שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ענק הג׳ז אורנט קולמן שמת השבוע — אוונגרדיסט שקל לאהוב

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורנט קולמן. צליל שאפשר לזהות בשנייה - חד כאיזמל מנתחיםצילום: אי־פי
בן שלו
בן שלו

זה לא אמור לקרות לכאורה עם אמנים גדולים ופורצי דרך, אבל המפגש הראשון עם המוזיקה של אורנט קולמן, סקסופוניסט הג'ז שמת ביום חמישי בגיל 85, זכור בראש ובראשונה כחוויה מצחיקה. כשחובב הג'ז הממוצע מחליט שהגיע הזמן להקשיב לקולמן, הוא בדרך כלל קרא עליו והבין שמדובר באחד מגדולי המהפכנים של הג'ז, אמן שהוא שם נרדף לאוונגרד. ואוונגרד משמעו מוזיקה מסובכת, קשה, מאתגרת, מרתיעה אפילו. חובב הג'ז מגייס לפיכך את מלוא הסבלנות, הפתיחות ורוחב האופקים האמיתי או המעושה שלו ומתכונן להתאמץ על מנת לזכות בחוויה מוזיקלית עמוקה. אבל כמה שניות אחרי שהסקסופון של קולמן מתחיל להתרוצץ ולהתפתל בחלל החדר משתחררת אנחת רווחה וחיוך מתפשט על השפתיים, מפני שברור מעל לכל ספק שבמקרה הזה לא יידרש שום מאמץ. אורנט קולמן היה אוונגרדיסט שקל מאוד לאהוב.

תרומתו הגדולה של קולמן להיסטוריה של הג'ז, שבגללה הוא נחשב אבי סגנון הג'ז החופשי, היא הוויתור שלו על המסגרת ההרמונית, ששימשה תשתית לכל הג'ז שנעשה עד סוף שנות ה–50 (וגם לרוב המכריע של הג'ז שנעשה מאז ועד היום). קולמן חשב שהמסגרת ההרמונית מגבילה את הדמיון של המוזיקאי ואת חופש הביטוי שלו, ולכן ניגן כל חייו, מההקלטה הראשונה שלו, בלי להסתמך על רצף אקורדים ידוע מראש. זאת היתה עמדה רדיקלית, שבזמן אמת עוררה מחלוקת לוהטת. רבים ראו בה מתכון לכאוס מוזיקלי. אבל המוזיקה של קולמן לא נשמעת כמו כאוס. להיפך, היא ממוקדת כמו חץ במטרה, רק שהמטרה זזה כל הזמן.

אם השילוש הקדוש המסורתי של המוזיקה הוא "הרמוניה, מלודיה, קצב", קולמן הלחין וניגן מוזיקה ששינתה את הגיאומטריה של הג'ז. הוא המעיט מאוד בחשיבותה של הצלע ההרמונית, אבל באותו זמן, כמעין פיצוי (אם כי הוא בוודאי לא חשב בצורה הזאת), הוא הדגיש מאוד את חשיבותה של הצלע המלודית. המנגינה החופשית, הטהורה, שאינה נובעת מרצף האקורדים ואינה נתמכת על ידו, היתה תמיד הערך העליון במוזיקה שלו. לצד המלודיה הוא שימר — בניגוד למוזיקאי ג'ז חופשי רבים שבאו אחריו — תחושה קצבית חזקה, גם אם קפריזית לעתים. פיעמה אצלו תמיד גם אווירה עמוקה של בלוז, אם כי בלוז עקום, חמקמק, משונה. וכשיש מנגינה וקצב ובלוז, קל מאוד להתחבר למוזיקה. "קונצרטים של מוזיקת אוונגרד גורמים לך בדרך כלל לרצות לחזור הביתה ולשמוע תקליט של 'אבבא'. הם מאתגרים בדרך כל כך מרוחקת. אבל לא אורנט. המוזיקה שלו מלודית, ישירה, מלאת נשמה", אמר עליו מובי, שנמנה עם מחנה גדול של מוזיקאי פופ ורוק שהעריצו את קולמן ושאבו ממנו השראה.

קולמן נולד ב–1930בעיר פורט וורת שבטקסס וניגן בצעירותו בלהקות ריתם אנ' בלוז. אבל הנגינה הלא שגרתית שלו הקשתה עליו למצוא עבודה ופעם אחר פעם זרקו אותו מהלהקות שבהן ניגן. הוא אפילו טען ששילמו לו כדי שלא ינגן. בלוס אנג'לס, לשם עבר מטקסס, מוזיקאים בעלי שם סירבו לאפשר לו לעלות לבמה ולנגן אתם. כשהופיע בלואיזיאנה הורידו אותו מהבמה, הוציאו אותו מהמועדון, הכו אותו וזרקו את הסקסופון שלו. העובדה שהוא לא התפשר ולא ריכך את הסגנון שלו היא עדות לאומץ וליושר אמנותי בלתי רגילים.

קולמן בהופעה ב-2006צילום: אי־פי

ב–1958, כשעבד כנער מעלית, הצליח לשכנע חברת תקליטים מקומית להקליט אותו, וכעבור שנה, כשהוחתם בחברת התקליטים "אטלנטיק", נהפך באחת לסנסציה. ההופעות הראשונות של קולמן בניו יורק, בנובמבר 1959, היו אמורות להימשך שבועיים אבל נמשכו חודשיים וחילקו את עולם הג'ז לשני מחנות. התומכים, ובהם לנארד ברנסטין וצ'ארלס מינגוס, חשבו שהוא הדבר הכי מעניין שקרה לג'ז מאז הופעתו של צ'ארלי פרקר 15 שנה קודם לכן."אני לא בטוח שהוא יודע לנגן סולם כמו שצריך, אבל הצלילים והקווים המלודיים שלו כל כך רעננים. כשמשמיעים תקליטים אחרים ליד המוזיקה שלו, אפילו את התקליטים שלי, הם נשמעים נורא", אמר עליו מינגוס ב–1960. "אני לא אומר שכולם חייבים לאהוב את קולמן, אבל אחרי ששומעים את קולמן צריכים להפסיק לחקות את צ'ארלי פרקר. הוא הביא משהו — אני לא בטוח שזה דבר חדש, אבל כולם התעלמו מזה. זה כאילו שאתה מנגן ואין לך שום קשר עם מה שקורה מסביב, אתה בתוך העולם שלך. זה כמו אי־סדר מאורגן. או כמו לנגן לא נכון נכון".

לצד חסידיו של קולמן היו בסוף שנות ה–50 ותחילת ה–60 מוזיקאים לא מעטים שביטלו אותו כשרלטן. מיילס דייוויס, שמאוחר יותר שינה את דעתו על קולמן, אמר בתחילה: "לעזאזל, תקשיבו למה שהוא כותב ומנגן... הבן אדם מתוסבך לגמרי מבפנים". באמצע שנות ה–60, כשקולמן ניגן באנגליה, אחד האנשים בקהל קם באמצע ההופעה וצעק "Play 'Cherokee'". "צ'רוקי" הוא קטע של צ'ארלי פרקר, שידוע כמסובך לנגינה. האיש בקהל התריס נגד קולמן וקרא לו להוכיח שהוא מסוגל לנגן ג'ז קנוני ברמה הגבוהה ביותר.

אבל למרות כיסי ההתנגדות, הג'זיסטים הגדולים ביותר הפנימו את הבשורה של קולמן (ג'ון קולטריין הוא הדוגמה המובהקת), ג'זיסטים צעירים הלכו בעקבותיו, והג'ז כולו השתנה והתחדש. תנועה שלמה, שאימצה את השם "ג'ז חופשי" (כשם אלבומו של קולמן מ–1961, שהוא ככל הנראה האלבום הקונטרוברסלי ביותר בתולדות הג'ז), התהוותה במידה רבה בעקבות החידושים שלו, אבל קולמן האינדיווידואליסט שמר על מרחק מסוים ממנה. מבחינה סגנונית הוא נבדל מרוב מוסיקאי הפרי־ג'ז. בעוד שסקסופוניסטים כמו קולטריין, אלברט איילר, פרעה סנדרס וארצ'י שפ זנחו את המלודיה לטובת אנרגיה טהורה, קולמן נותר מלודי מאוד; ובעוד שהמוסיקה שלהם היתה בעלת אופי וולקני ("Fire music", כשם אחד מאלבומיו של שפ), המוזיקה שלו היתה קרה, Ice music.

לא סתם קרח, אלא קרח חודר פלדה. רוב ההתייחסויות לקולמן, בחייו ואחרי מותו, התמקדו מטבע הדברים בחידוש הקונספטואלי שלו, ברעיון של נגינה ללא הרמוניה, אבל המהות של קולמן כאמן היתה נעוצה בצליל שלו לא פחות מאשר בפריצת הדרך המושגית שהוא חולל. ואת הצליל של קולמן אפשר לזהות בשנייה — חד כאיזמל מנתחים, מנתר ומתפתל ללא מנוח, ומתנגד לכל ניסיון של פענוח רגשי ברור. "הסקסופון של אורנט נשמע כמו מישהו שצוחק... או בוכה", אמר עליו המתופף שלי מאן ("לפחות הוא החליט בנוגע ל'מישהו'", העיר המבקר גארי גידינס).

קולמן המשיך ליצור ולהתחדש גם בשנות ה–70, ה–80 וה–90. הוא הקליט עם תזמורות סימפוניות, נסע למרוקו כדי לנגן עם מוזיקאים מקומיים, שילב במוזיקה שלו את החספוס הדוקרני של הפאנק הניו יורקי והציג תיאוריה מוזיקלית חדשה שהוא כינה "Harmolodics". מעטים מאוד, אם בכלל, הבינו את עקרונות התיאוריה, וקולמן, שהתנסח תמיד בצורה חידתית, לא הסביר אותה. "אף פעם לא הבנתי מה זה", אמר הגיטריסט פט מתיני, שבשנות ה–80 שיתף פעולה עם קולמן. "כשאני שומע מוזיקאים מדברים על זה אני מקשיב בחוסר עניין. כשאני רואה שעיתונאי כותב על זה אני יודע שהוא מלא בעצמו".

בעשרים השנים האחרונות קולמן האט את קצב העבודה שלו, אבל כשהוא הוציא חומרים הם היו לא רק נהדרים אלא גם רעננים מאוד. באלבומו האחרון "Sound Grammar", שיצא ב–2006, הוא ניגן בצורה כל כך חדה, שהיה קשה להאמין שהצלילים האלה יוצאים מהסקסופון של מוזיקאי בעשור השמיני לחייו. קולמן זכה בפרס פוליצר על האלבום הזה, ובאותה שנה קיבל גם פרס גראמי על מפעל חיים. ההופעות שליוו את יציאת האלבום היו הצלחה מסחררת. לא היה זכר לביקורת שהושמעה נגד קולמן בתחילת דרכו. מבקר ג'ז שכתב על אחת ההופעות הללו סיפר שבסיום ההופעה אשתו אמרה לו "תזכיר לי שוב מדוע הוא נחשב שנוי במחלוקת".

החצוצרן אבישי כהן זכה להכיר את קולמן אחרי יציאת האלבום "Sound grammar". קולמן חתם על דיסקים בחנות ספרים בניו יורק, וכהן ניגש לקבל חתימה. שני המוזיקאים החליפו כמה מלים, וכהן אמר לקולמן שאם יתאפשר לו פעם לנגן אתו זאת תהיה הגשמת חלום. "תבוא מתי שמתחשק לך", אמר קולמן, ושירבט את כתובתו על הדיסק. כהן אזר אומץ, בא לביתו של קולמן (הסקסופוניסט הזקן לא כתב את מספר הטלפון שלו), והשניים שוחחו, ניגנו ביחד והתיידדו. כהן ביקר בביתו של קולמן פעמים רבות מאז. "הוא אחד האנשים הכי זן שהכרתי מכיר", אמר כהן. "הבית שלו פתוח לפני כל אחד, בכל שעה, לכמה זמן שירצה. אתה יכול להיות אצלו ארבע שעות, ולא תהיה פעם אחת שהוא יסתכל בשעון או יגיד 'רגע, אני רק חייב לגמור משהו'. בהתחלה עוד הייתי אומר לו 'אני מקווה שאני לא מפריע'. אבל הוא אמר 'אני פה בשבילך'".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ