שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קשה להתאכזב כשפורטיס וסחרוף עומדים על במה אחת

הסאונד לא התאים לכל השירים, אבל אחרי שהם ביצעו את “חלליות", “נעליים", שכחתי מכל ההסתייגויות והניג'וסים ומצאתי את עצמי רמוס ומשוטח כמו כולם

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פורטיס וחשרוף, אתמול. "אם לא היו צדדים האמצע היה נשפך" צילום: תומר אפלבאום
אבי פיטשון
אבי פיטשון

מי שהקדים לבכורת המופע המשותף הראשון מזה כעשור של רמי פורטיס וברי סחרוף זכה בלפחות שעה רצופה של נעימות פסנתר בנוסח המתנה לשיחה עם שירות לקוחות, או לחילופין של שעת התרופות ב"קן הקוקייה". רעננה היא מושבת נעורי וזהו ביקורי הראשון באמפי שבאייטיז היה שדות שדרכם אפשר היה ללכת ברגל עד הים (לא היה פסטורלי לחלוטין – בשדות היו מפוזרים שלדי מכוניות נטושים פה ושם) ולכן זוטות כגון שעה של פסנתר לפני הופעה מעוררות בי הרהורים מקומוניים – האם קיים חוק עזר עירוני שמחייב זאת? האם מדובר במיינד־קונטרול? לא חשוב. ניגש לעניין.

מדובר בהפקה מרשימה ומקצועית לכל הדעות. מאחורי הצמד סוללה של לא פחות משמונה נגנים משובחים, רובם עם רקורד יצירתי משלהם, כמו אורן לוטנברג, ג'נגו וגידי רז. התאורה של יזהר רוזנטל משהו משהו. כל הנגנים וברי סחרוף בתלבושת אחידה של שחור חגיגי, כשבאופן מתבקש פורטיס נורה אל הבמה כמו פגז אנושי כשהוא עטוי בפיג'מה ורודה. אי אפשר שלא להתרגש כשחושבים על ההיסטוריה המשותפת והנפרדת הארוכה של השניים, והדרכים שבהן המוסיקה שלהם הותירה חותם בעל גוון מובהק בכל עשור שבו פעלו, החל משנות ה-70.

אני לא מהמעריצים המושבעים אבל גם לי יש נקודת ייחוס נוסטלגית אחת והיא הופעה של סחרוף בקולנוע אלנבי מתישהו בניינטיז. החימום היה של להקת "ביקיני" והם היו כל-כך טובים שהתקשיתי לדמיין איך סחרוף מתעלה עליהם, ואז הוא שיטח את המקום.

הערב לא נפתח עם הלהיטים הכי מפציצים, מה שלא מונע מכל היושבים על כסאות בחלק הקדמי של האמפי להתרומם מיד על רגליהם ולהגיב בטירוף שגורם למאבטחי האמפי להתרוצץ כתרנגולות ללא ראש בנסיונות לפנות את המעברים. גם זה מרגש. באנגליה, למשל, זה לא היה קורה כי אנשים שם צייתנים יותר וקרוב לוודאי היו נשארים ישובים ומכילים את התלהבותם.

פורטיס וסחרוף אתמול בהופעהצילום: תומר אפלבאום

כשמגיע "חתול מפלצת" אני מבין מה חסר לי שאיננו קשור לעובדה שהשירים שקדמו לו אינם שתולים בדי־אנ־איי שלי. הסאונד. כלומר, הסאונד לא היה רע, רחוק מזה. אבל ההכרח למצוא נקודת אמצע בין הצורך לגרום לכזאת ערימה של נגנים להישמע כהלכה, לבין העובדה שכאמור מדובר ביוצרים שעשו דברים שאולי עקביים סגנונית פחות או יותר לאורך השנים, אבל שהתאפיינו בצבע מאד מסוים בכל עשור, צבע שהוא חלק אינטגרלי ממה שהפך הרבה ממה שעשו לקלאסיקה ישראלית – יצר סאונד שהוא אכן "באמצע". סאונד חזק ואצטדיוני שמייצר את האפקט הנדרש לאקסטזה המונית על חשבון דקויות. אי אפשר היה להגיש את המופע הזה אחרת, אבל המחיר הוא שהאמצע הזה יושב פיקס על שירים מסוימים, ומפספס לחלוטין אחרים. “חתול מפלצת" הוא דוגמה טובה כי אפשר לסמוך על האהבה של הקהל לשיר וזה לא משנה שהצבע הניו־וייבי המקורי שלו נעלם לחלוטין. כלומר, זה באמת לא משנה. אני על הרגליים בחיוך טיפשי. קשה לי להחליט אם זה אך ורק מכיוון שמדובר באחד משלושת השירים האהובים עלי בגוף העבודה של השניים או מכיוון שהשיר שרד בדרך נס את הסאונד הפסטיבלי. שירים דחוסים יותר כמו "אין קשר" ו"לחץ" מאבדים את עוקצם. כאמור, חוץ מקומץ מלינים, האבחנות הקטנוניות האלה לא מטרידות אף אחד. הקהל באקסטזה מההתחלה ועד הסוף ופורטיס מתמוגג וצועק שהם לא האמינו שבכלל מישהו יבוא ושהוא אוהב אותנו.

השירים הם השירים וכל מי שגדל עליהם התמוגג וכל רוכשי הכרטיסים למופעים הנוספים יקבלו את מה שהם רוצים, לא פחות ולא יותר. וכאמור, יש את הרגעים בהם סאונד השירה בציבור דווקא מתלבש. בהתחלה זה בולט בשירים שקטים, בהם באופן טבעי מפנה הדחיסות את מקומה ליותר אוויר ודינמיקה. “אגם ענקית" לפיכך אפקטיבי. “ניצוצות" שמוקדש לז'אן־ז'אק גולדברג מתחיל בעדינות ענוגה עם מכונת תופים שמובילה את כל השאר ובהדרגה מתפוצץ לקרשנדו אדיר.

באופן סימבולי ומעורר מחשבה, יוצא לפורטיס באמצע ההופעה נאום קטן שמתייחס בדיוק לשאלת האמצע הקיומית שמתבטאת בסאונד אבל גם בעליית המושג הפוליטי של "מפלגת מרכז" ובאיזון של החיים האנושיים בכלל. פורטיס מבקש מכל מי שיושבים באמצע למחוא כפיים לאנשים שצופים בהופעה מהצדדים כי "אם לא היו צדדים האמצע היה נשפך". וזו מטאפורה מושלמת למופע כולו כי למרות שפורטיס תזזיתי ושובר ללא הרף משורות השירים להתקפים ווקאליים חופשיים, אין צדדים במופע הזה. זהו מופע אמצע, איכותי ככל שיהיה, של רוק ישראלי, קלאסי ככל שיהיה.

פורטיס והקהל. התקפים ווקאליים חופשייםצילום: תומר אפלבאום

אבל אתם לא צריכים להגיד לי סתום את הפה סנוב מסריח כי אחרי שמנוגנים בזה אחר זה "כמה יוסי" (המקרה היחיד הלילה שבו באופן חד־משמעי הסאונד האגרסיבי מוסיף לסאונד המקורי, האקספרימנטלי משהו, של השיר, ולא גורע ממנו), “חלליות", “נעליים" (במהלכו נדלקות על הבמה אבוקות מעוורות) ו"אין קץ לילדות" אני שוכח את כל ההסתייגויות והניג'וסים ומוצא את עצמי רמוס ומשוטח כמו כולם. “אין קץ לילדות", איל־הניגוח האולטימטיבי, משכיל גם לבנות קתרזיס בשיטה הפשוטה אך אפקטיבית של להתחיל בביצוע רך, להחזיק את המתח ואז לתת להכל להתפרץ כמו הר געש בפזמון אחד רצחני.

איך אפשר לחזור להדרנים אחרי זה? אי אפשר, אלא אם כן חותמים עם משהו מ"פלונטר", נגיד. אבל בגלל שהיו פקקים בדרך למופע והוא התחיל באיחור וברעננה הדיסנילנדית יש גם פסנתר בהתחלה וגם עוצר בסוף, קוצצו ההדרנים בחצי, והמופע לא הסתיים כמתוכנן באורגזמת פאנק מהאלבום ההוא. גיליתי מה נגזל ממני רק בדיעבד ואני רוצה למות. אסור בשום פנים ואופן שהמופע יתחיל שוב באיחור הלילה ומחר.

פורטיס סחרוף, אמפי פארק רעננה, חמישי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ