שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו
קולמן ב-1983. אמן נערץ אך גם שנוי במחלוקתצילום: אי־אף־פי
בן שלו
בן שלו

הסקסופוניסט אורנט קולמן, אחד המוזיקאים המשפיעים ביותר בתולדות הג'ז, מת היום (חמישי) בגיל 85. קולמן, שפריצת הדרך שלו הפכה אותו לאמן נערץ אך גם שנוי במחלוקת, מת מדום לב.

יותר מכל מוזיקאי אחר, קולמן אחראי להופעתו של הג'ז החופשי בסוף שנות החמישים של המאה העשרים. החידוש הגדול של קולמן היה הוויתור על מסגרת הרמונית ברורה, ששימשה בסיס הכרחי לכל סגנונות הג'ז במחצית הראשונה של המאה העשרים (וגם לרוב המכריע של הג'ז שמנוגן כיום). קולמן ראה ברצף האקורדים הידוע מראש מסגרת שמגבילה את הדמיון של המאלתר, ובמקום ההרמוניה הוא הסתמך בנגינתו אך ורק על האינסטינקט המלודי שלו, שהיה מזהיר.

קולמן בפסטיבל הג'ז ה-40 במונטריי, 2006צילום: רויטרס

קולמן לא היה המוזיקאי היחיד שהחזיק בעמדה החדשנית הזאת, אבל הוא היה האמן הכי נחרץ, עקבי ויצירתי. בשורה של אלבומים מסוף שנות החמישים, שזכו לשמות מפוצצים כמו "Change of the century" ו"The shape of jazz to come", הוא תירגם את הרעיון הרדיקלי שלו למוזיקה מסעירה ביחד עם הרביעייה הקלאסית שלו, שכללה את החצוצרן דון צ'רי, הקונטרבסיסט צ'ארלי היידן והמתופף בילי היגינס (לסירוגין עם המתופף אד בלקוול). אלבומו של קולמן "Free Jazz" מ-1960, שהוא ככל הנראה האלבום הקונטרוברסלי ביותר בתולדות הג'ז, העניק את השם לסגנון המוזיקלי שנבע במידה רבה מתוך החידושים של קולמן.

קולמן נולד ב-1930 בעיר פורט וורת שבטקסס וניגן בצעירותו בלהקות ריתם אנ' בלוז. אבל הנגינה הלא שגרתית שלו הקשתה עליו למצוא עבודה ופעם אחר פעם זרקו אותו מהלהקות שבהן ניגן. הוא אפילו טען ששילמו לו כדי שלא ינגן. בלוס אנג'לס, לשם עבר מטקסס, מוזיקאים בעלי שם סירבו לאפשר לו לעלות לבמה ולנגן אתם. כשהופיע בלואיזיאנה הורידו אותו מהבמה, הוציאו אותו מהמועדון, הכו אותו וזרקו את הסקסופון שלו. העובדה שהוא לא התפשר ולא ריכך את הסגנון שלו היא עדות לאומץ וליושר אמנותי בלתי רגילים.

ב-1958, כשעבד כנער מעלית, הצליח לשכנע חברת תקליטים מקומית להקליט אותו, וכעבור שנה, כשהוחתם בחברת התקליטים "אטלנטיק", נהפך באחת לסנסציה. ההופעות הראשונות של קולמן בניו יורק, בנובמבר 1959, חילקו את עולם הג'ז לשני מחנות. התומכים, ובהם לנארד ברנסטין וצ'ארלס מינגוס, חשבו שהוא הדבר הכי מעניין שקרה לג'ז מאז הופעתו של צ'ארלי פרקר 15 שנה קודם לכן. "אני לא בטוח שהוא יודע לנגן סולם כמו שצריך, אבל הצלילים והקווים המלודיים שלו כל כך רעננים. כשמשמיעים תקליטים אחרים ליד המוזיקה שלו, אפילו את התקליטים שלי, הם נשמעים נורא", אמר עליו מינגוס. "אני לא אומר שכולם חייבים לאהוב את קולמן, אבל אחרי ששומעים את קולמן צריכים להפסיק לחקות את צ'ארלי פרקר".

לעומת זאת, היו מוזיקאים שביטלו את קולמן כשרלטן. מיילס דייוויס, שמאוחר יותר שינה את דעתו על קולמן, אמר בתחילה: "לעזאזל, תקשיבו למה שהוא כותב ומנגן... הבן אדם מתוסבך לגמרי מבפנים". אבל למרות כיסי ההתנגדות, הג'זיסטים הגדולים ביותר הפנימו את הבשורה של קולמן (ג'ון קולטריין הוא הדוגמה המובהקת), ג'זיסטים צעירים הלכו בעקבותיו, והג'ז כולו השתנה והתחדש.

קולמן המשיך ליצור ולהתחדש גם בשנות השבעים, השמונים והתשעים. הוא הקליט עם תזמורות סימפוניות, נסע למרוקו כדי לנגן עם מוזיקאים מקומיים ושילב במוזיקה שלו את החספוס הדוקרני של הפאנק הניו יורקי. מוזיקאי רוק ופופ רבים, כמו אינספור ג'זיסטים, העריצו את קולמן. "קונצרטים של מוזיקת אוונגרד גורמים לך בדרך כלל לרצות לחזור הביתה ולשמוע תקליט של 'אבבא'. הם מאתגרים בדרך כל כך מרוחקת. אבל לא אורנט. המוזיקה שלו מלודית, ישירה, מלאת נשמה, ובהרבה מקרים ממש מצחיקה", אמר עליו מובי.

בעשרים השנים האחרונות קולמן האט את קצב העבודה שלו, אבל כשהוא הוציא חומרים הם היו לא רק נהדרים אלא גם רעננים מאוד. באלבומו האחרון "Sound Grammar", שיצא ב-2006, הוא ניגן בצורה כל כך חדה, שהיה קשה להאמין שהצלילים האלה יוצאים מהסקסופון של מוזיקאי בעשור השמיני לחייו. קולמן זכה בפרס הפוליצר על האלבום הזה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ