בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רימון ההלם של בוב דילן

50 שנה בדיוק אחרי שהוקלט, "Subterranean homesick blues" של בוב דילן עדיין מהדהד ומשפיע

23תגובות

זה מתחיל עם גיטרה אקוסטית, ולהרף עין אפשר לחשוב שמדובר בעוד שיר פולק מן המניין, אם כי צליל הגיטרה החשמלית הבודד, שנכנס אחרי שנייה וחצי, מעמיד את ההנחה הזאת בסימן שאלה גדול. כעבור שתי שניות נוספות, כשהתופים והבס נוחתים כקורנס והמוזיקה מתחילה לדהור בשעטה מסחררת, אפשר לדעת בוודאות שהשיר הזה הוא לא כמו שום שיר אחר, לא לפניו וגם לא אחריו. וזה עוד לפני שהקול של בוב דילן בן ה-23 מתנפל על המוזיקה ומזריק לתוכה ארס ווקאלי מאנפף על אקורד אחד שמסרב לזוז ובלי שום חציצה בין המלים: "Johnny'sinthebasementmixinupthemedicine…". אלוהים אדירים, זה לא שיר – זה רימון הלם.

רויטרס

"Subterranean homesick blues" הוקלט לפני 50 שנה בדיוק, ב-14 בינואר 1965, ואם על האוזן בת ימינו, למודת הרעש והמהירות, הוא עדיין נופל כגרזן משומקום, אפשר רק לדמיין איזה קול נפץ הוא השמיע כשהוא יצא במארס 65' אל עולם שחשב עדיין על דילן במושגים של זמר מחאה מסורתי: אינטלקטואל שמטרתו היא להעביר מסר, ולשם כך הוא זקוק רק לגיטרה אקוסטית, בלי הפרעות מיותרות של קצב וחשמל.

בלוז הגעגועים התת־קרקעי ריסק את הקונספציה הזאת ב-2:19 דקות של קצב כאוטי וחשמל משתולל. עבר הזמן שבו הזמר בעל המודעות הפוליטית יכול היה לעמוד על במה גבוהה, להביט נכוחה במציאות רוויית העוולות ולתאר את מה שהוא רואה בצורה סדורה ופיוטית. דילן של "Subteranean homesick blues" אולי חושב על הממשלה, כמו שהוא נובח בתחילת השיר, אבל הוא עושה את זה כשהוא עומד על המדרכה המזוהמת, הקשה והקרה. ספק אם הוא בכלל עומד. הכל מקרטע, מתפרק ונשמט בשיר הזה. אולי הוא בכלל זרוק על המדרכה. כך או כך, הוא לא מספר לנו שהזמנים משתנים, אלא גורם לנו לשמוע את זה.

גיטרה חשמלית אמרנו? שלוש גיטרות חשמליות. ושני בסים (אחד מהם של ביל לי, אביו של ספייק). ומערכת תופים אחת שנשמעת כמו שתיים. לא על וודי גאתרי דילן חשב כשהוא כתב והקליט את "Subteranean", אלא על צ'אק ברי, ששירו "Too much monkey business" היה השראה מפורשת שדילן הודה בה מאוחר יותר. עד לינואר 1965 לא היה קשר ברור בין שירת המחאה השכלתנית שייצג דילן לבין הרוקנרול הגועש וההורמונלי של הביטלס המוקדמים ויתר להקות התקופה, שלמדו את רוב מה שהן ידעו מברי, ליטל ריצ'ארד ויתר חלוצי הרוקנרול השחורים. "Subteranean homesick blues" איחד את שתי היבשות הנפרדות, את המחשבה החדה והקצב המשחרר. באותה הזדמנות דילן גם ביטא את ההסתייגות שלו ממעמדו המכביד כדובר הדור. כשהוא שר "אתם לא צריכים חזאי כדי לדעת לאן נושבת הרוח" – אחת השורות המצוטטות ביותר בתולדות הרוק – הוא התכוון ב"חזאי" גם למי ששר שנתיים קודם לכן את "Blowing in the wind".

אי־פי

1965 היתה שנת המפתח בקריירה של דילן, ובדרך כלל מדברים על מה שהוא עשה באמצע השנה הזאת – ב-20 ביולי יצא "Like a rolling stone", שירו המפורסם ביותר שנחשב לגדול שירי הרוק בכלל, וחמישה ימים לאחר מכן פרצה השערורייה בפסטיבל ניופורט, כשהוא עלה עם להקה חשמלית וקהל הפולק צעק או לא צעק לו בוז. אז נכון ש"לייק א רולינג סטון" הוא שיר אדיר, ונכון שניופורט היה אירוע דרמטי, אבל צלם הענק של שני המיתוסים האלה מאפיל ולא בצדק על השיר הקצר יותר, הרזה יותר, הדחוס יותר והלא פחות גאוני שדילן הקליט ב-14 בינואר 1965 ושהאמת המוטחת בו שרירה וקיימת עד היום. תסתכל ילד, חצי מאה עברה, ועדיין 20 שנה בבית ספר לא יצילו אותך ממשמרת יום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו