שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יש כמה סיבות להתמכר לניקו טין

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבי פיטשון
אבי פיטשון

ניקו טין היא להקה של אשה אחת (זוהר שפיר), ובהתחשב בזה אפשר לומר שהלהקה מתפרקת. אלבום הסולו הרביעי שלה הוא למעשה אלבום הפרידה שלה מקיומה כאמנית סולו. היא לא הופיעה לבד כבר שנתיים. אבל אל דאגה, היא ממשיכה בעוז עם הגלגול הלהקתי הממשי שלה (כלומר מורכב מעוד אנשים חיים). ה"ניקו טין באנד", שמתברר כעת שאיננו פרויקט צדדי, שאפתני ככל שיהיה, אלא המקום שבו מצאה את עצמה ככותבת, מלחינה וחשוב לא פחות, כפרפורמרית, ממצה את פוטנציאל הדרמה והתיאטרליות שנכח שם תמיד.

לשפיר, מעבר למקוריות המוזיקלית המזהרת שלה בנוף האינדי הישראלי, היה תמיד גם כישרון מבריק לקופירייטינג. היא העניקה את הכותרת המוצלחת, המצחיקה־אירונית ויחד עם זאת מפחידה ומטרידה, לאלבומה החדש: "אין דה האוסז". להסביר? אסביר: כמו שסופרסטארים מגלומניים למיניהם מכריזים על עצמם שהם "אין דה האוס", שפיר מכריזה שהיא "אין דה האוסז", כלומר, קצת צוחקת על מגלומניה של אחרים ועל הפוזיציה שלה באנדרגראונד, קצת מכריזה, ובצדק, שגם היא בכל זאת נוכחות כריזמטית, ובעיקר, עם ה"האוסז" ברבים, מרמזת על נוכחות־רפאים מטרידה, יישות שנמצאת בכל מקום. משהו מכשפתי.

ניקו טין. ממשיכה בעוזצילום: אבישג שאר-ישוב

אפשר גם לקשר בין הכותרת לאופיו של אלבום סיכום זה, שהסאונד והאווירה שלו אמנם אחידים, אבל הוא מפגין מגוון של יכולות. זה אלבום אלקטרוניקת לו־פיי מינימליסטית, אינטימית, מופנמת ופרימיטיבית, אבל בעלת פאתוס מלודי ותוכני שחורג מן המקובל בטריטוריות אלטרנטיבת חדר־שינה שנעשית לבד ובמעין ואקום מתוך בחירה, נחזור לכך בהמשך. הוא כולל קטעים שנכתבו בשנה שעברה ולפני עשור, שתי גרסאות כיסוי שממסגרות את טווח ההשפעה האקלקטי של שפיר — אחת ל"קובן", הרכב פסיכדליה שטניסטי מהסיקסטיז המובל על ידי סולנית, והשנייה למלכי השוגייז "מיי בלאדי ואלנטיין".

בשני המקרים מכניסה שפיר תחת כנפיה דברים שנשמעים שונים מאוד ממנה והופכת אותם לשלה. ראוי לציון גם הסינגל, "ניצנים", השיר היחיד בעברית, שלדברי שפיר "מדבר על נוסטלגיה לנוסטלגיה ישראלית, על מה יכול להיות טוב בפופ ישראלי, ועל המקום שבו זה לגיטימי לחוש גאווה כלפי משהו מקומי". אכן, יש בו משחק מרתק ומרגש בין עבר להווה. הלחן והשירה כשלעצמם יכולים היו להזכיר את יעל לוי או מזי כהן. יש בו משהו שהוא על גבול ההתיילדות. אבל הסאונד עוטף אותו במינימל סינת', סאונד שהוא בעת ובעונה אחת עכשווי מאוד ורטרואי – אבל הניכור שלו מייצר התנגשות בין שני מבטים אחורנית שאף אחד לא חיבר יחדיו לפני שפיר.

הכותרת הנזכרת מוטבעת בתבליט אותיות זהב כתמתם על עטיפת הוויניל (יש!). מתחת, פניה של שפיר ניבטות באורח מלחיץ משהו מתוך מעין גביע קדוש. הפנים בתוך הגביע מזכירים לי את אחד הרגעים הפסיכדליים והמפחידים ביותר בסדרה "טווין פיקס", כשאחת הדמויות, ג'וזי, מתה בזעקת שבר תוך כדי שפניה מתאחדות עם ידית של מגירה. ג'וזי נהפכה לידית ושפיר נהפכה לגביע מטקסים שטניים.

על העטיפה האחורית היא מהלכת ביער בשמלה לבנה שגם מעלה אסוציאציות של כישוף. ברמה המוזיקלית, נדרשות מספר האזנות כדי לקשר את האלבום עם האסתטיקה הדרמטית־מיסטית שעוטפת אותו. בשורה התחתונה, מה שמבדיל את שפיר מרוב היושבים לבד בחושך עם לפטופ, הוא הקול שלה וסגנון השירה שלה. לשפיר קול ענק שבשילוב עם הטקסטים ממש הולך נגד ההפקה המינימליסטית־מלנכולית ומצליח כאמור להעביר דרמה, עוצמה, אי־נחת, אימה.

אבל שוב, קורים פה הרבה דברים. אפשר לדמיין שירים שיכלו להיהפך ללהיט סינגר־סונגרייטר קונוונציונלי ("דדי פליז"), לקלאסיקת סינת־פופ אייטיזית ("גרין פינגרס", "אנטרינג דה נייט") או ללהיט רטרו־אייטיז רקיד ("מוב יור באדי", שהאירוניה הקלישאתית בטקסט שלו מתנגשת עם הלחן המאיים). אפשר לדמיין חלק גדול מהאלבום מקבל טיפול אגרסיבי וכבד, שזה בדיוק מה שקורה בביצועים של הלהקה המלאה. זה בולט במיוחד עם הקטע "וון יור דאון", שבאלבום מופיע בגרסה רדופה, שקופה, מהדהדת, מטרידה, ובביצוע הלהקה הוא השיא הסופר־דרמטי של כל הופעה, כששפיר עולה לאוקטבות סודקות כוסות בירה שאז נשברות לצרחות ונהמות שגובלות במטאל.

גם להוציא אלבום מופנם ואלקטרוני ולבצע אותו בהופעות מוחצן ורוקיסטי, שלא לומר מטאליסטי (ה"ניקו טין באנד" הם אולי להקת ההופעות המרשימה באנדרגראונד הישראלי כרגע, ממליץ מאוד לתפוס את הופעתם במסגרת "עונת התרבות" בירושלים באוגוסט), זה דבר שהופך את שפיר לנוכחות ייחודית לחלוטין בנוף האלטרנטיבה הישראלית. הבחירה הקונצפטואלית שלה לגעת בצורה מרומזת בהד של אפשרויות שונות אבל לשמור על מבט בועתי, מהצד, מבחוץ (כך היא מעידה בעצמה על עבודתה), במקום שתיצור משהו מפוזר וחלש, יוצרת משהו מלא במתח־מוחזק־בקושי, אינטנסיביות שנוצרת במרחב שבין מה שהיא מחסירה במתכוון לבין מה שהמאזין משלים בעצמו. חוויית ההאזנה, לפיכך, דורשת אקטיביות ושותפות מתגמלת.

ניקו טין - "In the Houses"

Uganda/Heart & Crossbones/Showerhead

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ