שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בליין ל. ריינינגר: כשהסטנדאפיסט הווירדו מתאחד עם אמן־העל

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבי פיטשון
אבי פיטשון

קצת על להקת החימום המקומית: "וון הליקס", להקה חדשה, למיטב הבנתי. מכיר את המתופפת, רוני־לי דובנוב, מלהקת ה"אופיוידס". מדובר בשלישייה – באס, תופים, וסולן/קלידן. הם עושים משהו די מקורי, גם בהקשר מקומי וגם בכלל. מין שילוב של מינימל סינת, פוסט־פאנק גותי שלרגעים מזכיר את "יומן ליג" הממש מוקדמים, הרבה לפני שנהיו סנסציית מצעדים, ועל כל זה תוסיפו שינויי מקצב מפתיעים ושיר סיום עם גיטרה במקום הבאס שהזכיר לי את "פופלקס". מסקרן בהחלט.

בליין ריינינגר – מייסד להקת "טוקסידו מון", סמנית הקצה האמנותי־אינטלקטואלי של דור הפינגווין – עולה על הבמה יחד עם גיטריסט צעיר, ג'יורג'יו ולנטינו, שדומה שהלך בדרכו של ריינינגר ו"טוקסידו מון": בשני המקרים אלה אמריקאים שעברו לאירופה, ושאפשר להבין מדוע כשמאזינים למוזיקה שלהם כפי שאפשר להבין מדוע כשמאזינים ל"מינימל קומפקט". זה לא שאין ארט־רוק באמריקה, אבל יש טון ומורכבות שפשוט יושבים טבעי ביבשת הישנה. זה לא סותר את העובדה שריינינגר, בחליפה שנראית טיפה גדולה עליו אבל בצורה מרושלת ואגבית, לא כמו שהחליפה של דיוויד ביירן גדולה עליו, מדבר בין השירים במבטא אמריקאי כבד ומפורש. אם קיים מבטא קולורדואי, כנראה שכך הוא נשמע.

בליין ריינינגר על הכינורצילום: אבישג שאר-ישוב

מהרגע הראשון של המופע ולכל אורכו מסתמן מעין פיצול אישיות בין ריינינגר הדובר וריינינגר הפרפורמר. בין השירים הוא ציני, משועשע, מריר־מצחיק. אחרי הקטע הפותח, אינסטרומנטלי וירטואוזי על הכינור, הוא מכריז "לקטע אין שם כי המצאתי אותו עכשיו על המקום. סתם, לא באמת". אחר כך הוא מכריז על שיר חדש ואומר "אני כותב שיר חדש פעם בעשר שנים. סתם, לא באמת". ברגע מסוים נפלט לו מהגיטרה פידבק קצר בטעות, אז הוא אומר שזה היה קטע שהלחין ג'ון קייג'. חוץ מזה הוא תוהה אם הסיטואציה ממשית או חלום, מכריז שהשיר האחרון הוא אולי הראשון כי תיכף נחזור אחורה בזמן, ושתל אביב מוצאת חן בעיניו. לפני ההדרן הוא מבקש שנדמיין שהוא ירד מהבמה וחזר כי זה לא ברודוויי פה ואין איזה מסך מקושת להיעלם דרכו ולחזור, ואומר עוד משהו על היעלמויות והופעות מחדש. בקיצור, בין השירים מגיש ריינינגר מעין מופע סטנד־אפ פסיכדלי ומופשט, אבל מצחיק. אבל ברגע שכל שיר מתחיל, האווירה משתנה מיד, ולחלוטין. ריינינגר הופך משלוך אפור־שיער לגאון שנשאר ייחודי ומקורי עד היום, ועושה מוזיקה שהאאוטסיידריות שלה מתאימה לפאפאיתו, מקום יותר קטן מלבונטין 7, אבל היתה יכולה להדהד בקלות גם בחלל כמו היכל התרבות.

הביצועים המינימליסטיים מאתגרים את מי שאיננו מעריץ מושבע. השימוש במקצבי פלייבק שבוקעים מלפטופ ונשמעים כמו ביטים של אורגנית מיושנת הוא נקודת התורפה היחידה של ההופעה, במיוחד בעבור מי שמכיר ביצועים מלאים יותר, שחלקם הונצחו באלבום ההופעה שלו בבריסל מ-1986. רק שני דברים מונעים מההופעה מלהיות משעממת: הקול הנפלא של ריינינגר והנגינה המעולה שלו. מזל שבמקרה שני אלמנטים אלה הם העיקר. הוא מבצע את שירי הנושא משני אלבומיו הראשונים, "ברוקן פינגרס" ו"נייט אייר". ואת "מכתב מהבית" העצוב מ"ספר השעות" מ-1989. יש רגעים שהוא כמו גירסה עדינה ושברירית יותר של לו ריד. יש גם שיר בספרדית (אם זה היה פורטוגזית עמכם הסליחה) שנשמע כמו "מינימל קומפקט" אם היו מקסיקנים. שזה יפה. והוא מבצע שלושה שירים של "טוקסידו מון": "ג'ינקס", "וואט יוז", ומפתיע בהדרן עם הלהיט, "נו טירס". זה מפתיע כי גם ברגעים במהלך ההופעה בהם הגיטרות שלו ושל ולנטינו מצליבות צווארים בדואטים קרביים, ספיראליים, כלומר ברגעים ה"רועשים", וגם כשריינינגר פולט קולות טום ווייטסיים ספונטניים, המופע שומר על צביון אינטימי, מופנם, כמעט הרמטי. ואז "נו טירס" עם אחד הריפים האפקטיביים והמרגשים ביותר בהיסטוריה של הפוסט־פאנק, שמצליח להזיז את הקהל (שרובו גרר את כל הכסאות מהשולחנות שבקרנות הפאפאיתו ואירגן לעצמו מופע ישיבה תרבותי) גם בביצוע המינימליסטי. מצד שני זה לא מפתיע כלל כי ריינינגר, עם כל זה שהוא אמן אקספרימנטלי ואנין לאליטה, הוא מה שנקרא אנטרטיינר. הוא לא סנוב יומרני שנמצא פה כדי לבטא את עצמו בשביל עצמו. הוא פה בשבילנו והוא נותן 150%. את העניין עם ה-150% לא אני אמרתי, אגב, הוא אמר את זה בעצמו. ובהדרן המנצח נעלם פיצול האישיות והסטנדאפיסט הווירדו מתאחד עם אמן־העל.

בליין ל. ריינינגר ו"וון הליקס", פאפאיתו תל אביב, 13.6

בליין ריינינגר בפאפאיתו תל אביב, אמשצילום: אבישג שאר-ישוב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ