בן שלו
בן שלו

בי-בי קינג, אחד מגדולי מוזיקאי הבלוז, מת בגיל 89. קינג מת בביתו בלאס וגאס, בשנתו, כך אמר עורך דינו לסוכנות הידיעות אי-פי. תחנות רדיו בכל רחבי העולם ישמיעו בוודאי בימים הקרובים שוב ושוב את השיר המזוהה ביותר עם קינג, שאין מתאים ממנו להיפרד מנפיל הבלוז המנוח, "The Thrill is Gone".

קינג היה יותר מאשר בלוזיסט גדול ומשפיע. בעשורים האחרונים הוא היה מזוהה בצורה מוחלטת עם המוזיקה שאותה ייצג. הוא היה הפנים של הבלוז, האצבעות של הבלוז, הקול של הבלוז. היו עוד נפילי בלוז בסוף המאה העשרים, אבל קינג היה הסמל המובהק ביותר של המוזיקה הזאת, ואחרי מותו של ג'ון לי הוקר הוא נותר כמעט אייקון הבלוז החי היחיד.

בי-בי קינגצילום: אי־פי

ריילי בי קינג נולד ב-1925 במיסיסיפי למשפחה של אריסים. כילד הוא קטף כותנה בשדות והתחיל לנגן על גיטרות שאולתרו מחוטי ברזל. דודו של קינג היה הזמר בוקה וייט, וקינג גדל במחיצתו ולמד ממנו את יסודות הבלוז. אבל הגיטריסט שהשפיע יותר מכל על קינג הצעיר היה טי בון ווקר, שהפך את הגיטרה החשמלית, להבדיל מהאקוסטית, לאחד מכלי הביטוי החזקים ביותר של הבלוז.

המסורת החזקה ביותר של הבלוז החשמלי באמצע המאה העשרים התפתחה בצפון ארה"ב (בעיקר בשיקגו), לשם עברו מיליוני שחורים מהדרום, ובהם מוזיקאי בלוז רבים. קינג, לעומת זאת, נשאר בדרום ובסוף שנות הארבעים התחיל לעשות לעצמו שם באזור ממפיס. באותה תקופה זכה לכינוי "בלוז בוי" קינג, או בקיצור בי-בי קינג. חלק מאלבומיו הראשונים הוקלטו על ידי סם פיליפס, עוד לפני שפיליפס הקים את חברת התקליטים סאן וגילה את אלביס פרסלי.

בסוף שנות הארבעים, בזמן הופעה בארקנסו, קרה המקרה שבעקבותיו, כך לפחות מספרת האגדה, קינג קרא לגיטרה שלו בשם לוסיל. המקום שבו קינג הופיע חומם בעזרת חבית ובתוכה בנזין, ותגרה בין שני גברים שהיו במקום הובילה לפריצתה של שריפה. קינג נמלט מהשריפה אבל כשנזכר ששכח את הגיטרה שלו בפנים חזר והוציא את הגיטרה מהבניין הבוער. כשהתברר לו ששני הגברים רבו ביניהם על לבה של בחורה בשם לוסיל, החליט לקרוא כך לגיטרה, ולכל הגיטרות שבהן ניגן לאחר מכן.

קינג הושפע מהגיטריסטים הגדולים של הבלוז שקדמו לו, אבל פיתח סגנון נגינה ייחודי: נגינה צלולה ומדויקת מאוד, עם שימוש נרחב מאוד בוויברטו (הרעדה של הצליל) ורגישות קצבית יוצאת מגדר הרגיל. אריק קלפטון אמר פעם שהחלום שלו היה לנגן כמו קינג, והוא רק אחד מאינספור גיטריסטים שהעריצו את קינג והושפעו ממנו. מגזין הרולינג סטון מיקם את קינג במקום השישי ברשימת הגיטריסטים הטובים ביותר בהיסטוריה. קינג עצמו הדגיש שהוא רואה בעצמו זמר יותר מאשר גיטריסט, והוא באמת היה זמר אדיר.

בעשורים האחרונים קינג היה ידוע כהתגלמות הבלוז, אבל בעשורים הראשונים של פעילותו המוזיקלית קינג שילב בין בלוז לבין ריתם אנד בלוז, שהיה סגנון הרבה יותר פופולרי. רבים משיריו היו ללהיטים במצעדי האר-אנ'-בי של שנות החמישים והשישים. באמצע שנות השישים, בדומה לריי צ'ארלס, קינג חתם בחברת תקליטים גדולה, ששיווקה את המוזיקה שלו לראשונה גם לקהל לבן.

באותה תקופה גיטריסטים לבנים שהעריצו אותו, והיו לסופרסטארים, חשפו את המוזיקה שלו בפני המאסות של חובבי הרוק. בראיון מ-1969 קינג אמר: "פתאום צעירים לבנים באים אלי ואומרים לי שאני הגיטריסט הכי גדול בעולם. שאלתי אותם: מי סיפר לכם את זה? הם אמרו: אריק קלפטון, או מייק בלומפילד. אני חב את הפופולריות שלי למוזיקאים הצעירים האלה".

ב-1970 "The Thrill is gone" היה להיט במצעדי הפופ – הישג נדיר בשביל מוזיקאי בלוז. בשנים הבאות קינג שיתף פעולה עם רבים ממעריציו בעולם הרוק, ובהם קלפטון, הרולינג סטונס, ואן מוריסון ולהקת "יו 2", שאיתה הקליט את השיר "When love comes to town". קינג המשיך להופיע גם בגיל מבוגר, והופיע הרבה מאוד, אם כי לא כמו בשנות החמישים והשישים, שבהן הופיע לפעמים יותר מ-300 פעמים בשנה. רק לפני כחודש הוא נאלץ לבטל הופעות לאחר שאושפז בשל התייבשות. קינג זכה ב-15 פרסי גראמי, האחרון שבהם הוענק לו ב-2009 על אלבומו "One Kind Favor".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ