מה הכעיס את ארקדי דוכין

ארקדי דוכין שר טראש טוטאלי עם זווית אירונית, החיבור בין דודו טסה ונינט טייב מוצלח למרות ההסתייגויות, והצמד "ריו" שר שיר חיובי ומקסים

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בן שלו
בן שלו

ארקדי דוכין – "בננה". סחתיין על דוכדוך. בשיר החדש שלו, "בננה", יש שני מרכיבים שקשה מאוד למצוא במוזיקה הישראלית של הרגע: כעס והומור. על מה דוכין כועס? על גסות הלב והדעת, שלא לומר התבהמות כללית, שהוא רואה סביבו. "קיץ, בחורות שוות, רגליים חשופות, רצח בעיניים", הוא שר בהטעמה מעט ויסוצקאית. "יש תכשיטים, מכוניות, בנים בנות, מוזיקה חופרת". הדרך של ארקדקד לבטא את הסלידה שלו מכל זה היא לעשות מוזיקה יותר חופרת מהמוזיקה הכי חופרת שהוא שומע כרגע ברחוב. טראש טוטאלי עם זווית אירונית. ביט מרים של מסיבות וחתונות, שנושא עליו את מלות החוכמה "הכל יושב על הבננה, בננה, בננה / וזה מביא לי ת'ג'ננה, ג'ננה, ג'ננה". אמן שמלגלג על זולתו צריך לדעת גם לצחוק על עצמו, וגם את זה דוכין עושה. בתחילת השיר הוא חורז בננה־ג'ננה על רקע פסנתר נוגה־כבד ולחן הכי דוכיני בעולם, וכך הופך את טביעת האצבע היצירתית שלו, את הדבר שרשום על שמו בטאבו של המוזיקה הישראלית, למין קלישאה נטולת תוכן. גם הוא נעשה חלול, כמו כל העדר. בקיצור, השיר הזה הוא שיחוק. אני רק מקווה שלא אצטרך לשמוע אותו אחרי שאסיים עם הביקורת הזאת. (נייטרלי)

דודו טסה והכוויתים עם נינט טייב – "ד'וב ותפטר (יא סלימה)". חשבנו שהאלבום הנהדר "דודו טסה והכוויתים", שיצא לפני ארבע שנים, היה פרויקט חד פעמי, אבל מתברר שלא. טסה יוציא בקרוב אלבום שני שבו הוא מחדש את שיריהם של האחים סלאח ודאוד אל כוויתי (דאוד היה סבו של טסה). אלמנט הראשוניות וההפתעה, שהיה חלק בלתי נפרד מהאלבום הקודם, יתפוגג בהכרח באלבום הנוכחי, אבל לאחים אל כוויתי יש רפרטואר מפואר, ועל פי הסינגל הראשון והטוב מהאלבום החדש, "ד'וב ותפטר (יא סלימה)", נראה שטסה ושותפיו שימרו את הסקרנות והתנופה שבה הם טיפלו בחומרים של הסיבוב הקודם. בשיר החדש יש שני סוגים של חיבור בין אז לעכשיו. הסוג הראשון, הדומיננטי והמוצלח יותר, הוא נגינה של השיר הישן בצליל ששומר כמדומה על קשר עם הרוח של המקור אבל נשמע עכשווי לחלוטין. החיבור השני, הפחות מוצלח, הוא תוספת של אי אלו התחכמויות אלקטרוניות. את הקטיעה התכופה של הקצב בפתיחה, למשל, אני יכול להבין כהצהרה עקרונית של טסה ("אני לא רוצה להיות 'אותנטי'"), מה שלא גורם לה להיות פחות מיותרת. לא נפלתי מהשירה של נינט טייב, בטח לא בהשוואה לשירה המעולה של טסה (ושל יהודית רביץ) באלבום הקודם, אבל גם אין טענות. עושה את העבודה (מחייך).

"ריו" – "אומץ". אין כאן שום אלמנט ברזילאי, וגם לא מחווה ל"דוראן דוראן". האמת היא שברגע הראשון השיר החדש של "ריו", הצמד של אור אדרי וזואי פולנסקי, מזכיר בצורה מעט מוגזמת את "Electric feel" של "MGMT". משהו בהתפתלות של הבס ובאווירה הכללית. זה לא מבשר טובות, ואף מעלה את החשש שמא הגענו לרגע שבו מתחיל גל רטרו לרטרו לדיסקו, שזה באמת קצת יותר מדי. אבל מספיק עם הנימה השלילית. הצמד של אדרי ופולנסקי הוא ישות כל כך קטנה ולא מתיימרת, שאין שום סיבה לתלות עליו את הבעיות של רוח הזמן, ו"אומץ" הוא שיר חיובי ואף מקסים, שהקפיציות הרכה שלו מגלגלת צמר גפן מתוק בתוך הראש (מחייך).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ