בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחשמל, אבל מחוץ לזרם

במובנים של עולם האנשים הרגילים, המופע של המוכתר במועדן הפינגווין היה תמוה וגרוע. כמעט פיאסקו. אבל זה פיאסקו שלא הייתי מחמיץ בשום מחיר

2תגובות

יש ז'אנר במוזיקה ובאמנות שאליו מכניסים אנשים שלא רק שאי אפשר לשייך את עשייתם לזרם חד־משמעי כלשהו, אלא שגם מאוד ברור שהם חיים ביקום סגור משלהם עם חוקיות או היעדר חוקיות משלו, ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בקשר לזה, חוץ מלהמציא קטגוריה לאלה שאין להם קטגוריה. המוכתר הוא המוזיקאי האאוטסיידר הישראלי הגדול בכל הזמנים. זו מחמאה, אבל לא רק.

קודם כל זה לא מדויק שהמוכתר חסר ז'אנר. יש במוזיקה שלו אלמנטים של קברט, שאנסון ודאנס, אותם הוא משלב במינונים שונים במהלך 30 השנים האחרונות פלוס מינוס. ראיתי אותו מופיע בליווי אקורדיון. בליווי פסנתר. בליווי חצוצרה. בליווי סינתיסייזר. אפילו בליווי יריעות פח שטילטל פעם בהופעה באולם נשפים נטוש בעורפה של מסעדת שניצלים בברלין לפני כעשור. מה שהופך אותו לאאוטסיידר זה שהגרעין של העשייה שלו לא משתנה במילימטר ולא ברור אם זה מתוך החלטה מודעת, אובססיה, או חוסר יכולת לצאת מהעולם שיצר לעצמו ושכח לבנות בו דלת יציאה. הגרעין הזה מבוסס על קול הבאס האקספרסיבי־אופראי־רועם שלו, על ההגשה הכריזמטית, הקברטית על גבול הוודווילית שלו שמתקיימת מחוץ לזמן ולאופנה בתוך בועת פנטזיה קסומה ואטומה, וכמובן על העובדה שהוא תמיד נשאר בצללים. כמו ערפד. אם ייחשף לאור, יישרף.

אבי פיטשון

יש משהו באמת קריפי בעובדה שהוא לא השתנה פיזית. הוא אולי שר על "בליין מזדקן" אבל הוא נראה אותו הדבר וגם זה משהו שמשאיר אותו בעולם נפרד. המגע המשמעותי ביותר שלו עם העולם האמיתי (חוץ מהעובדה שהוא אבא) היה האלבום שלו "מסיבת ריקודים", שיצא בהד ארצי ב-1994. האלבום הבא שלו יצא 12 שנים מאוחר יותר, אחרי תקופה ארוכה של הסתובבות במספר בירות אירופיות. עוד אלמנט משמעותי זו ההקפדה שלו להופיע בחללים לא מובנים מאליהם שאנשים בדרך כלל לא מורגלים לראות בהם הופעות. הפעם האחרונה שבה ראיתי מופע שלו זו היתה האופרה "איבון" שהלחין וביים ב-2013, ועלתה עמוק בקרביה של התחנה המרכזית החדשה. כך הוא שובר את דפוסי ההרגל, נמנע מלהשתלב בעולם של שגרה, ומצליח להשתלט על סביבת ההופעה ובכך לקרוע את הצופה מההרגל ולהכניס אותו לעולם מקביל.

אמש הוא הופיע בפינגווין. מובן שהבחירה הסימבולית והמיתולוגית מודעת לחלוטין, ומרגשת את כת הנאמנים המצומצמת שתמיד תבוא לראות מה החליט לעולל כעת. אבל זה יותר מזה. הפינגווין של היום הוא צל פאתטי ומדכא של תהילת העבר, ומשרת קהל שונה לחלוטין. ככזה, הבחירה של המוכתר להופיע דווקא שם היא בחירה להופיע במקדש חרב, בקבר מוזנח, על מזבח מבוקע, בביב שופכין שמתוכו פעם הבטנו לעבר הכוכבים. זו בחירה מתוחכמת יותר מסנטימנטליות גרידא. כך, בליל של יום ראשון דיכאון, אחרי העבודה, שקועים עד צוואר בבנאליות של היום־יומי, מצאנו את עצמנו בחלל שבו קרו כל הדברים שקרו, כשהמוכתר מהדהד את עצמו לתוכו, מעיר את הרוחות מתרדמתן ומכניס אותנו לממד חלופי קסום ומעוות שבו מתערבבים יורוטראש זול עם ימי ויימאר האחרונים.

הוא עולה על במה קטנה בחליפה, מגבעת, מיקרופון־לחי ומקל, רק שהמקל הוא מוט ברזל של מוסכניקים או פורצים. על מסך הווידיאו פסי רכבת שמתחלפים בנופים אלפינים, הכל נראה מגורען ומעפן כאילו עבר דיגיטליזציה מפורמט VHS או הועתק מיוטיוב. ברקע פלייבק נעדר כל אלמנט מלודי שאפשר להיאחז בו, ונשלט על ידי ביט יורו־פופי עלוב וסתמי במתכוון. אין ממש חיבור בין הפלייבק והשירה. הוא שר, כמו תמיד, בחיל ורעדה היחודיים לו, קומפלט עם שפת מחוות הסרט האילם שכולנו מכירים ואוהבים. אבל במידה שבה יש קו מלודי לשירתו, הוא נעלם במפגש עם הפלייבק והתוצאה נעה בין גרסה מעוותת להלחנה קלאסית־מודרנית, תאונת־דרכים שאינך מצליח להפסיק להביט בה, וטוויסט מהסוג הדייוויד לינצ'י שהופך את המוכר למטריד ולא נעים. אפרופו, אני משוכנע שראיתי את מייק בעל היד־האחת מטווין פיקס בקהל.

אבי פיטשון

כשהמוכתר מכה עם הבזנ"ט שלו ברצפת הבמה או רוקע ברגליו, הרעש צורם, חזק מדי ובלי באלאנס עם השאר. במידה שבה יש נרטיב למופע (ששמו "עץ דקל חשמלי"), קשה מאוד לעקוב אחריו. נשים פאם־פטאליות מתחלפות על המסך עם דיונונים שמתחלפים בתורם עם רקדניות־עם גרמניות מלוות במסובבי מנואלות של תיבות נגינה, ועליהם עולה לפתע זריחה במזרקה של כיכר דיזנגוף. ואם חשבתי לרגע שיש כאן מעבר מאירופה לישראל, מברלין לתל־אביב, מפרידריך־שטראסה לאלנבי, המזרקה נעלמת ובמקומה סיקוונס קצר ובו ספקולנטים ישראלים צעירים מדברים על פוטנציאל הנדל"ן הברלינאי. מיד אחר-כך שיר על חולדות (האם האסוציאציה המפוקפקת היא פרשנות שלי?), הראשון הערב שיש בו רמז למלודיה יציבה, ולסיום, סוג של להיט, "רעה", שהלכידות והקליטות שלו מוכיחים שהכאוס המוזיקלי שקדם לו היה מכוון ומתוכנן.

במובנים של עולם האנשים הרגילים, זה היה מופע תמוה וגרוע. כמעט פיאסקו. אבל זה פיאסקו שלא הייתי מחמיץ בשום מחיר. כאמור, הזמן־חלל של המוכתר הוא בסופו של דבר סטטי, הוואריאציות משניות. מי יודע לכמה זמן ייעלם כעת ומתי יגיח שוב. למוכתר אין התחלה ואין סוף. כל הזדמנות למפגש בין הזמן הלינארי והחלל בן־החלוף שבו אנו שרויים לבין הדרימטיים המוכתרי היא יקרת־ערך. כמו להיכנס לתוך הספר ב"הסיפור שלא נגמר", בגרסת סליז דקדנטית כמובן.

המוכתר, פינגווין תל-אביב, 12.4



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו