${m.global.stripData.hideElement}

 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מת האקורדיוניסט תובל פטר

פטר, שהיה האקורדיוניסט של להקת הנח"ל ושל "התרנגולים", מת אתמול בגיל 75

5תגובות

האקורדיוניסט תובל פטר מת אתמול בגיל 75. פטר היה האקורדיוניסט של להקת הנח"ל ושל "התרנגולים". כנגן הראשי, ולעתים קרובות היחיד, של "התרנגולים" היה לפטר חלק ביצירת הצליל האופייני לזמר העברי בעשור השני למדינה. בניגוד לנגני אקורדיון אחרים, שדבקו בנוסטלגיה ובשירים הישנים, פטר (שיחסו לשירי ארץ ישראל היה מורכב ולעתים אירוני) צמח והתפתח ושילב את האקורדיון בהקשרים מוזיקליים מגוונים ומפתיעים. בשבוע שעבר חש ברע, עבר צנתור ולאחר מכן שב לביתו. אתמול בבוקר מת מדום לב.

פטר גדל בירושלים. אמו היתה מזכירתו של מרטין בובר. לדברי חברו ותלמידו הסקסופוניסט אסיף צחר, פטר לא סיפר מה משך אותו בצעירותו לאקורדיון, אבל דברים שאמר על הכלי בראיון לפני כמה שנים עשויים לשמש הסבר. פטר סיפר באותו ראיון שלפני כמה שנים השתתף בניסוי שנועד לבדוק באילו כלים ילדי כיתות א' ו-ב' מעוניינים לנגן. לכיתה באו כמה נגנים, נציג של כל כלי, וניגנו לפני הילדים במשך רבע שעה. לאחר מכן נשאלו הילדים איזה כלי ירצו ללמוד. "כשהאנשים שעשו את הניסוי חזרו עם התוצאות, הם היו חיוורים", סיפר פטר. "90% מהילדים רצו ללמוד אקורדיון. 90%! ואני חושב שאני יודע למה. אקורדיון זה הכלי הכי חושני בעולם. אין עוד כלי בעולם שהאנשים שמנגנים בו חשים כלפיו כזאת אהבה אירוטית. זה גם הכלי הכי קשה. כלי שהכל בו להיפך. לנגן באקורדיון זה כמו לנגן בתוך מערבולת בים".

דניאל צ'צ'יק

פטר התקבל ללהקת הנח"ל בסוף שנות ה–50 מבלי שהתכוון לכך. הוא היה חבר נעורים של יהורם גאון, וכשגאון הלך לבחינה ללהקה הוא לקח אתו את פטר על מנת שילווה אותו. שניהם התקבלו. "פגשתי את תובל בלהקת הנח"ל, ומאז אפשר לומר שלא נפרדנו", אומרת נעמי פולני, המייסדת והבמאית של "התרנגולים". הרעיון להקים את "התרנגולים" היה של המוזיקאים הצעירים, שעמדו להשתחרר מהלהקה הצבאית, ופולני אומרת: "אני רואה בכל את יוזמתו של תובל". "הוא היה מומחה באהבה, הוא ממש ידע לאהוב", אומרת פולני על נגינתו של פטר. "כל הזמן המוח שלו עבד. בנה, תיכנן, יצר, האזין. אחרי 'התרנגולים' היו עוד כמה ניסיונות שלא נשאו פרי, אבל תובל תמיד היה בעניינים".

"היתה תקופה שניגנתי לכל המדינה", סיפר פטר. "אני לא צוחק. הייתי אומר: תריבו עם מי אני אנגן. עד שהרוקנרול חדר לארץ, למזלנו. ואז הכל השתנה. פתאום – אנטי טוטאלי. היו שנים שהאקורדיון היה מוקצה. אפילו שירים צרפתיים היו מנגנים עם חליל. למה? בגלל הרוקנרול. כשהגיטרה החשמלית נכנסה, האקורדיון נעשה התגלמות האנכרוניזם. האקורדיון סימל את האומצה־אומצה".

גם פטר עזב את האקורדיון לזמן מה. הוא נסע לאמריקה, כמעט השלים דוקטורט בהיסטוריה רוסית, ואז חזר לארץ וגם לזרועות האקורדיון. הוא ליווה זמרים והרבה לנגן בהצגות (ובהן הצגות רבות של חנוך לוין, שהיה חברו). "כשהכרנו אותו הוא עבד נון־סטופ", אומר אסיף צחר, שפגש את פטר עם חברו הפסנתרן דניאל שריד בחנות תקליטי הג'ז קורוס בתל אביב. צחר ושריד היו נערים בני 16, פטר היה מבוגר מהם ב–30 שנה, ובין השלושה נקשרה חברות סביב אהבתם המשותפת לג'ז. "היינו יושבים אצלו בבית עד שעות מאוחרות, והוא חשף אותנו לעולם שלם של מוזיקה", מספר צחר. "הוא לא היה מורה שלנו במובן המקובל. הוא היה מורה דרך. למדנו ממנו מה זה להיות מוזיקאי, מה המשמעות של זה, וגם למדנו אסתטיקה של מוזיקה".

בגיל מאוחר, סביב 50, פטר החליט להציב את האקורדיון, ואת עצמו, במרכז הבמה. בתחילת שנות ה–90 הוא הקליט את האלבום "נינו וחצי", שהוקדש למוזיקה של נינו רוטה, ובהופעות שקיים בשנים האחרונות הוא התיך את העולמות את המוסיקליים של רוטה, סשה ארגוב, באך, פרוקופייב ותלוניוס מונק. "ימי ארץ ישראל היפה חלפו, וטוב שחלפו", הוא אמר בתחילת אחת מההופעות האלה, ובהמשך התבדח: "אפילו לערבי שירה בציבור של התרנגולים לא מזמינים אותי". ובכל זאת, כשניגן את המנגינות של ארגוב, ולו גם בהקשר אמנותי ובלתי נוסטלגי, אפשר היה לשמוע המיה חרישית של זמזום קולקטיבי בוקעת מתוך הקהל.

בעוד שבועיים פטר היה אמור לנגן בפסטיבל האקורדיון בתיאטרון גבעתיים. הוא הותיר אחריו בת זוג, החלילנית תניר שקד, ושני ילדים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#