שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חוה אלברשטיין בעקבות פיט סיגר

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

חוה אלברשטיין – "הארץ המובטחת". האסוציאציה הראשונה היא בוב דילן. יש מן המשותף בין חוה אלברשטיין העכשווית לבין דילן של השנים האחרונות – הפעלתנות הבלתי נדלית, הפריון המרשים, ההתעקשות לשמור על מרחק מסוים, ובעיקר יכולתו של האמן הוותיק והנערץ לשחק אך ורק את המשחק שלו ובכל זאת להישאר רלוונטי. הדיאטה המוזיקלית הקיצונית שאלברשטיין גזרה על עצמה בפרויקט הנוכחי שלה, שממנו לקוח השיר החדש "הארץ המובטחת", מזכירה אף היא את דילן, המוקדם. גיטרה אחת, קול וטקסט. זהו.

אבל האמת היא ש"הארץ המובטחת" הולך יותר אחורה. לא אל דילן אלא אל אבותיו הרוחניים, אל וודי גאתרי ואל פיט סיגר. אל שירים כמו "This land is your land". זה אחד מעולמות היצירה שבהם התעצבו תודעתה ואמנותה של אלברשטיין, ועכשיו, אחרי שבאלבומה הקודם השתעשעה עם סימפולים, היא חוזרת לשורש, אל הצורה והאמירה של שיר העם, אל התפישה העצמית שלה כזמרת עם מודרנית. והיא עושה את זה מצוין.

המוזיקה פשוטה עד קצה גבול היכולת. שני משפטים מוזיקליים בלבד. אחד מרים את השיר לאוויר, השני מחזירו אותו לקרקע. המנגינה של אלברשטיין משמשת בעצם כנושאת הטקסט, שכתבה המשוררת סבינה מסג ("על פי מקור אנגלי", כך נכתב בהודעה לעיתונות). אחת התכונות של שיר העם (ולמעשה, כשחושבים על זה, של כל שיר טוב) היא שהוא יכול להיות מקומי מאוד ובאותו זמן אוניברסלי. כך מתנהג גם "הארץ המובטחת". אפשר לקרוא אותו כטקסט אקו־הומניסטי כללי, נטול אזרחות ושייכות לאומית. ואפשר, בעיקר בעיתוי הנוכחי, להבין אותו גם כשיר על המקום הזה, על האדמה הזאת.

כך או כך, משפט המפתח המהדהד "כל ארץ היא הארץ המובטחת" והעובדה שבשיר שנקרא "הארץ המובטחת" אין נוכחות של אלוהים (במקומו יש בת קול, מעין אלוהי טבע נקבית) עשויים להקשות על בעלי תפישות משיחיות להזדהות עם השיר. ספק אם אלברשטיין תצר על כך.

"החצר האחורית" – "נגמרה המסיבה". גם לשיר החדש של "החצר האחורית" יש היסטוריה של עשרות שנים. הלחן נכתב על ידי שמוליק קראוס בתקופה שבה "החלונות הגבוהים" פעלו בלונדון. אריק איינשטיין חזר לארץ, קראוס וג'וזי כץ צירפו את הזמר האנגלי ראלף מרפי וניסו לרוץ עם שלישייה חדשה, אבל העסק לא התרומם ובסופו של דבר מרפי הקליט בלי קראוס וכץ את השירים שקראוס הלחין. אחד השירים האלה הועבר אחרי מותו של קראוס לידיו של יענקל'ה רוטבליט, בן זוגו היצירתי הנצחי של הזמר. רוטבליט כתב לו מלים עבריות חדשות, והשיר הוקלט על ידי להקת "החצר האחורית". הטקסט מדבר על ההנגאובר שאחרי המסיבה, וכרגיל אצל רוטבליט מפתה לראות במלים משל למצבה של האומה. "החלום היה גדול / יותר מכל שבריו / המחר של האתמול / מתבזבז עכשיו". המוזיקה (של קראוס, נזכיר) חיונית, נמרצת ושמחה, ואנשי המוזיקה של "החצר האחורית" (תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן) הדגישו את הממד האנרגטי המתפרץ שלה עם מטח תופים מעורר מיד בפתיחה. הצליל של השיר, עם ההמולה מרובת האנשים שמרחפת מאחור, מזכיר יותר מכל את "פלסטלינה", כך שהשיר המקסים הזה הוא מחווה לא רק לקראוס אלא גם לאריק איינשטיין.

ירונה כספי – "זו לא אני". אחת הבעיות עם שירי מחאה היא שהאנשים ששרים אותם תמיד נורא צודקים. ירונה קופצת את ידה לאגרוף בשיר החדש שלה ונכנסת בכל הכוח בכל אותם אנשים שהורסים לה את המדינה. "זו לא אני שנוסעת עם ההאמר למסע שורשים במספרה / זו לא אני שמוכרת חלומות בקרן סיכון ואשליה... זו לא אני שזורקת אנשים מבתיהם / קורעת ילדים מחבריהם / מגדלת חיות לניסויים / משלמת לבטלנים בשם האלוהים". חייבים להעריך את כספי על הלהט והצעקה, ויש כוח מסוים ברוקנרול המלוכלך שמשמש אותה כדי לפרוק את כל הכעס, אבל יש ב"זו לא אני" שביעות רצון עצמית שמקשה על המאזין להצטרף לזעם הקדוש של כספי. כמו כן, לא הבנתי אם כל בעלת שיער שחור שצובעת לבלונד היא פושעת, או רק כזאת שנוסעת בהאמר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ