שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שיר המחאה המפוספס של הכנסת היוצאת

ח"כ יריב לוין יכול היה להיות מטרה מושלמת לשיר מחאה, בעיקר בגלל הניגוד בין הדימוי הפקידותי שלו לבין ההשפעה שלו על הדמוקרטיה הישראלית. חבל שאף זמר לא הרים את הכפפה

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

שיר המחאה "יריב לוין" היה צריך לעלות ליוטיוב לכל המאוחר בתחילת 2014. חבר הכנסת הסופר־פעלתן מהליכוד הספיק עד אז ליזום שורה ארוכה של חוקים אנטי־דמוקרטיים, אבל כשהוא התעלה על עצמו וקידם לפני שנה חוק שנועד לקדם ערבים נוצרים על חשבון ערבים מוסלמים ("בינינו ובין הנוצרים יש הרבה מן המשותף. הם בעלי ברית טבעיים שלנו, משקל נגד מול המוסלמים שרוצים לחסל את המדינה מבפנים", אמר לוין), היה צריך לקום איזה זמר שמאלני ולומר: עד כאן. מישהו צריך לכתוב שיר על המחוקק השקט והמסוכן הזה, ואם אף אחד לא מתנדב אני אעשה את זה בעצמי.

זה לא קרה, לא בתחילת 2014 וגם לא בסוף השנה כשלוין שקד על האותיות הקטנות של חוק הלאום, שככל הידוע מבקש להעמיד במקומם במידה שווה הן את הערבים הנוצרים והן את המוסלמים.

יריב לוין. לא עונה לסטריאוטיפ המשמים של הפוליטיקאי תאב הכוח והמצלמותצילום: אוליבייה פיטוסי

חבל שאף זמר לא הרים את הכפפה ואיגרף אותה בכיוונו של לוין. שיר מחאה פרסונלי הוא נשק יעיל, ולוין יכול היה להיות מטרה מושלמת, בעיקר בגלל הניגוד בין הדימוי הפקידותי הבלתי מזיק שלו לבין ההשפעה מרחיקת הלכת של פעולותיו הבלתי נלאות על אופיה של המדינה. על נפתלי בנט או מירי רגב אי אפשר לכתוב שירים. זה לא מעניין. מה שאתה רואה, ואתה רואה כל הזמן, זה מה שהם. את לוין, לעומת זאת, לא רואים. הוא לא עונה לסטריאוטיפ המשמים של הפוליטיקאי תאב הכוח והמצלמות. להיפך. הוא יושב לבדו במשרד שלו, רכון על ספרי המשפט, מחפש את הניסוח המדויק, היפהפה, שגם ידפוק את עוכרי ישראל וגם יעבור בבג"צ. המזכירה שלו הלכה מזמן, אשתו מתקשרת ושואלת מתי הוא חוזר הביתה, אבל הוא חייב להגיע לנוסח המושלם. אחרת הוא לא יירדם בלילה. מישהו צריך לשמור על ישראל מסכנת הדמוקרטיה.

הכל הלך פייפן

כל זה פרי הדמיון, כמובן. זאת רק טיוטה (רוטבליטית־משהו, יש להודות) לשיר שלמרבה הצער לא נכתב בתקופת כהונתה של הכנסת ה-19, הכנסת של יריב לוין. השיר הזה לא ייכתב גם בכנסת ה-20. אם הליכוד יפסיד בבחירות, לוין יפסיק להיות מחוקק חשוב ומשפיע ולא יהיה צורך בשיר עליו. ואם הליכוד ינצח, תסמכו על לוין שבתוך כמה חודשים הוא מעביר ברוב של 68 נגד 5 חוק שאוסר על כתיבה ופרסום של שירי מחאה.

בעוד שחוק הלאום ומנסחו החרוץ לא עוררו לאחרונה זמרים שמאלנים לפעולה, חוק האזרחות שעורר מחלוקת קשה לפני כארבע שנים דווקא גרם לפחות אמן אחד להתביית על פוליטיקאי ולכוון אל דמותו שירים ביקורתיים. האמן הוא הראפר קוואמי, הפוליטיקאי הוא אביגדור ליברמן, שהיום מדשדש אבל בתחילת העשור הנוכחי היה כוח פוליטי גדול ומאיים מנקודת המבט השמאלנית. שיח "נאמנות או אזרחות" שליברמן חירחר הטריף את קוואמי. "אין נאמנות בלי אזרחות? מה???... בחיים אנ'לא אשבע אמונים לך / גם כשהגיהנום יקפא / בחיים לא", הוא שר באלבומו האחרון "זרים במאה ה-21". בשיר אחר, "מכשפות", קוואמי שר על ליברמן ועל ח"כים נוספים מהימין, אולי גם על יריב לוין: "כי בדרך הזאת אין מקום לדמיון / אין מקום לשירים, רק ליד של בריון / אנשים כמוני עוד ילכו על שיר כזה לכלא / בדרך עוד ייכנסו לשם עוד מתונים מאלה / כותבי שירים, זמרים, תסריטאים, שחקנים, קומיקאים, כולם יחטפו / כולם יירדפו, אלה שלא יצטרפו / וגם אלה שתמכו לא יחיו בביטחון / רק לפחד יירשם הניצחון".

ראפרים אחרים, חברי ההרכב היפואי "סיסטם עאלי", הוציאו לפני כשנתיים את אלבום הבכורה שלהם, שכלל מחאה חריפה נגד הגזענות הממסדית בישראל. בשיר שחתם את האלבום חברי קולקטיב הראפרים חזרו שוב ושוב על משפט שמבטא חזון אוטופי של ישראל אחרת ("סיסטם עאלי בונים את הבית מחדש"), אבל השיר הזה כלל גם שורות פרובוקטיביות ובוטות מאוד. "יא ג'ינג'י אשכנזי, על מה אתה כל כך כועס? לך תהיה חייל, לך תהיה טייס... גם אם תאנוס ילדה בת 13 בבסיס חיל האוויר, לא יהיה דין וחשבון, גם לא משפט ולא קנס". איכשהו השורות האלה נותרו חבויות במעמקי האלבום ולא הציתו שערורייה.

מחאה שונה לחלוטין, יותר מעודנת אבל לא פחות נוקבת, נשמעה באחד האלבומים הטובים והפוליטיים ביותר של השנה החולפת, אלבום הבכורה של "החצר האחורית", שאת הטקסטים שלה כותב יענקל'ה רוטבליט. נקודת המוצא של האלבום הזה היתה שהסיפור הישראלי הגדול והמאחד הלך פייפן: "הלך לאיבוד הסיפור הגדול / הסיפור הגדול שיודע הכל / מימין ומשמאל, הפוך וישר / שיבין את אתמול ויגיד מה מחר". רוטבליט לא תמים. הוא יודע שבסיפור הגדול הזה, כמו בכל סיפור, יש יסוד מניפולטיבי ("הסיפור הגדול, סיפור נהדר / לדור ועוד דור את עצמו הוא מכר"), ובכל זאת הוא מקונן על האובדן שלו ועל ההתפוררות המוסרית שהאובדן הזה הוליד: "הכל כבר פרוץ והכל מגודר / והכל מבוצר / כל מגזר ומגדר / בין הים לנהר". הכל פרוץ והכל מגודר – איזה תיאור מדויק ומדכא של ישראל העכשווית.

מעט מאוד שירי מחאה יצאו בחודשים האחרונים, בין "צוק איתן" לבחירות, ואת הטובים שבהם כתבו יוצרים מבוגרים, בשנות השישים לחייהם. זאב טנא הוציא בעיצומו של "צוק איתן" את "התקווה 2.0", שהיה בו שילוב של פיכחון ביקורתי, תמימות של חולמים ותסכול קיומי. השיר החדש של "הקליק", לעומת זאת, הוא זעם נטו: שיר מחאה במובן הכי בסיסי, צפוי וחזק. "אני לא בפסקול של יום העצמאות / אני לא בפסקול של החדשות / אני לא בפסקול של יום הזיכרון / אני לא בפסקול של המפלגות... טיפשים, טיפשים, תצאו למלחמה / מלחמת חורמה בתאוות האומה / תאוות האומה למציאות מדומה / לשירים על שלום וחרחור מלחמה".

גם מימין נשמעה מחאה בתקופת הכהונה של הכנסת ה-19, בעיקר מעטו הנובע של עמיר בניון. זמר ימני אחר, הצל, העדיף את האלה. כשמכהנת ממשלת ימין טבעי שעיקר המחאה תבוא מהצד השמאלי. מעניין מה יקרה למוזיקת המחאה הישראלית אם הבחירות היום יסתיימו במהפך.

צילום: מוטי מילרוד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ