שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אהובה עוזרי משמיעה קול בהיכל התהילה של יואב קוטנר

איתי שטרן
איתי שטרן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אהובה עוזרי בביתהצילום: דוד זריף / נורמה ה�
איתי שטרן
איתי שטרן

ביתה של אהובה עוזרי העומד בפאתי נוה צדק בתל אביב, הפך בשבוע שעבר למעין אולפן צילומים קטן. יואב קוטנר, שדרן וחוקר מוזיקה ישראלית, הגיע לשם יחד עם צוות הפקה וצילום מצומצם, בכדי לראיין אותה לפרויקט ייחודי שקורם עור וגידים זו השנה השניה. במסגרת הפרויקט "הקול נרשם" שממומן על ידי מפעל הפיס, מתעד קוטנר כותבים ומלחינים דומיננטיים ששינו את הדנ"א של המוזיקה הישראלית. עד כה ראיין אושיות דוגמת דן אלמגור, שלמה בר, שמרית אור ואחרים. את התיעוד הפשוט, מעין מונולוג ערוך של כשעה וחצי, הוא מעלה לרשת, לטובת הציבור.

ביתה של עוזרי צנוע וחף מעיטורי כבוד, עד כדי כך שצריך להניח את המבט על השולחן כדי להבין שגיבור המקום הוא הבולבול טראנג, אותו כלי הודי מסורתי, בו למדה לנגן מהמאסטר ההודי ראווי שנקר, לפני למעלה מ–40 שנה. עוזרי הצטופפה תמיד לצידו של הכלי המפואר והפליאה בנגינתה. היא עושה זאת גם כעת, כמין הפוגה משטף המילים שהיא מוציאה בקושי מגרונה הכואב. מעל דש חולצתה מונח ענק צבעוני המכסה על החור שנפער בו לאחר שהוסרו מיתרי קולה. ולמרות הכל, היא שופעת סיפורים, מחייכת בין משפט אחד לאחר ולא שוכחת להודיע לקוטנר ולצוות הצילום שהיא לא מתכוונת להפסיק ליצור עד שתמות. ממש עד הרגע האחרון, לדבריה.

נימה של מוות משתחלת לשיחה שוב ושוב. בין אם אלו רוחות הרפאים המוזיקליות דוגמת זוהר ארגוב, אותו לימדה פיתוח קול בתחילת הדרך, ובין אם אלה קרובי משפחתה הרבים שאיבדה במהלך השנים. כשהיא נשאלת מדוע לקחה כל כך הרבה הפסקות מוזיקליות בחייה, חלקן ארוכות למדי, היא משיבה כי "בכל פעם שהוצאתי אלבום, קרוב משפחה שלי מת. פעם היתה זו אמא שלי, לאחר מכן הבן של אחי ואז בן של אחותי. זה כבר הפך טראומטי. כשחזרתי להופיע, בעקבות בקשה של ניצן זעירא, מצאו אצלי את הסרטן". על אף שרשרת האירועים העגומה, עוזרי ממשיכה לחייך אל המצלמה. "אני צוחקת כי אני לא רוצה לבכות", היא אומרת.

קוטנר אינו מפריע לה בשטף הדברים הצרודים. רצף האנקדוטות שהיא זורקת לאוויר יכול היה לפרנס ביוגרפיה מרתקת. כך למשל היא מספרת על ארגוב כי כשהגיע אליה לראשונה לא באמת ידע לשיר. "אני לימדתי אותו את כל מה שהיה צריך לדעת על דיקציה. מה שכן, מהרגע הראשון הוא היה פרפורמר, ידע לעמוד על במה, להחזיק מיקרופון". גם היום פוקדים את ביתה זמרים צעירים, אותם היא מלמדת לשיר. לאחרונה, מצאה זמרת צעירה בת 21, שאת שמה המלא היא מסרבת להסגיר. כעת הן עמלות על מופע משותף בו תשיר הזמרת הצעירה, בעוד שאת כל המילים והלחנים תכתוב עוזרי, שתעלה לבמה גם כדי לנגן. "בפעם הראשונה ששמעתי אותה, כמעט התעלפתי. קוראים לה שירה והיא מזכירה לי בדיוק את הקול שהיה לי בצעירותי".

נדמה שעוזרי מחפשת להשמיע את קולה בשלל דרכים. פעם זו הצעירה שתשמש לה כזמרת הבית החדשה ופעם זה הבולבול טרנג, אותו הפכה לשליח של מיתריה. עם זאת, יש רגעים קטנים בהם שב אליה קולה. "כשאני הולכת לישון וחולמת את עצמי, אני שרה, ואז אני שומעת את הקול שהיה לי פעם. קשה לתאר כמה זה עוזר לי". במהלך הראיון נרקמת סיטואציה בה גם קוטנר, ידידה משכבר הימים, נותן לה עוד אפשרות להשמיע קול ולשגר את תמליל חייה ויצירתה אל רשות הציבור.

יואב קוטנר ואהובה עוזרי מנגנים בביתה בבולבול־טראנג, הכלי שהפך לשליח של מיתריהצילום: איתי שטרן

ניכר שלא רק עוזרי שמחה על כניסתה לפנתיאון של קוטנר, גם הוא מרגיש אסיר תודה על ההזדמנות שניתנה לו. "אני עושה את הפרויקט הזה לא בשביל הביזנס. האנשים האלו שאני מתעד, אני פשוט נורא אוהב אותם. הם תרמו לי כל כך הרבה לחיים שזו הדרך הצנועה שלי להגיד להם תודה".

כיצד ניהלת את רשימת הכניסה למועדון המכובדים?

"קודם כל, יש כאלה שפספסנו לצערי וכבר הלכו לעולמם דוגמת חיים חפר ודידי מנוסי שהיו לגמרי ברשימה שלי. לעומת זאת, יעקב הולנדר שכתב בין השאר את 'אהבתיה', התראיין ומספר חודשים לאחר מכן נפטר. החלטנו לבחור אנשים לאו דווקא לפי רמת הכוכבות שלהם, אלא לתעד את היוצרים המבוגרים שעדיין חיים והשפיעו פה על היצירה".

לקוטנר יש היסטוריה ארוכה בכל הקשור לתיעוד היצירה הישראלית. בסדרה התיעודית שיצר עבור ערוץ 1 בשם "סוף עונת התפוזים" הוא גולל את סיפורו של הרוק הישראלי לדורותיו, בעוד שבסדרה מאוחרת יותר בשם "האלבומים", ליטש אמירה ייחודית על כמה מאלבומי הבכורה של הז'אנר, עבור צופיו של ערוץ 8. בשונה מפרויקטי הענק ההם, זה הנוכחי מביא עימו אווירה צנועה בהרבה, שמעניקה את הבמה כולה לאמן המתראיין. "בתוכנית רגילה החומר עובר סינון ועריכה אינטנסיבית, ופה היה לי חשוב פשוט להביא את הקול של האמנים עצמם. את הבסיס. רציתי ליצור את רשימת העדויות של ניצולי המוזיקה הישראלית".

עד כמה שמת דגש על איזון בין מוזיקה ים תיכונית למוזיקה מערבית?

"היה לי ברור מראש שכל מי שעומד בסטנדרטים ויצר הרבה מוזיקה, יקבל את הבמה. זו גם הסיבה שבגללה פנינו למשל לשלמה בר. עם זאת, לצערי לא היו הרבה אמנים מזרחיים שפעלו בשנות ה–50 וה–60 שהפכו מפורסמים. מה שכן, אנחנו בהחלט מתכננים להכניס לסדרת הראיונות אנשים דוגמת יוסף מוסטקי (מלחין "זמר נוגה", א.ש) ואהרון עמרם בשל התרומה הגדולה שלהם למוזיקה הישראלית".

בהפסקה שבין מונולוג אחד לאחר, מתפנה עוזרי לספר על תחושותיה עם כניסתה להיכל התהילה שבנה קוטנר לגדולי הזמר העברי. "בשבילי, קודם כל זה סבבה כי אני חולה עליו ושנית, זה אחלה כי אני מרגישה מאוד מכובדת". גם אווירת הסיכום של הכרזות מסוג כזה לא מרתיעות אותה. "אני בפעילות שיא, ככה שאני לא מסכמת כלום. אנשים חושבים שבגלל הניתוח אני מושבתת, אבל בפועל, אני אומרת שהמחלה היא המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים שלי. הרבה אנשים לא מצליחים להבין את זה אבל בתכלס, כל מה שאמן רוצה וצריך זה שהקהל שלו יאהב אותו. אז הנה, תראה, קוטנר מגיע לפה עם צוות צילום שלם, מצלם אותי עם המכשיר הזה על הצוואר, עם הקול הצרוד שלי, אז רק תאר לך כמה הוא אוהב אותי. זו מעלה בעיניי".

קוטנר מצידו מספר כי הרגעים הללו, בהם הוא מקליט את עדויות גיבוריו, הם בגדר "מצווה אישית". "אנחנו חיים בעידן שבו רייטינג הוא חזות הכל, ככה שהכל עובר דרך פריזמה כלכלית. המשמעות של זה היא שלהוציא צוות צילום עבור מונולוג של מוני אמריליו, שכתב כ–1,000 שירים בעברית, היא בזבוז כסף וזמן, פשוט כי הוא לא מככב בפלייליסט של הרגע. עוד עניין הוא שלדעתי אנחנו לא מבינים ולא זוכרים עד כמה אנחנו בני חלוף. ואני, בתור אחד שאיבד כבר את הזיכרון פעם אחת, לא מוכן שזה יקרה לי שוב".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ