שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האם קניה ווסט מגיע לישראל בשיאו?

חובבי מוזיקה שמחזיקים מעצמם מעודכנים כנראה יגידו שלא. אבל ווסט הוא עדיין אחד מכוכבי הפופ הגדולים בעולם, והוא יוצר סביבו רעש אדיר ותמידי

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צילום: רויטרס
בן שלו
בן שלו

הדיבור עכשיו, לפחות בקרב חובבי מוזיקה שמחזיקים מעצמם מעודכנים, הוא שקניה וסט איבד את הקצה. ארבעת השירים שהוא הוציא השנה, לרבות שיתוף הפעולה שלו עם פול מקרטני, לא הותירו חותם, ובוודאי שלא נשמעו כמו יצירות של מוזיקאי שמכוון את מסלולו העכשווי והעתידי של הפופ. הדור החדש של הראפרים – קנדריק למאר, דרייק, צ'אנס דה ראפר – הושפעו מווסט, אבל עושה רושם שהמוזיקה שהם עושים עכשיו יותר מעניינת וטרייה מהמוזיקה שהוא עושה. על רקע האווירה הזאת אולי לא מפתיע שוווסט יבוא בסוף ספטמבר להופעה בישראל. לכוכבי פופ בינלאומיים יש נטייה להגיע לכאן כשהם כבר פחות רלוונטיים מכפי שהיו בשיאם.

זאת כמובן דרך סופר־ביקורתית, ואפילו קצת מגוחכת, להתייחס להופעה באיצטדיון רמת גן ב-30 בספטמבר. קניה וסט הוא אחד מכוכבי הפופ הגדולים בעולם, אם לא הגדול שבהם (לפחות מבין הגברים), ומיליוני אנשים מתעניינים בו בגלל מה שהוא עושה עכשיו, לא בגלל יצירות העבר שלו. מהבחינה הזאת הוא ההיפך הגמור מהרוב המוחלט של האמנים שבאים להופיע בארץ מול קהל של עשרות אלפי אנשים, ולא משנה אם מדובר ב"בון ג'ובי" או ברובי ויליאמס. יום אחד אולי תהיה נווסטלגיה לקניה, אם כי קצת משעשע לחשוב על כך. בינתיים וסט הוא איש ההווה. נדיר ומשמח שגם אמנים כאלה באים להופיע אצלנו.

ווסט בפסטיבל גלסטונברי האחרוןצילום: רויטרס

המוזיקה עצמה היא כמובן רק חלק ממה שווסט "עושה עכשיו". מדובר כידוע באמן תקשורת המונים מהדרגה העליונה, שכל פעולה שלו, בכל שדה שהוא, לא רק מחוללת רעש עצום אלא גם כוללת בתוכה את הגרעין של הפעולה־מחוללת־הרעש הבאה. כשהוא מתפרץ לטקס הגראמי ומפריע בגסות לאמן שמקבל את הפרס זאת אף פעם לא שערורייה מבודדת. היא מייצרת כותרות כמה ימים, ואחריה תמיד באה ההתנצלות המהדהדת וההכאה על חטא, שהן כשלעצמן רק הקדמה להתפרצות הבאה.

הרעש האדיר והתמידי שוווסט יוצר סביבו קשור מצד אחד לעניינים רכילותיים, שעליהם אין טעם להרחיב, ומצד שני לסוגיות של גזע, פוליטיקה וזהות, שנכרכות במוזיקה ובפרסונה שלו. הוא יודע ונהנה ללחוץ על כל המתגים האלה, ביודעו שהדבר יעורר גל של התנגדות קולנית ואגרסיבית אבל גם גל נגדי של התנגדות למתנגדים. וסט הוא בעצם משורר ערס פואטיקה המצליח ביותר בעולם.

אחת הדוגמאות האחרונות היא הסערה שפרצה לפני פסטיבל גלסטונברי האחרון באנגליה, לפני כחודשיים. חובבי רוק ומוזיקאי רוק אף פעם לא אהבו את ווסט. למעשה, הם תמיד שנאו אותו. אבל כשהתפרסם שווסט יהיה אחד ההדליינרים של גלסטונברי השנה, השנאה והבוז הגיעו לממדים חסרי תקדים. הציוץ של דייוויד קרוסבי ("הוא לא מסוגל לכתוב, לשיר או לנגן. בכלל. הוא אגומניאק, הוא טיפש, הוא לא יוצר דבר, לא עוזר לאיש") היה רק אחד מתוך אינספור התבטאויות מזלזלות כלפי ווסט. המחשבה שראפר, שהוא גם כוכב פופ, יעמוד בראש רשימת הזמרים של פסטיבל רוק מובהק הוציאה את שומרי חומות הרוק מדעתם.

ווסט בטקס הסיום של משחקי הפן-אפ בקנדה בחודש שעברצילום: אי־פי

מול חומות הרוק ניצבו כמובן חובבי מוזיקה שכופרים בעליונות של הרוק על פני הפופ וההיפ־הופ, וגם מתנגדים לטענת העל הרוקיסטית שפעם היתה מוזיקה טובה והיום יש מוזיקה מחורבנת. לא ברור מה פול מקרטני חושב על הסוגיות האלה, אבל עצם העובדה שהוא נכנס לאולפן עם ווסט מעידה על ההערכה שלו כלפיו. תומך אחר של ווסט, לא במקרה הנוכחי כמובן, היה לו ריד, שכתב לפני כשנתיים ביקורת מהללת על אלבומו האחרון של ווסט, "Yeezus". "יופי וגדולה עילאיים", השתפך ריד. "מלכותי ומעורר השראה". וגם: "הבחור הזה באמת, באמת, ב־א־מ־ת מוכשר. אף אחד בסביבה לא מתקרב אליו. אף אחד לא נמצא אפילו באותו כוכב לכת".

מה ששונאיו של ווסט לא רואים, כי לא מעניין אותם להקשיב, זה שבעשר השנים שבהן הוא פעיל כאמן סולו (לפני כן הוא שימש מפיק) הוא לא רק הוציא אלבומים מצוינים (בעיקר הראשונים, לדעתי), אלא גם הקפיד להשתנות בצורה מעוררת התפעלות, כמעט אובססיבית. הוא התחיל את דרכו כאמן היפ־הופ מובהק, ואז באלבום "808s and Heartbreak" התחיל פתאום לשיר (הוא באמת לא יכול לשיר, בזה קרוסבי צדק, ולכן הוא שר עם מכשיר אוטו־טיון, מה שהכעיס עוד יותר את המתנגדים), ואחר כך באלבום "My beautiful dark twisted fantasy" שילב היפ־הופ ורוק, וב"Yeezus" הלך לכיוון אגרסיבי ומלוכלך ועשה משהו שבין היפ־הופ, אלקטרוניקה ופאנק.

ווסט בפסטיבל גלסטונברי האחרוןצילום: אי־פי

מאחר שביקורת הפופ העולמית נטשה מזמן את משמר החומות הרוקיסטי, ואף התמקמה נגדו, רוב המבקרים היללו את דרכו היצירתית של ווסט מתחילתה ועד היום, על כל שלביה וחיתוכיה החדים. לא חייבים להסכים איתם. לטעמי אלבומי ההיפ־הופ של ווסט הרבה יותר טובים מאלבומי האני־עושה־מה־שאני־רוצה־כי־אני־קניה־ווסט־ואני־יכול־לעשות־הכל. מבחינת הפופולריות של ווסט קרה דבר מעניין: ככל שהוא נעשה מפורסם יותר, מכירות האלבומים שלו ירדו. האלבומים הראשונים, שבהם הוא לא היה מוכר מחוץ לעולם ההיפ־הופ, נמכרו במיליונים רבים. האלבומים האחרונים, שיצאו כשהוא כבר היה אחד האנשים הכי מפורסמים בעולם, בקושי גירדו את המיליון.

על רקע הסתירה הזאת, יהיה מעניין לראות את ההיענות של הקהל הישראלי להופעה של ווסט. זה לא אמן שהרדיו משמיע את שיריו כל היום. רחוק מזה. מלודיה היא לא הצד החזק של ווסט. יש לו כאן מן הסתם מחנה של כמה אלפי אוהדים שמקשיבים באדיקות למוזיקה שלו. יש גם מעגל של אוהבי היפ־הופ שיבואו בוודאי לראות אותו גם אם הם לא מעריצים. אבל האם יש מאסות של אנשים שלא באמת מכירים את המוזיקה אבל יבואו רק כי מדובר בקניה ווסט?

צילום: אי־פי

שאלה מעניינת אחרת היא איך הוא יופיע. בגלסטונברי, למשל, הוא הופיע לבדו על הבמה. בלי להקה. היה בזה ממד לעומתי, כמו שוווסט אוהב. להופיע בלי נגנים, כלומר עם מוזיקה מוכנה מראש, מול כל אוהבי "המוזיקה האמיתית". התפאורה והתאורה, אגב, היו מרהיבות. ווסט מאוד מקפיד על זה. הופעות מבוססות פלייבק, אם כך ווסט אכן יופיע באיצטדיון הנורא, יכולות להיות מעולות. זה לא בלתי אפשרי. אבל הסיכוי לא גדול. למעשה הוא קטן מאוד. ואם הן לא מעולות הן גרועות. אין אמצע. קלאסיקת קניה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ