"פסאז'" של אוהד פישוף: דגים קרים בהגשה גרוטסקית

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבי פיטשון
אבי פיטשון

כדברי הקלישאה, יש פעם ראשונה לכל דבר. או במקרה הזה — פעם ראשונה וחצי. אני עוקב אחר פועלו של אוהד פישוף מזה רבע מאה. במהלך התקופה הזו, קרה פעמיים שלא נהניתי ממשהו שיצר. הפעם השנייה היתה אמש. הפעם הראשונה היתה בהופעה של "נושאי המגבעת" בפסטיבל עכו בשלהי האייטיז. הם הופיעו על במה זעירה באחת בלילה, וצפיתי בהופעה במבט טרוט מתוך שק שינה מכוסה הטל שלי. המופע נשמע לי קקופוני, מבולגן, לא הבנתי כלום. את אי־הסיפוק שלי מאותה הופעה אני סופר בתור "חצי פעם", הטעם המוסיקלי שלי בזמנו היה קיצוני כשם שהיה צר אופקים וזמן לא רב אחרי אותה הופעה, נפל לי האסימון ולמדתי לאהוב את "נושאי המגבעת".

מאז חלפו הרבה מאוד שנים. מוזיקלית, פישוף המשיך לעבוד על טווח די רחב, מהאלקטרוניקה הפרימיטיבית במסגרת "הפה והטלפיים", דרך "בני המה" ועד לשיתופי פעולה אקספרימנטליים עם אנשים כמו אורי קצנשטיין ובניה רכס, וגם כמה יצירת סולו.

"פסאז'" מאת אוהד פישוף. דלות־תקציב ואלתורצילום: אבישג שאר-ישוב

בנוסף, וכאן אנחנו מתחברים למופע של ליל אמש, פישוף עוסק במחול ובפרפורמנס ארט, לבדו ובשיתוף עם בת זוגו, הכוריאוגרפית והרקדנית נועה צוק, שהשתתפה גם במופע אתמול. הפרויקט, שלכאורה סימן יותר מכל את המעבר שלו מנעורים זועמים לבגרות זנית, היה כמובן פרפורמנס ההליכה האיטית לאורך גשר לונדון — הליכה שנמשכה קרוב לעשר שעות. עבודות המחול והמופעים האינטר־דיסיפלינרים שלו שקשה יותר לקטלג, כמו "הרצאה על ארכיטקטורה" ו"HD", חשפו שילוב מרתק ומרגש בין הצד האוונגרדי של העשייה שלו, לבין הבלחות של אגרסיביות ואינטנסיביות תנועתית־ויזואלית שהקלו על הנחת מכלול עבודתיו על רצף זמן אבולוציוני ברור ומרתק.

אמש, הוא העלה את המופע "פסאז'", שנקרא כך על שם החלל באלנבי בו התרחש ושתוכנן במיוחד לו, ואולי גם כי היה במופע משהו שסימן איזה מעבר או מצב ביניים. מצבי ביניים בצורת הופעה הם אכן לא יציבים, ונוטים להפגין היעדר כלשהו של פוקוס או תנועה נרטיבית חזקה, סיכון כפול שלוקח על עצמו היוצר במיוחד כשהשפה האמנותית שלו מאתגרת מלכתחילה. זה חלק ממה שקרה אמש, אבל לא רק.

המופע בו השתתפו גם צוק, קרולין בוסארד וגילי נבות־פרידמן, הוגדר כיצירה ש"נמנעת מראש מהגדרות או גבולות תחומים — לא מדובר במופע סטנדרטי אלא אירוע או התרחשות אשר תוצאותיו לא ידועים או צפויים במאה אחוז; ניסוי כלים שמבקש לבחון אפשרויות נוספות למפגש עם קהל." אישית, אני מתנגד לניסויי כלים פומביים ולחשיפות למיניהן של מה שנקרא "עבודה בתהליך". מי אתה שתציג לי עבודה שטרם סיימת? אני מעדיף להמתין לתוצר הסופי, תודה. המקרה של פישוף שונה. מדובר בלקיחת סיכון מחושב, שלפחות מבחינתי — לא צלח. וחבל שכך. סקרנים וסקרניות צעירים רבים הגיעו לראות מה פישוף עושה בימים אלו. ספק אם היו מטריחים את עצמם לחלל אחר שאינו הפסאז'. לפיכך, במקום להיחשף לאחד המופעים המתוקתקים והמהודקים של פישוף, הם גילו אותו דווקא דרך ניסוי הכלים הזה. קשה לאמוד מה עבר לצופים בראש. יש שנראו מרותקים ויש שנראו שאין להם מושג מה מתרחש.

"פסאז'" מאת אוהד פישוףצילום: אבישג שאר-ישוב

אני קולט מישהי שלמדה אתי בקמרה אובסקורה אי שם במאה ה–20, כששיחקתי דמות במסכה שמהלכת במדבר בתנועות זוויתיות קטועות באחד מסרטי הסטודנטים שלה, ושעברה מהר מאד מקולנוע למחול אקספרימנטלי. היא נראתה מהופנטת. במלים אחרות, מסתבר שיש למופע הזה שפה אזוטרית שיש בקהל מי שדובר אותה. היא לא משה ממקומה גם כשהלופ של המופע חזר — זה חשוב לציין: מדובר במופע של חצי שעה שחזר על עצמו ארבע פעמים במהלך הערב. כלומר, לא היתה לו בעצם התחלה וסוף "רשמיים", שזה דווקא מעניין. על מסך הוידאו הופיעה הכותרת "היעלמותם של דברים". לצדו שלוש רקדניות מסבות לשולחן, לבושות במסכות ירוקות של פרצופי דגים. אני מבין את ההומור הגרוטסקי שמאחורי העניין, שמשתלב עם המחוות הנשיות של הרקדניות שנעות בין הגזמה לעיוות, אבל איכשהו זה לא מצחיק ולא קריפי. נופל בין הכסאות. פישוף מאחורי עמדת לפטופים ומיקרופון כשלצדו תלוי גונג קטן. הוא יושב על כסאו יחף, ברגליים שלובות, משדר ריכוז ופוקוס כהרגלו. רק דבר אחד חורג מההרגל: הוא חובש על ראשו פאה ממורטטת, לא אלגנטית בעליל, שאני יכול רק לשער שמבחינתו היוותה נסיון הומוריסטי לשבור את החזות הרצינית המוכרת שלו, בראש ובראשונה בשביל עצמו. אבל במקום זה, ובאופן שהשתלב עם אלמנטים נוספים שאתאר מיד, המראה שידר דלות־תקציב ואלתור, ההיפך מההקפדה והפרפקציוניזם המוכרים של פישוף. פה חשדתי.

מכה בגונג. ברקע צלילים אלקטרוניים רנדומליים שבקטע אחד מתחלפים בסאונד של מה שנשמע כמו פטיש אוויר. על המסך מופיע הכיתוב "אשה מרימה אבן מהאדמה ולוקחת אותה לביתה". הרקדניות עוברות למרכז החלל ומבצעות פעולות איטיות בעלות תחושה טקסית, כשבמקום המסכות הן כעת עוטות מטפחות ראש.

ברקע טקסט מוקלט שמדי פעם מצטרף אליו פישוף בדיקלום מפולטר, מעוות. הטקסט מופשט, יפה. אוחז לך בנשמה גם אם אתה לא בטוח לחלוטין למה: "קילופי הכרזות. תוספות הבנייה. רעם המנועים. המרחפים מעל פני האדמה. הכתובות המחוקות. שאגות הרוח. צינת החצץ. השעון המתגלגל במורד. הקורסים אל תוך נוקשותם. נתיני הקרטון. חרושת ההמנונים. השרתים הנסתרים מהעין." וזה ממשיך. טקסט מדהים, שרק מדגיש ביתר שאת את חוסר המיקוד הבלתי־עוצמתי של כל ההתרחשות מסביב. אני מבחין בכמה אנשים מסביב מתעסקים עם מסכות לבנות ניטרליות, חלקם מציירים עליהם. בשלב מסוים מופיעה הוראה על המסך "אתם רשאים לחבוש את מסכותיכם כעת" וכמה טיפוסים שמצטיירים כשילוב בין מתנדב מהקהל לסטודנט שנה א' אכן חבשו.

זה שוב נראה דל תקציב ורנדומלי, מפוזר, מבוזר, עמום. המופעים האקספרימנטליים האחרים של פישוף משדרים משהו אחר לגמרי. הרקדניות צורחות "ווי-הה!" של רודאו אמריקאי. יש אבנים על הרצפה. ונרות. המעבר לתחילתו מחדש של הלופ מתבצע דרך וידאו דאנס בשם "כלום", שבתוכו יש כמה רגעים שמעבירים את הקריפי והגרוטסקי שלא מצליח להתרומם בחלל החי של הפסאז'.

לכו לראות כל דבר שאוהד פישוף עושה חוץ מההופעה הזאת.

אוהד פישוף, "פסאז'", פסאז' תל אביב, שני 15.6

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ