בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרחק ממקורו: אירית דקל ואלדד ציטרין מול ענקיות הג'ז

זה לא בלתי אפשרי להצליח עם שירים של בילי הולידיי ואלה פיצג'רלד, אבל ביצועי הפיוז'ן של הזמרת אירית דקל והפסנתרן אלדד ציטרין הצליחו רק במעט מהשירים

2תגובות

האם מוזיקאים ישראלים בני ימינו יכולים לקחת סטנדרטים אמריקאיים מלפני 80 ו–70 שנה, שבוצעו על ידי זמרות הג'ז הגדולות ביותר, ולבצע אותם ב–2014 כך שהתוקף האמנותי שלהם יהיה משכנע והחותם הרגשי שלהם יהיה עמוק?

זה לא בלתי אפשרי. באמנות, כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה. אבל המשימה שהזמרת אירית דקל והפסנתרן אלדד ציטרין לקחו על עצמם בפרויקט "Last of songs" היתה קשה ומאתגרת מאוד, ועם כל ההערכה לאומץ, להשקעה ולכישרון שלהם, אי אפשר לדווח שההופעה שלהם אתמול במועדון שבלול ג'ז בנמל תל אביב ענתה בחיוב על השאלה שהוצגה למעלה.

תומר אפלבאום

בואו נעזוב את ההשוואה לגרסאות המקוריות. לפעמים אי אפשר להימנע מכך, אבל זאת לא הדרך להעריך אלבום ומופע כמו "Last of songs". אף אחד לא דורש מאירית דקל להתחרות בבילי הולידיי ואלה פיצג'רלד. הביצועים שלה ושל אלדד ציטרין לסטנדרטים הישנים אמורים לעמוד בזכות עצמם. הגישה העקרונית שלהם נראתה מבטיחה: עיבודים חופשיים למדי, שאמנם יוצאים מתוך הג'ז וספר השירים האמריקאי, אבל לא מחויבים אליהם ומפגישים אותם עם הצליל של כאן ועכשיו: בלקני, טורקי, אלקטרוני, רוקיסטי.

זה בעצם פיוז'ן, ובשביל שפיוז'ן יעבוד הוא צריך להיתפר בצורה עילאית. כלומר, בצורה שיוצרת את האשליה שהתפרים אינם קיימים ושהמוזיקה היא אחד ולא שליש ועוד שליש ועוד שליש. אלא שהאשליה המיוחלת הזאת לא התרקמה בהופעה אתמול, ואחת הסיבות לכך קשורה לשירה של דקל. האנגלית שלה לא היתה מספיק טבעית ונינוחה, הנוכחות לא מספיק עמוקה וייחודית, והכי חשוב: הקול וההבעה שלה לא שבו את הלב. היא לא הצליחה לעשות את מה שהגבר האהוב עושה לאשה ששרה את "You're my thrill". היא לא האיצה את הדופק.

תומר אפלבאום

מוטב לסייג את ההסתייגות. זאת היתה אחת מאותן הופעות שאפשר לראות את חצי הכוס הריקה או את חצי הכוס המלאה שלהן. ארבעה ביצועים יפים בהופעה עם כל כך הרבה מלכודות הם הישג לא מבוטל. "Get happy" הופקע מתוך השמחה האמריקאית, הואט במידה ניכרת ונהפך לחלק מאיזשהו ריטואל מזרחי. "Bye bye love" הואט מאוד אף הוא, וההגשה של דקל היתה חשופה, ישירה ונוגעת. "The rose", עוד שיר אטי, כלל סולו נהדר של עידן ערמוני, שניגן בגיטרה כאילו היתה בוזוקי או סאז. ו"Guess who I saw today" היה השיר הקצבי היחיד שממש שיכנע, והביצוע המוצלח שלו סילק הצדה את התמיהה המוקדמת על כך שדקל וציטרין בחרו לוותר על נתח גדול מהשיר ולהתחיל אותו באמצע.

לפני השיר האחרון דקל עשתה טעות פטאלית. לא רק שהיא פקדה על הקהל לקום ולרקוד, היא גם נזפה בו על כך שהוא לא עשה את זה מוקדם יותר. מאוד לא מגניב, כמו שאמרה שכנתי לשולחן. ואז החל השיר עצמו, והוא היה אפילו יותר גרוע מפליטת הפה. חפלה טורקית זה דבר נהדר, אבל למה בשיר כמו "Willow weep for me"? הרצון לסיים את ההופעה בקרשנדו אנרגטי הוא לא נימוק מספיק טוב.

 

אירית דקל ואלדד ציטרין – "Last of songs". מועדון שבלול ג'ז בתל אביב, 15.12

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו