שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האיחוד של "ספארקס" האגדית ו"פרנץ פרדיננד" המשמימה - ביזארי אך מצוין

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
להקת FFS, האיחוד של "ספארקס" ו"פרנץ פרדיננד". במרכז: רון מאל וראסל מאל (מעליו) מ"ספארקס".צילום: דייוויד אדוארדס
אבי פיטשון
אבי פיטשון

הראיון הלך ממש טוב. חברת התקליטים (דומינו) היתה ממש מלחיצה ואישרה את הראיון רק אחרי ששלחנו להם נתונים מסווגים על התפוצה של עיתון "הארץ" (כולל הגירסה המקוונת), וגם שלחה הוראות התנהגות קפדניות ("לצלצל בדיוק בשעה שנקבעה ולא להאריך בשיחה מעבר ל–20 דקות!"). זה רק הוסיף ללחץ המתון הכרוך בדיבור עם ראסל מאל, סולן צמד הגלאם־רוק/ארט־רוק/גל־חדש/קברט/מחזמר־מעוות/פופ־קאמרי הוותיק, הקאלטי והאגדי "ספארקס" (יחד עם אחיו רון מאל, הקלידן בעל המראה הצ'אפליני־היטלרי־דוקטור־האפבייקדי) שקיימת תחת שם זה מאז 1971, ותחת שם אחר ("האפנלסון") מאז 1968.

יש לי גם נטייה לחייג מספרים שגויים, לחייג בטעות דרך מכשירים שאינם טלפון ועוד כהנה וכהנה. אמנם חייגתי את המספר הנכון דרך המכשיר הנכון על הדקה, אבל ראסל לא שמע אותי ונאלצתי לחייג שוב. אבל אז הכל הסתדר והיתה לראסל ולי שיחה נעימה ומעניינת, והוא אף הרשה לי לחרוג בחמש דקות שלמות מהזמן המוקצב. לראסל קול רך וענוג והוא מדבר בסבלנות ואדיבות כאילו לא התראיין מיליון פעם על האלבום המשותף שמוציאים ה"ספארקס" הלוס־אנג'לסיים יחד עם "פרנץ פרדיננד" הגלזגואיים (ב–8 ביוני) — שיתוף פעולה ביזארי, תמוה, לא קשור לכלום ועם זאת לא מפתיע בהתחשב בהיסטוריה הארוכה והאינדיבידואליסטית של ה"ספארקס", שמשלבת תעוזה ניסיונית עם שמירה כללית על מסגרת פופית והצלחה במצעדים מדי פעם. היא גם כוללת לא מעט שיתופי פעולה, כמו זה עם ג'ורג'יו מורודר סביב האלבום "מספר 1 בגן־עדן" מ–1979, או סביב "פלאגיאריזם" מ–1997, מעין אלבום מחווה של ה"ספארקס" לעצמם שכלל תרומות של "פיית נו מור", "אירייז'ר" וג'ימי סאמרוויל.

"ספארקס" בהופעה בלונדון, 1972. משמאל: רון מאל, שני מימין: ראסל מאל

אבל אחרי הראיון הרסתי הכל. נזכרתי במשהו שמאוד סיקרן אותי ושכחתי לשאול. יש עוד להקה אמריקאית, "דיבו", שבגרעינה שני צמדי אחים (מארק ובוב מאדרסבאו, ג'רלד ובוב קאזאל) ששורשיה בסוף שנות ה–60 ושכמו ה"ספארקס" בחרה בדרך מוזיקלית שמהרגע הראשון היתה מאוד שונה מהסאונד ההיפי המקובל אז. "דיבו" התפרסמו בזכות האוברולים הצהובים, "כיפות האנרגיה" האדומות שחבשו שנראו כמו עציצים עתידניים, וניגנו מוזיקה שהקדימה את הגל החדש של סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80.

ג'רלד קאזאל היה עד לירי הקטלני בסטודנטים בהפגנת סיקסטיז אופיינית באוניברסיטת קנט־סטייט באוהיו שבה למד, וזה היה רגע מכונן ששבר לו את החלום ההיפי. יש משהו דומה במלודיות הקופצניות אך אירוניות וסאטיריות של שתי הלהקות. גם הלוק הייחודי, האינדיבידואלי, השונה מכל מה שהלך מסביב, וכמובן, התעוזה המוזיקלית. תהיתי אם ראסל מאל חש אחווה כלשהי ומה דעתו על "דיבו". הוא נעלב: "לא נראה לי שהיו לנו אי פעם מחשבות על הקבלה בין 'ספארקס' ו'דיבו'. אני חושב ששתי הלהקות כל כך שונות מוזיקלית, תוכנית וברמת הלוק שאני באמת לא רואה מה הקשר".

לא יודע, תשפטו בעצמכם. האזנה לאלבומים מייצגים של שתי הלהקות חושפת, לדעתי, דמיון מסוים. בייחוד אם מאזינים ל"ספארקס" מהאייטיז, כמו האלבום "וומפ דאט סאקר" מ–1981, שדרכו התוודעתי ללהקה לראשונה (הוא יצא בהדפסה ישראלית ואם אני לא טועה הוצג בפינת הפופ של קוטנר ב"זהו זה"). כאילו, תשמעו את "טיפס פור טינס", הקטע הפותח, ותגידו לי שזה לא מזכיר את "דיבו".

לא משנה. מה שחשוב כרגע זה לדבר על הייחוד המוחלט של "ספארקס", שעליו הם שומרים עד היום. אלבום הפריצה שלהם היה "קימונו מיי האוס" מ–1974, אותו הקליטו כשעבדו תקופה באנגליה, ושהכיל את הסינגל "דיס טאון איינט ביג אנאף פור דה בות אוף אס" שזינק למקום השני במצעד הבריטי ואפשר עד היום לשמוע אותו מנוגן בכל סט אקלקטי של די־ג'ייאים עם אהבה רטרואית לגל החדש שקדם לגל החדש של האייטיז.

חברת התקליטים של ה"ספארקס" דאז ניסתה, כך נראה, לשלב אותם עם הגלאם־רוק ששלט במצעדים של החצי הראשון של הסבנטיז. ראסל מאל אכן הזכיר אז במידה רבה במראהו את מארק בולן, וקיבל קונטרה הזויה מהמראה של אחיו, בחולצת צווארון, עניבה, שיער מסורק למשעי, שפם, ומבט בוהה שהקדים את ג'וני רוטן בשנתיים. לשיר עצמו היו אלמנטים של גלאם, אבל המבנה המוזר שלו, הבומבסטיות ובעיקר השירה הזכירו גירסה יותר פופית ויותר מוזרה של "קווין".

מאז, כאמור, עבר הצמד המון התנסויות מבלי לאבד את הסאונד המזוהה. היתה להם פאזה אלקטרונית ופאזה של "חזרה לרוק" ובמהלך שנות האלפיים עשו כמה מהדברים האקספרימנטליים ביותר שלהם, כמו "ליל בטהובן" מ–2002 ו"פיתויו של אינגמר ברגמן" מ-2009, האלבום האחרון שלפני הנוכחי.

חיינו באל.איי אבל לא השתגענו על ג'וני מיטשל

כן כן, הנוכחי הוא שיתוף פעולה עם "פרנץ פרדיננד", סנסציית אינדי בעברה. לא סתם שיתוף פעולה, הם מציגים את עצמם כלהקה אחת תחת השם FFS ומצטלמים יחד, כשישייה. אני מודה שאני מנסה להדחיק את הנוכחות של "פרנץ פרדיננד" כי, ובכן, מדובר בלהקה משמימה. אבל חייבים להודות שהתוצאה מצוינת. האלבום נשמע לחלוטין כמו אלבום חדש של ה"ספארקס", ונראה שזה בגלל שהפרדיננדים, מעריצים גדולים של שותפיהם, עשו להם כבוד גדול. אבל התרומה שלהם מתבטאת בכך שמדובר באלבום הכי פופי, קומוניקטיבי, מהודק, רענן ומלהיב של ה"ספארקס" מזה שנים.

הקטע הראשון ("ג'וני דלוז'נל"), החמישי ("פוליס אנקאונטרס") והשביעי ("סו דסו נה") ממש משתווים לשיאים של הלהקה מכל התקופות, וגורמים למאזין לשכוח באיזו שנה מדובר. ויש כמובן את הסינגל הפארודי "שיתופי פעולה לא עובדים" שהוא ממש מיני אופרת־רוק. אני נזכר בבת אחת בכל הלהקות האחרות שמזל שלא שאלתי את מאל מה דעתו עליהן, כמו ה"קארדיאקס" ו"דיי מייט בי ג'יאנטס". מרגש. מה שהכי מרגש זה להיווכח בתשוקה הלא פוסקת של ה"ספארקס" ליצירה ובחיבור שלהם לעכשווי. אוקיי, אולי "פרנץ פרדיננד" אינם הלהקה הכי לוהטת בשנייה הנוכחית אבל מוזיקאים עם הוותק של האחים מאל בדרך כלל תקועים בבועה מנותקת ולעתים קרובות כמעט גאים בכך שהם כבר לא שומעים מוזיקה ולא מעניין אותם מה קורה. המקרה שלפנינו הפוך. נכון, ראסל?

"לגמרי. אבחנה מוצלחת בהחלט. אנחנו מנהלים קריירה ארוכה והוצאנו 23 אלבומים אבל אנחנו תמיד צמאים לאתגרים חדשים ומשתדלים לא לחזור על עצמנו. מי שהולכים איתנו לאורך כל הדרך כבר יודעים לצפות ללא צפוי ומכירים את הגישה הניסיונית שלנו. כשפנינו אל מורודר בפעם הראשונה המטרה היתה בפירוש לשנות בצורה דרסטית את הקונטקסט של הלהקה, תוך שמירה על המוטיבים המזוהים איתה. מבחינתנו זו היתה חצייה אל הלא ידוע. לראשונה נגענו באלקטרוניקה — עד אותו רגע נתפסנו כלהקת רוק. והאלבום הקודם שעשינו מאד שונה גם כן, אבל זה עדיין 'ספארקס'".

בתור להקה עם נוכחות במצעדים ואלבומים שיצאו בחברות גדולות, איך שמרתם על חירות אמנותית? איך הירשו לכם לעשות מה שאתם רוצים?

"באיזשהו מקום היה לנו מזל שזכינו להצלחה — אם כי לא למגה־הצלחה. 'U2' אנחנו לא. אז יצא שאף פעם לא ישבו לנו על הראש ואף פעם לא היינו במצב של להוציא משהו באמת ענק שיגרום לנו בהמשך לפחד שהדבר הבא יצליח פחות, או שאוי ואבוי מה יקרה אם נשנה טיפה כיוון. ככה שאנחנו גם מפסידים וגם מרוויחים. אנחנו לא שם שכל אדם בעולם מכיר, אבל זה נותן לנו חופש, ולפעמים זה בא בהפוכה ודווקא מה שאנחנו עושים כסוג של התנסות או סטייה מהמוכר — מצליח יותר. בשורה התחתונה אנחנו גאים בכך שמיצבנו את עצמנו כלהקה שאף אחד לא מנסה ללחוץ עליה. אם כבר אז להיפך, מצפים מאיתנו למשהו מפתיע ופרובוקטיבי. מניסיון השנים אני יכול לומר שכשהולכים על בטוח בסופו של דבר אף אחד לא מרוצה. האמן לא באמת ביטא את עצמו והקהל חש בזה".

הבנתי שלקח עשור מהרגע שעלה הרעיון לשיתוף פעולה עם "פרנץ פרדיננד" ועד שזה קרה.

"כן, כשיצא האלבום שלהם ב–2004 מאוד אהבנו את הסינגל 'טייק מי אאוט' ואז קראנו שהם מעריצים שלנו וחשבנו שיהיה נחמד להגיד להם שלום. נפגשנו איתם כשהם הופיעו בלוס אנג'לס ודיברנו על אולי לעשות משהו ביחד. כבר היה לנו את השיר 'פיס אוף" שחותם את האלבום והשמענו להם אותו והם התלהבו, אבל העיתוי לא התאים, הם היו עסוקים מדי. ולפני שנתיים נתקלנו באלכס קפרנוס (הסולן - א"פ) ברחוב בסן פרנסיסקו! וזה היה ממש בקטע של 'זוכר שדיברנו פעם על לעשות משהו'... והעניין ניצת מחדש".

עשיתם לא מעט שיתופי פעולה בעבר אבל זו הפעם הראשונה שאתם מתמזגים עם להקה אחרת והופכים בעצם ללהקה אחת.

"כן, זה די ייחודי ששתי להקות גם הופכות לאחת, גם מקליטות אלבום שלם וגם יוצאות איתו לסיבוב הופעות. ההבדל הוא בעיקר בשאפתנות ובטוטאליות של הפרויקט".

איך החלטתם מי שר מה? ומה אתה יכול לספר לי על השיר "שיתופי פעולה לא עובדים"?

"השיר הזה היה אחד הדברים הראשונים ששלחנו להם. ברמה הטקסטואלית זו היתה פשוט פרובוקציה מתבקשת... מוזיקלית זה קטע מאתגר עם שש־שבע חטיבות שונות. והקטע לקראת הסוף שבו קפרנוס שר 'אני לא משת"פ' זו בעצם התגובה שלו למניפסט שחיברנו והתרומה הווקאלית שלו שנוספה לשיר המקורי. מעבר לזה, חלוקת התפקידים עבדה באופן די ספונטני וטבעי. לא רצינו שיהיו שירים שלמים שנשמעים לגמרי שלי או לגמרי שלו אלא שהכל יישמע כמו יישות אחת, ונראה לי שזה הצליח".

בתור להקה שהתחילה בסוף הסיקסטיז, מעניין אותי היחס שלכם לתרבות־הנגד של התקופה, מונח שבעצם נטבע אז.

"לא ממש התעניינו אז בסצינה של לוס אנג'לס. הקשבנו יותר ללהקות בריטיות ופחות הזדהינו עם מה שהלך סביבנו, שסטריאוטיפית התאפיין בכל מיני סינגר־סונגרייטרים רגועים, כל הסגנון של ג'וני מיטשל. זה לא עשה לנו את זה. יותר נמשכנו ללהקות נוצצות וראוותניות עם תדמית ולוק ותוכן טקסטואלי אחר. היינו מנוכרים לסצינה של לוס אנג'לס וכשהתחלנו להופיע בעיר זה הלך לגמרי נגד הזרם. לא ידעו איך לאכול אותנו כי מהרגע הראשון יצרנו יקום משלנו".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ