנחנו מחוברים. היתה גם הבנה חברתית: מה קורה במדינה. התחילו להיות לנו אידיאולוגיות. אבל זה לא קרה בבת אחת וזה לא קרה מתוך כוונה. צעד אחרי צעד. זה לא שהיתה לנו תוכנית ברורה להחזיר את המרוקאית. ממש לא. זה קרה תוך כדי תנועה. ראינו שאנחנו מתחברים, ושהקהל בעננים, והבנו שזה המקום שלנו.

"חלק מהדברים קרו באקראי", ממשיך אוליאל. "אני אתן לך דוגמה. השם 'שפתיים', מאיפה הוא הגיע? ישבנו לחפש שם, כל אחד זרק הצעות, ואז אלי הציע 'שפתיים'. שים לב מה זה אומר. שפתיים, שתי שפות".

לא חשבתי על זה.

"גם אני לא".

אילן אסייג

"גם אני לא", אומר אלי אוליאל, ואחיו מסכם: "לפעמים הדברים מתחברים בלי שאתה יודע".

הקלטת הראשונה של "שפתיים" יצאה בסוף שנות ה-80. חברות התקליטים הגדולות דחו אותה, וכך גם החברות המובילות של המוזיקה המזרחית. "הם אמרו לנו: 'אין סיכוי למוזיקה שלכם כל זמן שאתם שרים במרוקאית", אומר אוליאל. בסופו של דבר הלהקה הוחתמה בחברת פונוקול.

שני האלבומים הראשונים היו על טהרת המרוקאית. באלבום השלישי, "מדור לדור", נעשה בפעם הראשונה ניסיון לשלב עברית. לצד שירים כמו "לערוסה", "לחזלה לה יהדיק" ו"וואנה רדי", האלבום כלל גם את השירים "ממרוקו לציון" ו"כנען", וכן את השיר "מאמא", שהושר בשתי השפות. "רוב האנשים אמרו לנו על השיר הזה: 'חבל שאתם מקלקלים'", אומר אוליאל.

את העברית עם המרוקאית או את המרוקאית עם העברית?

"את המרוקאית עם העברית. אנשים התרפקו על המרוקאית, גם בשירים שהם הכירו מהבית וגם באלה שלא. היו לנו שירים חדשים, מקוריים, שאנשים חשבו שהם עממיים ישנים. היו אומרים לנו 'אני מכיר את זה מהילדות'. מה פתאום מהילדות? זה נכתב לא מזמן. בכל מקרה, התגובה של רוב האנשים היתה: 'אתם שרים כל כך יפה במרוקאית. למה לקלקל עם העברית?' לקהל האמיתי שלנו, המרוקאי, היה קשה עם העברית".

מה זאת אומרת "הקהל האמיתי"? יש קהל לא אמיתי?

מוטי קמחי

"קהל אמיתי זה אנשים שגם יזמינו אותך להופיע באירוע שלהם. קהל לא אמיתי יכול להקשיב ברדיו ולהגיד 'ואללה נחמד'. אבל הוא לא יקנה דיסק ולא יזמין אותך לחינה".

או שהוא כן יקנה את הדיסק אבל לא יזמין אותך לחינה כי הוא מרוקאי.

"נכון, אבל עליו אני לא יודע. אני בטוח שיש גם כאלה. אני מדבר על מה שאני יודע, הקהל המסורתי שלנו, הברור מאליו".

כמה מהשירים שאוליאל כתב בעברית דיברו על מחיקת התרבות והזהות של יוצאי צפון אפריקה. "רציתם להידמות, החלפתם שמות, ז'וז'ו לא כדאי, פרחה זה שם גנאי", הוא שר ב"ממרוקו לציון". "אני חושב שזה טקסט בועט", הוא אומר, אף על פי שנדמה כי הרגש הדומיננטי בשיר הזה הוא גאווה ולא כעס. כך או כך, השירים החברתיים של "שפתיים" לא זכו לתהודה רצינית, לא בקרב הקהל "האמיתי", שהעדיף את השירים במרוקאית, ולא ברדיו.

מגמת השילוב בין מרוקאית לעברית המשיכה בשני האלבומים הבאים של "שפתיים", אבל גם בהם העברית נותרה במיעוט. אוליאל וחברי הלהקה לא שאפו להוציא אלבום על טהרת העברית. "להשאיר את המרוקאית מאחור? לא, זה לא היה מתאים לשפתיים", אומר אוליאל. ומה בנוגע להופעות בחינות? האם לא נמאס להם מהעבודה השוחקת בשוק האירועים? אוליאל עצמו מספר על הדיסוננס שחש כששר בתוכנית של דן שילון ולמחרת הופיע בחינה מול מאה איש. "אבל לא חשבנו להפסיק עם האירועים", הוא אומר. "זאת הפרנסה שלנו, זה הקהל שלנו, זאת הדרך שלנו. פסטיבלים זה נחמד ואהבנו לעשות את זה, אבל זה היה הקהל שלנו, המקום הבטוח שלנו".

"שפתיים" התפרקה ב-1998, אחרי 13 שנות פעילות. המשפטים של אוליאל מתחילים להתפתל כשהוא מדבר על הפירוק, אבל חוזרת בהם המלה "מיצוי". "היינו הרבה שנים ביחד, התחלנו לחזור על עצמנו, והרגשנו שאם נמשיך זה יתקלקל", הוא אומר. "היתה כבר קצת הרגשה לא נחמדה, קצת חיכוכים".

אחרי פירוק הלהקה אוליאל יצא לקריירת סולו והוציא שלושה אלבומים, האחרון שבהם ב-2006. כיום הוא די מנותק מהשוק. הסינגל האחרון שלו יצא לפני כשלוש שנים, ואף שיש לו חומרים חדשים הוא אומר שהוא מחכה שהשוק יהיה קצת יותר ברור כדי לשחרר אותם. עושה רושם שהוא יצטרך לחכות עוד הרבה זמן. גם הופעות רגילות הוא לא ממהר לקיים. לאחרונה הציע לו ידיד לארגן בשבילו הופעה במועדון אוזןבר בתל אביב. אוליאל מתלבט. "מה יקרה אם אני אעלה לבמה עם הלהקה שלי, שישה אנשים, ובקהל יהיו 20 איש?"

אילן אסייג

בעוד כשבוע אוליאל ולהקתו, שנקראת "שפתיים" אף שזאת לא הלהקה המקורית, יעלו על הבמה של פסטיבל אינדינגב. מה ל"שפתיים" ולאינדינגב? "היה דיבור על הופעה שלנו גם בשנים קודמות, אבל זה לא הסתייע", אומר אוליאל. "כשעושים פסטיבל בנגב באופן טבעי מגיעים אלינו. חוץ מזה שאומרים לי שגם אנחנו היינו פעם להקת אינדי".

לגמרי.

"אני אוהב לפגוש קהלים חדשים, לקנות עוד אוהדים, לצבור קהל בכל מקום. כל מוזיקאי רוצה שיקשיבו לו. מהבחינה הזאת אין הבדל בינינו לבין הלהקות החדשות. ויצא שהפסטיבל נפל על תאריך נחמד. אפילו דחיתי בשבילו ביום אחד טיסה למרוקו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#