בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל טקטוניקס

יש בישראל מוזיקת אנדרגראונד

אוהד פישוף, "פנדה פורן" ו"נו ריגרטס פור אאור יות" הוכיחו שבישראל נוצרת מוזיקת אנדרגראונד משובחת

2תגובות

ניגש ישר לעניין: אוהד פישוף, עם מופע המוסיקה־פרפורמנס־וידיאו וקצת מחול שלו, “אייצ'.די", חידד בשבילי את המהות של שביעות הרצון הפחותה שלי מחלק מהמופעים של היום הקודם בפסטיבל: למשל, משהו בהופעה של אנסמבל המאה ה-21 עם כריס קאטלר וטים הודג'קינסון, עם כל הדרת הכבוד לעשורים של פעילות מוסיקלית מאתגרת של השניים, היה נטוע קצת יותר מדי במאה ה-20. נטוע במובן של נשאר במקום, הפסיק לקיים דיאלוג עם ההווה, שמח בחלקו כמה שהוא ומשמח את הנאמנים והדבקים. גם לפישוף יש קטלוג עבר של מוסיקה על־זמנית, אבל החיים עצמם מעניינים אותו יותר מזה שהוא טוב במה שהוא עושה.

מובן שהנוכחות הבימתית המצמיתה שלו מכילה את כל ההיסטוריה של העשייה שלו, ויש נרטיב די ברור של המסלול שעשה במהלך רבע מאה. ויש רפרנסים שמזכירים שאכן, פישוף התעצב במאה ה-20. סאונדים שנשמעים איפשהו בין אפריקאיים לחייזריים, בשילוב עם המימיקה שנעה בין פני פוקר לטירוף ומוגשת ברובוטיות שהיא בעת ובעונה אחת מטרידה ומצחיקה, מזכירים ברגע מסוים את דייוויד בירן. אבל המפגש בין האלקטרוניקה הטלטקסטית־אירונית שפישוף מנגן על מכשירים כגון אייפד שהוא מקלדת (שפישוף פורט עליה ושר לתוכה סימולטנית) למה שהולך על מסך הווידיאו (תמהוני בכובע מוזר על רקע בנאליה של גרפיקת חדשות מטבלאות של מניות בבורסה ועד לטקסטים רצים בתחתית המסך, אנשים מרקדים עם מסכות של דגים, פסלים ממש מוזרים של אורי קצנשטין ודמות בשחור לבן עומדת ליד מן מערבולת שהפחידה אותי) — מוחזק על ידי טקסט שמצמיד את הניהיליזם המולד של העבודה של פישוף – הבוז לכל התנהגות אנושית שמדחיקה את העובדה שבסוף מתים – לחברת האינפורמציה העכשווית.

דניאל צ'צ'יק

החדות שפישוף מקפיד לשמור עליה (הוא מופיע שוב עם זה ברביעי בסוזאן דלל) גורמת לחלק מהמופעים שבאים אחריו, שאף אחד מהם לא היה גרוע, להיראות בכל זאת טיפה חלודים, משוקעים בעולמם, מתווכים כשפת־סתרים פנימית של מוסיקאים, בינם לבין עצמם. למשל, יוני סילבר שהגיש מופע סולו על באס קלרינט שברובו לא כלל נגינה, בעצם. סילבר נשף במכשיר כשידו או כף רגלו תחובה בפעמון הקלרינט, או שהדביק כל מיני דברים מעצבנים לקצה והקיש עליהם ללא תוצאות מרגשות. זו היתה מטא־נגינה; חשיפה של הקיר הרביעי של כלי הנגינה ושל הנוכחות החומרית שלו, הזרה מעצם הרעיון של מוסיקה כדבר מופשט בהגדרה. זה קונספט שמרני מאחר שנבחן כבר פעמים רבות בתולדות האוונגרד. במובן זה מה שעשה סילבר היה מסורתי. מובן שיכול להיות שיש דקויות שסילבר הוסיף לדיון הקונספטואלי הזה שחלפו מעל ראשי, וזה כי ניסיתי לדמיין איך זה היה נשמע אם היה דוחף מלוואח לפעמון. מזל שלקראת הסוף ויתר על מסכת חיקויי פתיחת סתימות קולנית והפיק סאונדים אמיתיים, שגם אם היו דיסהרמוניים מיסגרו את המופע וסיפקו לו נרטיב. גם הדואו האמריקאי־נורווגי "פארטי קנולרס", השתוללות צ'לו נגד תופים, היה מצוין טכנית – בעיקר עבודת התיפוף של סטולה סולברג – אבל נותר נטוע בגבולות המוכר (לקומץ שמאזין לאלתור אקספרימנטלי פרוע על בסיס יומיומי, כלומר). אדם שפלן, במופע סולו נדיר של מי שתמיד עובד כחלק מהרכב (היה חלק מלהקת "פז" שעליה כתבתי לפני מספר שבועות), משהה את התהיות הקונצפטואליות ואת הזמן עצמו במופע גיטרה מופנם, עדין, מינימלי. אם אפשר להגיד שסאן מנגנים "בלאק סאבאת" במהירות אפס בי.פי.אם, אז שפלן ניגן סטונר מדברי במהירות בי.פי.אם וחצי, משהו בין ריי קודר בסלואו מושן קיצוני לסנסאנה, פרויקט גיטרה ישראלי אחר של נגן בודד.

מאירה אשר שרויה גם היא במערכת יחסים לא פתורה עם המאה ה-20, אבל במופע שלה העניין מוצדק חלקית ברמת הקונספט שמצוין בתוכנייה – התייחסות לשידור רדיו מצונזר של ארטונין ארטו – ושנוכחותו במופע עצמו לא היתה מפוענחת עד תום בשבילי. על המתח שבין ביטוי עצמי בכלים אמנותיים מאתגרים לבין אמירה פוליטית בעלת יומרה לגייס לא אדבר הפעם, כי אשר מגשרת על הבעיה ומתגברת עליה דרך האלמנט היחידי במופע שלה שאני לא סגור על זה שמתופעל במודע, וזו עצם הנוכחות הפיזית שלה כפרסונה. מכל פה אחר הדיבור על מיותרות המלחמות היה נשמע עלוב, אבל אשר, בתחנת הרדיו שלה על הבמה, בתסרוקת הקרו־קאט הקשוחה, בחולצה שנראית כמו מדים מהוהים, מזכירה לוחם שראה זוועות, הושאר מאחור בחזית ואיננו יודע שהמלחמה הספציפית שבה השתתף תמה. השנים שחלפו הפכו את זעקתו לאוניברסלית ונבואית – קינה על המלחמה הבאה – כשם שבדמדומי הבידוד היא נהפכת מיסטית, עתיקה. כשלרחשי הרדיו, המלמולים והדקלום הקודח מצטרפת הלימה בתוף כזה שמוחזק ביד, המופע מקבל ביט טכנו שבטי ורצון לעוצמה.

הגיעה השעה למופע של "נו ריגרטס פור אאור יות", הרכב שיוצרו שומר על אנונימיות – על עטיפת הדיסק ועל הבמה הוא מופיע בחליפת סייף מלאה. אבל זה הערב שלו, כולם כאן יודעים מי הוא – כבר הזכרתי את האלמנט המשפחתי של הפסטיבל הזה – וכולם יודעים שאי אפשר לדעת אם המופע הזה יעלה שוב ולכן כולם באו בשבילו.

שאלתי את האמן אם הוא מרשה לי לחשוף אותו ותשובתו האופיינית היתה שהוא מעדיף שלא אבל שהוא גם לא אוהב להגיד לאנשים מה לעשות, ולכן אציית לו חלקית וארמוז שמדובר במישהו שהיה ממייסדי להקת הזוהרים האגדית, והשתתף יחד עם שפלן בהופעה הנזכרת של "פז". זו הופעת הבכורה שלו כאמן סולו. רצפת הבמה כוסתה במעטה לבן ועליה מפוזרים כלי נגינה. שתי גיטרות, פסנתר, קונטרבאס, תופים. הסייף עולה לקול תשואות ובהתחלה נדמה שהוא זה שיעבור לבדו בין הכלים. ואז מצטרפות אליו שלוש נשים בשמלות לבנות קצרות, יחפות. אחת מאיישת את הקונטרבאס ושתי האחרות נעמדות במרכז מול שני מיקרופונים, לפני התופים. בהרף עין נהפך המעמד לטקסי, מקודש. המוסיקה עוברת דרך טווח רגשות וסגנונות שלם, הוליסטי. ברגעים המופנמים אני נזכר בג'ז המוות במהירות בי.פי.אם בודד של "בוהרן אונט דר קלאב אוף גור" הגרמנים, כשהשירה של שתי הזמרות (אני מזהה אחת מהן – זו זוהר שפיר מ"ניקו טין") מחברת את הרפרנס הזה לגוספל הכתות המצמרר והמתעלה השמיימה של "סאבאת' אסמבלי".

כשהסייף שר בעצמו, אלה הרגעים השבריריים ביותר. הפראזות של השירה והקונטרבאס ומכות התוף של הזמרות הניצבות סימטרית זורקות את הנוכחים לסצינה של מקדש, מחשמלות את עמוד השדרה מעלה ומטה ומכות בבלוטת הדמעות. בסיום מצטרפת הגיטרה, ביט מסומפל וקול רעם מונוטוני שמזכיר לי את "סקרקרו" האימתני של מיניסטרי ומתקרבות לעוצמות של בלאק מטאל. הכל מהדהד ורועם, הגבר על הבמה רוכן ומרים את חרב הסייף המונחת על הרצפה. הוא מנופף בשתי אבחות חדות והרעם נקטע והאורות כבים. אני מפורק, המום. לא אשכח את ההופעה הזאת כל חיי.

ויש עוד. "וינטר פמילי", הדואו הישראלי־צרפתי שהעתיק את מושבו מפריז לתל אביב לתקופה מוגבלת, מגישים קברט מהפנט, חובק, חונק, מטלטל. קסבייה קליין רכון על האורגן־עוגב שלו, רות רוזנטל מתופפת ונעה בין לחש, דקלום וראפ, שרק ברגעים מכריעים וקתרטיים נוגע בשירה ממשית. לא ראיתי את הצמד בהופעה כמה שנים, והאבולוציה והמנעד שלהם התפתח והתעצם. הם לופתים את הגרון ולא מרפים עד שאתה סחוט ומסופק. הם בטוח יופיעו כאן עוד. חובה לתפוס אותם.

"פנדה פורן", עוד צמד, הרכב לפטופים ירושלמי במקור – תומר רוזנטל ועלמה בן־יוסף. עוד הרכב שממעט מאוד להופיע. הלבוש השחור המסוגנן והנזירי של השניים והשמיים בעלי הצבע הלא טבעי הנעים באיטיות מאיימת על מסך הוידאו מאחור מחזקים את הסאונד התעשייתי, הטוטליטרי, האכזרי שלהם. בשלב זה של הלילה מי שנותר הם המשוגעים, ומי שנותר על הבמה – מרוכזים, חתומי מבט – מעניקים למשוגעים דלק של אפלה מחרידה ביופייה. המוזיקה שלהם מתכתבת עם הטווח הז'אנרי שבין דארק אמביאנט, אינדסטריאל צבאי ופאוור אלקטרוניקס, ומשאיר את רוב העוסקים בתחום בכל העולם מאחור בענן אבק, במהלך שעה של מצעד אבסטרקטי ודורסני.

שלושת המופעים האחרונים מדגישים משהו שמתחוור במהלך הפסטיבל כולו: בישראל נוצרת מוזיקת אנדרגראונד שמתעלה על מה שקורה בסצינות אקספרימנטליות במרכזי תרבות אליהם אנחנו נוהגים לשאת את עינינו בכיסופים. זה ההישג המרכזי של פסטיבל טקטוניקס: להבהיר לנו שהארדקור זה כאן, ובמקרה של יצירה עצמאית, בניגוד למציאות יומיומית פוליטית, הכוונה היא הארדקור במובן החיובי ביותר. פסטיבל סוף, בכל המובנים האפשריים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו